כמה עוד אפשר
נמאס להראל סקעת. מהשאלות על נינט, מההשוואות למויאל ומהיותו המאמי הלאומי. קבלו את סקעת החדש: שקוע בדיאטת השמנה בסיוע חבילות פסטרמה, מכור לערוץ נשיונל ג'אוגרפיק, עושה כבוד לג'קו, ולא חושש לספק 'סקופ' על חייו האישיים: "יש לי חברה"
21:52 עכשיו. התסריט כבר שונה לגמרי, מרחמים עצמיים עברתי במהירות לבדיקת אפשרויות רומנטיות. אני מגניב לעברה מבט, שוקל אסטרטגיה, ופולט במבוכה את המשפט המאובק ההוא. "תסלחי לי," אני לוחש לעלמת החן בקול הכי סקסי שלי, "את נראית לי מוכרת מאיפשהו." היא מחייכת במבוכה, הבחורה הזו שכנראה תהיה אשתי. "כבר מזמן לא אמרו לי את זה, אתה בטח מתכוון ל'כוכב נולד ,'2 אני שירלי לילו, השתתפתי בתוכנית במחזור של הראל, הדיחו אותי בחצי הגמר." "הא, נכון - לילו, אבל משהו השתנה בך. מה זה, רזית מאוד."? היא מצחקקת בהנאה. החן הקובני עשה את זה שוב. "לאיזה מקום הגעת,"? "הא, למקום החמישי, אבל תדע לך שגם ג'ניפר האדסון הודחה מ'אמריקן איידול' רגע לפני הסוף, גם היא הייתה חמישית, ותראה איפה היא היום." "איפה,"? "טיפשון, היא זכתה השנה באוסקר על תפקיד משנה." ובזמן ששירלי מפטפטת אתי על שאיפותיה לאוסקר ועל החומרים שהיא אוספת ממש עכשיו לתקליט הבכורה, מתיישב לידה החבר המסוקס, מבקר המוזיקה של "עכבר העיר".
."21:59 עכשיו. הקומדיה הרומנטית משתנה לטרגדיה חרישית. האור באולם כבה, מוזיקה דרמטית ממלאת את החלל, ופתאום אנחות מחרישות אוזניים מקפיצות אותי. אני מנסה להיזכר מתי שמעתי אנחות כאלה. אה, זה היה כשנפלתי באמצע הלילה בטעות על "חטאיה הסודיים של סוזי" בערוץ אגו. מדהים אילו קולות הילדות של היום מפיקות מעצמן כשהן מריחות באוויר את הסקעת. הפסנתרן מתיישב ליד הקלידים, 80 טלפונים ניידים מורמים באוויר, ובקצה הבימה, מעל גרם מדרגות מעוצב היטב, מופיע הזמר הפופולרי ביותר במדינה, בקרב בנות ה12- לפחות. זמר השנה של ערוץ ,24 שיר השנה של גלגל"צ וגם מקום שני ברשימת האנשים שהכי הייתם רוצים לנשק בסילבסטר, נשבע לכם שהיה סקר כזה. בתנועות גדולות מהחיים, שמזכירות את אולם המופעים של הסיזר פאלאס בלאס וגאס יותר מאשר את המדייטק, הראל סקעת יורד במדרגות. הוא מנופף בידיו, לוקח את המיקרופון וצועק אלינו: "שבת שלום לכם! ערב טוב חולון."!
יומיים לפני כן אני יושב בביתי, רוכן לעבר שולחן הכתיבה בייאוש מול תיק העיתונות העמוס של סקעת. איך לעזאזל אני יוצא מהמשימה הזאת בשלום, הרי זה אמור להיות ריאיון חג עסיסי וקליל, כזה שקוראים בכיף בדרך לפיקניק, אבל למען השם, על מה נדבר? מה, אני אשאל אותו שוב על הראל מויאל, על נינט ועל העבודה עם קרן פלס? הרי השאלות האלה נטחנו כבר לפני שנתיים במהדורת האביב של "פנאי פלוס." ומה גבול הצהבהבות שלי? הרי אני לא מתכוון לשאול אותו על התהיות הלא פוסקות בעניין ההעדפות הרומנטיות שלו. לא, לא, מצטער, יש שאלות שאני פשוט לא שואל.
אני ניגש למקרר לקלף איזה פסק זמן, ואז זה מכה בי. נשאלת השאלה אם הראל סקעת באמת מעניין אותי, כלומר התרגשתי כמו כולם מ"ואת," ואהבתי מאוד גם את הבלדה "משהו ממני," אני מעריך את קולו המרטיט, ואפילו הצלחתי
הנייד מצלצל, סקעת על הקו. "אני מתנצל מאוד," הוא אומר לי, "אני יודע שקבענו לעכשיו, אבל אני מחפש חניה כבר 40 דקות. אולי תרד למטה וניסע למקום אחר."? הוא אוסף אותי בג'יפ שלו, לראשו כובע צמר מוקפד, אני נכנס פנימה, עדיין מוטרד מכמה תהיות קיומיות בנוגע לקריירה, ואז, ברגע שסקעת פותח בברוטליות אריזה משפחתית של פסטרמה ומציע לי להשתתף בחגיגה, 30 אחוז מהציניות המובנית שלי נמסה בו במקום.
למה יש לך באוטו אריזה משפחתית של פסטרמה?
"אני בדיאטת השמנה, אימא שלי אומרת לי כל הזמן שאני נראה כמו ציפלון. יש לי משפחה של אנשים בריאים, ודי מפריע להם שאני כזה רזה. זה משהו שרודף אותי מילדותי, אני אוהב מאוד אוכל, אבל לא אוהב לאכול. בעיניי אוכל הוא מטלה, משהו שחייבים לעשות. אז אני עושה לעצמי משטר כזה, נכנס להיפר, קונה חביות של אוכל, הדברים הכי משמינים, ובאותו רגע מתנפל עליהם. פסטרמות, סנדוויצ'ים, הלחמים הכי משמינים."
בסופו של דבר אנחנו מוצאים חניה בגב של בית ציוני אמריקה, ונכנסים לבית קפה סמוך. סקעת מקפיד להיות זהיר, מסרב לחנות באדום לבן, לא נכנס עם בקבוק הקולה למסעדה, נזהר כל הזמן לא לפרגן לעצמו יותר מדי מחמאות. כאילו התואר "זמר השנה" הוא סוג של משרה ציבורית עם קוד התנהגות חמור במיוחד. "אני לא חושב שאני כל הזמן בקונטרול," הוא אומר לי לאחר שהדף בנימוס את צי המלצריות שעט עליו עם ים של חינמים, "אני לא מחושב עד כדי כך רק כי אני הראל סקעת. הייתי תמיד ילד מנומס, ובאותו זמן גם הייתי זה שעושה הכי הרבה שטויות, אבל שטויות חמודות, שובב כזה, לא ברמה של להפוך שולחנות. תמיד הייתי עושה טיזינג כזה למורות, מנהל אתן דיונים ארוכים וחסרי טעם, היה פעם שיעור שאני וחברים שלי עברנו את הגבול. זה היה ביסודי בכפר סבא, הייתה מורה שאהבנו מאוד, והיא סיימה את השיעור כמעט בוכה, אז אני וחבר שלי הלכנו ונשכבנו לפני הגלגלים שלה, ואמרנו שעד שהיא לא סולחת לנו אנחנו לא זזים מהאספלט. סיפור די פרוע, לא."?
כבר שמעתי פרועים יותר, אבל זה סיפור בהחלט חמוד, אתה יודע, מחזק את תדמית המאמי.
"אני לא מאמי. די. נמאס לי שכל הזמן אומרים עליי 'מאמי,' אבל עזוב אותך, בוא נדבר על המוזיקה. אני מבין שבתור יוצא 'כוכב נולד' ומפורסם וכזה אנשים רוצים לדעת איך זה נראה מבפנים, אבל אני גם חפץ מאוד שנדבר על המוזיקה שלי, על ההופעות."
אנחנו עוד נדבר על המוזיקה, אל תדאג, וגם על הכתיבה ועל ייסורי היצירה, אבל בין לבין יש לי גם כמה שאלות קטנות על ג'קו אייזנברג ועל הראל מויאל וגם שתי שאלות על נינט.
"אני לא אענה לך שום דבר על נינט, ואני אשמח מאוד אם לא תכניס את שמה לכתבה. די, אתם הורסים לה, תפסיקו להזכיר אותה בכל מקום. אני פוחד שזה ימאיס אותה על אנשים."
בסדר, נדבר על נינט ועל ג'קו אחר כך.האמת היא שגם אותי השאלות האלה מעייפות קצת, אבל הרגשתי שחייבים, הרי זה מה שאנשים מצפים לקרוא בריאיון חג עם סקעת, לא? זה בעצם המחיר של אלבומי זהב ושל "כוכב נולד" ושל הופעות באצטדיונים - העובדה שלא ממש מתעניינים במוזיקה שלך. מי כמוך יכול להבין את זה, זה כמו שבכל כתבה אתך מבטיחים לך בהתחלה שיהיה ריאיון הכי עמוק שאפשר, ובסופו של דבר מנסים לשכנע אותך שהדבר הנכון ביותר הוא שתצטלם בלי חולצה.
"בסדר, אני מבין מה אתה אומר, אבל הצטלמתי פעם אחת בלי חולצה, זה היה ל'ידיעות אחרונות,' והרגשתי שזה אמנותי מאוד. הצטלמתי בחזה חשוף לא כדי לחשוף את שריריי, שלא קיימים. היה שם רעיון אמנותי, מסר של 'שקט,' הייתי שם חלק מקונספציה, תמונה ישראלית כזו עם שתי עזים."
וג'קו אייזנברג?
"תשמע, אני לא רוצה לדבר על ג'קו כי זה סתם להחיות את המתים. הייתה פרשה, היא נגמרה וזהו. ג'קו הוא בן אדם מוכשר מאוד, כותב שירים מקסימים ויפים, בן אדם משכמו ומעלה. כשהתפוצצה הפרשה צלצלתי אליו ואמרתי לו שיהיה חזק. אמרתי לו: 'ג'קו, תקשיב לי טוב, יהיה בסדר. הכול יהיה בסדר, אתה בן אדם טוב והלב שלך רחב, ובסופו של דבר יגלו מי אתה באמת."
טוב אז בוא ניקח סיבוב של 180 מעלות, בתקווה שהמהלך לא יגרום לפיטוריי, ונדבר קצת על ההעדפות התרבותיות שלך. הרי לפני שלבשת את שריון הנצנצים והכפיים באדיבות "טדי הפקות" היית בכלל סטודנט הומני לתאטרון בבית צבי, אחד שמתרוצץ בין "שלוש אחיות" ל"יומן חוף ברייטון." באחד הראיונות הראשונים אתך אפילו אמרת: "יש בי קטע עמוק שלא מכירים... אני בעצם רוצה להיות משורר."
"אוי... באמת."...
מה קרה? למה אתה צוחק? אתה לא רוצה להיות משורר?
"לא, זה פשוט לא מה שהתכוונתי אליו. לא אמרתי שאני רוצה להיות משורר, אמרתי שאני רוצה לכתוב ברמה של משורר. יש לי הערכה גדולה לטקסטים, ולכן אני מתקשה לכתוב לעצמי, יש לי מין יראה כזו מהכתיבה. ובעניין העומק, אני יודע שאנשים לא חושבים שאני בחור פשוט, אבל לפעמים מציגים אותי כאליל נוער. לא שיש לי בעיה גדולה עם זה, נוער הוא חלק מהקהל שלי, והנוער הזה גם עתיד להתבגר. אני לא נלחם בשום דבר כל עוד אני נאמן לדרך שלי. אני לא מחפש לבעוט בשום דבר. אני זמר שקודם כול עושה את מה שהוא מאמין בו, ואם הקהל שלי אוהב את זה, זה חשוב לי הרבה יותר מאם המבקרים יאהבו את זה. אני כמעט לא קורא ביקורות, אולי כי אני לא זמר של המבקרים ולא זמר של הברנז'ה. אני זמר של העם."
כמו איזה משורר היית רוצה לכתוב?
"אני מחובר מאוד לטקסטים של תרצה אתר. בייחוד ל'בלדה לאישה' ול'שיר לפנות ערב.' גם את אלתרמן, אבא שלה, אני אוהב מאוד, ואולי אפילו אקליט שיר שלו לאלבום הבא. השבוע התחלתי חזרות לטקס פרס התאטרון, אני הולך לעשות שם מחווה ליוסי בנאי, לשיר את 'אהבה בת .'20 בעבר נשבעתי לעצמי שלא אשיר את השיר הזה, עד שאהיה בן 40 לפחות, אתה יודע, שתהיה מישהי שאוהב מספיק זמן שאני אוכל לשיר לה את זה. הרי זה לא הגיוני שבחור בן 25 ישיר על אהבה בת ,20 אבל כשהגיעה ההצעה לעשות את זה בתור מחווה ליוסי בנאי הסכמתי מיד. יש בשיר הזה שורה שפשוט לא יוצאת לי מהראש: 'כן אחרי ככלות הכול, היה לי כישרון גדול - להזדקן אתך ביחד.' אתה שומע ת'משפט הזה ומדמיין חיים שלמים. מדהים."
ובתאטרון, יש איזה מחזה שמדבר אליך במיוחד? אולי מחזמר?
"יש מחזה שנקרא 'אקווס,' על בחור צעיר שמפתח יחסים מוזרים למחצה וחולניים למחצה עם סוסים."...
כן, שמעתי עליו, השחקן שמגלם את הארי פוטר משחק בו עכשיו בלונדון. אם אני לא טועה, זה תפקיד שדורש עירום מלא...
"באמת? מדהים שהארי פוטר מסכים להתפשט, לא? אני בחיים לא הייתי מוכן לעשות את זה. בחיים לא הייתי עולה לבימה בעירום מלא, אבל את המחזה אני אוהב מאוד. גם מציעים לי כל הזמן לעשות מחזות זמר, ואני כל הזמן אומר 'לא.' קיבלנו חמש הצעות למחזות זמר וסירבנו. אמרתי 'לא' אפילו להצעה להשתתף ב.Rent- לא יודע, לא ממש התחברתי לזה, אבל יש מחזמר אחד שאני באמת חולם לעשות – 'יוסף וכתונת הפסים המשוגעת.' אני מת על המחזמר הזה, לא יודע למה, ואני כבר במגעים עם כל מיני תאטראות כדי להגשים את החלום."
בטלוויזיה, מה אתה רואה?
"ערוץ ."44
מה זה, אר-טי-אל?
"לא, השתגעת, זה הנשיונל ג'אוגרפיק."
נו באמת, כולם אומרים שהם רואים את זה כדי לצאת אינטיליגנטים.
אני צופה בנשיונל ג'אוגרפיק כל לילה. זה לא רק תוכניות על חיות. יש שם תוכנית שאני מת עליה שנקראת 'תעופה בחקירה,' תוכנית שמנתחת עד היסוד כל מיני תאונות שקרו, אני ממש משוגע על זה. או תוכנית בשם 'בנייה מעולם אחר,' על ארכיטקטורה. טוב, אבל אולי נפסיק כבר? אני מפחד שאני יוצא מה זה פלצני."...
רוצה שנדבר עוד קצת על נינט?
"לא. והאמת היא שאני באמת אוהב את הנשיונל, יש תוכנית אחת שאני ממש מחכה לה, החדירו מצלמה לרחם במשך כל תקופת ההיריון, והפרומואים נראים מרהיבים. את כל תוכניות הראליטי והתחרויות אני כמעט לא רואה, זה לא מעניין אותי, אולי כי השתתפתי בזה. הייתי ב'כוכב נולד' וראיתי איך המנגנון עובד מבפנים, אז כבר לא ממש מעניין אותי לראות את זה על המסך."
בריאיון סקעת מנסה לנער מעליו את מורשת "כוכב נולד," מתעקש שיראו בו יוצר רציני ומהורהר, ולא איזה תוצר מעבדה פריך. לעומת זאת, בהופעה שלו הוא דווקא מדבר לא מעט על בית הגידול הטלוויזיוני שלו. אולי כי הוא יודע שזה מה שמחבר אליו את הקהל הצעיר, הרי הוא היה שם, במרחק אס-אם-אס, כשנלחם על חייו מול הראל מויאל. סקעת כנראה גם מבין, בחיישני הפופולריות הצלולים שלו, שאין כמו סיפור סינדרלה כדי לקרב לבבות, הרי מחצית הילדים היושבים עכשיו באולם ומביטים בו בעיניים רעבות בטוחים שאם ירצו מספיק, יוכלו יום אחד לדלג מעל פס האור המפריד בין השורה הראשונה באולם למרכז הבימה, לשיר ממש כמוהו. בשביל זה הם באו לכאן, בהמוניהם, מאמינים בתמימות שהתהילה מידבקת והכישרון עובר לפעמים באוויר, רוצים לגעת בסקעת.
וסקעת מספק להם את הסחורה, משתף פעולה בעדינות עם תעשיית החלומות. לאחר ביצועים חד-פעמיים להמנון מחזות הזמר "לחלום" ושיר הגמר שלו "הנני כאן," ורגע לפני "ואת," הוא מתיישב על ירכתי הבימה ופוצח בווידוי מנוסח היטב:
"ממש עכשיו מתחילים האודישנים ל'כוכב נולד ,'5 הוא אומר לקהל, "זה רק מזכיר לי כמה זמן עבר. ההתרגשות שבערה בי כשנסעתי לצפון, לאודישנים, איך ישבתי שם בשורה האחרונה באולם, והייתי בטוח שאני לא עובר. רגע לפני שעליתי להיבחן ניגש אליי אחד מאנשי ההפקה, והציע לי להחליף שיר. 'השיר שלך זקן מדי,' הוא אמר לי, 'כדאי לך לשיר משהו צעיר יותר, עכשווי.' היו לי כמה דקות להתאמן על שיר חדש, אבל כשעליתי לבימה, פעם ראשונה מול השופטים, החלטתי לחזור לשיר שלי. זה היה 'בתוך' של יעל טבת. החלטתי ללכת עם הלב שלי, ובאותו יום נפתחה לי מהשמים דלת ענקית. בחיים לא האמנתי שאהיה זמר שלהופעות שלו יבואו מאות אנשים טובים, כמוכם. תודה שטרחתם ובאתם לשמוע אותי בליל שבת."
מתי יצאת לסיבוב ההופעות הזה?
"בסוף ספטמבר. אני מופיע כבר חצי שנה."
ואיך הייתה ההופעה הראשונה?
"זה היה לא קל. את המופע החגיגי עשינו באולם נגה ביפו, שהוא אולם גדול למדי, וכמה שעות לפני שעליתי לבימה הביאו לי איזה ספריי כזה שמחטא את הגרון. השפרצתי פנימה, ואחרי חמש דקות התחלתי להשתעל כל הזמן, משהו נורא, מפחיד ממש, השתעלתי והשתעלתי כמו תרנגולת. רק בהדרן הפסקתי להרגיש שאני נחנק, אבל זה לא מנע ממני הנאה בכל רגע. ההופעות בכלל הן רגעי חסד. אתה יודע, לפעמים במעברים המוזיקליים אני מסתובב עם הגב לקהל, ונוצר בתוכי הרגע המאושר הזה כשאלף איש מאחוריי שרים את השירים שלי. לא האמנתי שזה יקרה לי. באמת. אלה רגעים ששווה לחיות בשבילם."
והמעריצות?
"שיהיו בריאות, נשמות שלי. יש לי גם מעריצה אחת מיוחדת, בת ,80 שלא מפספסת אף הופעה. שמה בטי, והיא אפילו עלתה לבימה פעם ושרנו יחד. וישנם גם הרגעים האלה, בייחוד בשנסונים, שיש דממה באולם ואתה שר ואתה מרגיש חשוף לגמרי, כאילו אין לך עור, ואלף אנשים נכנסים לתוכך פנימה ומטיילים בכל הגוף שלך. זאת התעלות גדולה כל כך, פתאום אתה מרגיש כמו רוח, כמו נשמה שמטיילת לה על הבימה."
ומה אתה עושה בין ההופעות לראיונות למוספי חג? או בלשונה של אחותי הקטנה: "איך זה להיות הראל סקעת"?
"זה די כיף, תגיד לה. כיף להגשים חלומות. כשאין לי הופעות אני מקדיש זמן רב מאוד לכתיבה. כבר כמה חודשים אני יושב לילה לילה עד לפנות בוקר וכותב. אני עובר תהליך מדהים של כתיבה, לומד על עצמי, על מה שמעניין אותי, מחפש את הטיימינג של המוזה. זה מורכב כי לשיר מבחינתי אין בעיה, תעיר אותי באמצע הלילה, ואני אקום ואשיר לך 'הנני כאן,' אבל בכתיבה זה אחרת. צריך לחכות שזה יבוא. באלבום הבא בעזרת השם כבר יהיו כמה שירים שאני כתבתי. האמת, הם פה באיזו קלטת מצ'וקמקת, רוצה לשמוע."?
אתה רוצה להגיד לי שבקלטת הזאת נמצא האלבום הבא של סקעת? אני יכול לשכפל, לצרוב ולפרוש לפנסיה?
"תראה בעצמך, אני מקליט את השירים בטייפ מנהלים כמו שלך. אני הכי לא מפותח שיש, אין לי כל הmp3- להעביר למחשב. בהתחלה הקלטתי את כל השירים שלי בזיכרון של הנייד, וזה היה סבבה, אינטימי כזה, עד שהוא נפל לשלולית, וכל השירים פשוט נמחקו. אז קניתי טייפ קטן, וככה אני מקליט את עצמי בכל ערב, מילים ולחן. יש לי בבית קלידים ישנים, ואני יושב בבית ומלחין."
טוב, אז בוא נעשה כאן איזו השמעת בכורה.
"תשמע פזמון של שיר שכתבתי, אבל תבטיח שתצטט מילה במילה:
"אך גם כשצעק ימים כלילות/ יפי קולו לא נתן בם מרגוע/ אף איש לא שמע, גם הוא לא ידע/ רוחו חלתה בו מרוב צעקה."
יפה. באמת. זה יפה, אבל עצוב קצת. ביוגרפי?
"כשאני כותב על 'יפי קולו' לא התכוונתי לעצמי דווקא. זה שיר על מישהו שצועק מכל הקרביים, שזועק אל השמים. עוד אין שם לשיר הזה, לא יודע, אולי אקרא לו 'צעקה.' יש עוד שיר שכתבתי השבוע, הפזמון שלו אומר: "לא אני לך יותר/ בשערייך עובר/ האיש שביקשת/ הוא שיירש את עינייך ואת חלומך/ יעברו השנים/ תטיילו בגנים/ מול אותם העצים, שכבר לא מכסים/ אותי, את האמת." -
למי אתה משמיע את השירים החדשים?
"לאסף דרעי, המנהל שלי, לאבא שלי ולחברה שלי המתוקה".
אוי ואבוי, לא ידעתי שיש לך חברה, נכשלתי בתפקידי העיתונאי, זה כבר פורסם ב"ראש ?"1
"עזוב, תמחק, היא לא קיימת, חיי האישיים הם קנייני."
ואם כבר דיברנו על התקליט הבא, קרן פלס כבר שוקדת על שיר ההמשך ל"ואת?"
"האמת, אני לא בטוח שיהיה לי עוד פעם להיט גדול כזה. אני רק יכול לקוות. מה שיפה בעיניי בהצלחה של 'ואת' זה שהוא בעצם שיר עצוב מאוד. שיר על מישהו שאהובתו נטשה אותו והלכה לגבר אחר. פעם ניגשו אליי בני זוג שעמדו לצעוד לחופה לצלילי השיר הזה, והם באו לבקש את ברכתי. ברור שחיבקתי ובירכתי אותם, ואז - בחיבוק - לחשתי לבחורה באוזן: "מאמי, את יודעת שזה שיר על פרדה ועל עצב, זה אפילו שיר על בגידה." אז היא הסתכלה עליי בעיניים גדולות ואמרה לי: "באמת? נו טוב, מה זה חשוב, העיקר שזה שיר כל כך-כל כך יפה."
נא להמתין לטעינת התגובות
