אכן, חומרים מסוכנים
יוני בינרט חושב ש"ריקוד מסוכן" הוא הישג קולנועי, ולא במובן הטוב של המונח
אין מנוס מלהגיד את זה - "ריקוד מסוכן" הוא הפלה קולנועית בקנה מידה קולוסאלי, תאונת עבודה רבת-משתתפים. הלב איתך, מנחם, אבל המוח ממאן לשתף פעולה. קודם כל אני מודיע - זה הולך להיות אכזרי. ביקורת רעה אינה זרה לי, אבל בשם הקולנוע באשר הוא, זה חייב להיכתב. הנה התקציר:
"יוסי דוידי, (זוהר ליבה), צעיר בן 24 משדרות, מחוסר עבודה, מבלה את ימיו בכיכר הברזלים ובדיסקוטק היחיד בעיר, שם הוא מוכיח את כישרונו המדהים כרקדן. אנבל (אליענה בקייר), יפיפייה בת 19, ביתם היחידה של זוג הורים אמידים ממוצא צרפתי-אלג'יראי, לומדת בלט ושואפת ללכת בדרכה של אימה שנפטרה ולהיות 'פרימה בלרינה'. יוסי ואנבל נפגשים בבחינות לקראת תחרות "אלופי הריקוד". הם מתאהבים והופכים להיות זוג על הרחבה ומחוצה לה, אך הקשר הנועז נתקל בקשיים רבים שמעמידים לפניהם החברים והמשפחה. כנגד כל הסיכויים, מחליטים אנבל ויוסי להילחם על אהבתם אחד לשניה ועל הריקוד". (מתוך הדף הרשמי של הסרט)
לחיליק כהן פינה חמה בלב שלי מאז שחזיתי בסרט הזה ובמעלותיו כשחקן \ כוריאוגרף. ארחיב בהמשך לגביו, אבל קודם לעיקר - לקחת את הסיפור הנדוש והמוכר והלעוס ביותר שקיים ולכתוב ממנו תסריט איום כמו "ריקוד מסוכן" זה חתיכת הישג. למקם את התסריט הזה בלוקיישנים המחורבנים ביותר מאז המצאת הלוקיישנים זה הישג נוסף. "שדרות" היא בעצם דרום ת"א. רואים שלטי רחוב, למען השם. אולם תחרות "אלופי הריקוד" נראה כמו מתנ"ס דימונאי מקושט בנצנצים, והבית של ההורים העשירים של אליענה בקייר הוא בעצם הבית של סמי פלאטו שרון במציאות, וכאן כל מילה באמת מיותרת.
ללהק לשחקני הסרט חבורה של אנשים שהקשר ביניהם ובין משחק מקרי לגמרי ולחלץ מהם הופעות תואמות זה הישג נוסף. למרות שבקייר, איכשהו, יוצאת מהכל בשלום - אולי בגלל הטקסט המועט שהיא משחררת, אולי בגלל שהיא נראית כאילו ממש לא בא לה להיות שם - וזה ראוי להערכה (כולנו עושים דברים
מעמוס לביא הוותיק גולן פשוט עושה צחוק בסרט, מלהק אותו לתפקיד הפטריארך המרוקאי הפשוט והעממי שהוקא מהקולנוע הישראלי עוד בסבנטיז, ולאשתו-פשוט קשה להאמין-אילנה אביטל, שמסתובבת עטויה במחלצות מרוקאיות "אופייניות" , משחררת "כפרה" כל כמה דקות ועסוקה בעיקר בלהכין קוסקוס ובללמד את גליה אלבין (גליה אלבין! גליה אלבין!! מנחם, השתגעת? מה, היא מימנה חלק מהסרט או משהו?) העשירה והמשועממת-אימה החורגת של אליאנה-ריקודי בטן ובגדול, איך להנות מהחיים כמו המזרחיים.
זוהר ליבה יפה, וזהו בערך. הייתי אומר גם שהוא רוקד לא רע אבל חיליק כהן לקח גם את זה ממני. אליענה, כמו שאמרתי, יוצאת הכי בסדר מכל זה, אבל זה באמת לא אומר המון. עומר ברנע משחק ילד צפונבוני מרושע ומשועמם. וואו. מעניין כמה זמן לקח לו להיכנס לדמות. לשאר הדמויות בסרט קוראים אלביס, מורדו, מסיה ז'יל, סמי, אודליה, סימה ושלומי הדוס. אפילו הסטריאוטיפים נעלבים. הכי גדול? שא ווי, הסינית הרקדנית, שמשחקת עוזרת בית תמימה למראה שמחליטה, ברגע של דכדוך, לצאת לריקוד סולו במדרגות של בית פלאטו-שרון כשהיא בבייבי דול אדום. פואטיקה קולנועית. ועכשיו, לפייבוריטים שלי, מיכל אמדורסקי וחיליק כהן.
מיכל אמדורסקי. אני שומע, באוזני רוחי, את המחשבות של מיכל כשהיא מקבלת את ההצעה להופיע בסרט: "רגע...זה על ריקוד. אני רקדנית, לא? וישלמו לי. כסף זה טוב, לא? אבל אני לא שחקנית. טוב, מה זה משנה. רגע, אני אקרא את התסריט מהר. אני משחקת נערה מעיירת פיתוח, אבל במציאות נראית בת גילי, שלושים ומשהו. זו בעיה? אה, בקטנה. זה מנחם גולן, אחרי הכל. אולי יצעירו אותי עם אפקטים או משהו. אפשר בכלל לעשות את זה? ניחא, משלמים לי". בזמן ההקרנה בסינמטק היא ישבה שורה מולי. רוב הזמן המעיל שלה כיסה את פניה. מיכל, אני מבין לליבך, באמת, אבל מה שניבט אל שנינו מהמסך הוא באחריותך המלאה. בפעם הבאה שבו את קוראת תסריט בו את מלוהקת כתום, צעירה מרדנית משכונת מצוקה בשדרות, תחשבי פעמיים ותחסכי מכולנו את הכאב והאימה. עדיף שתשירי, באמת.
חיליק כהן. חיליק כהן משחק מורה לריקוד בסרט הזה, ספרדי או משהו (המבטא שלו נשמע כמו פארודיה על מבטאים אחרים רבים) בשם פדרו. חיליק כהן גרוע בצורה שכבר סוטה מגרוע והופכת למשהו אחר לגמרי, לסוג של יצירת אמנות. הוא כל כך גרוע שזה נהדר. התמוגגתי מכל שניה שהוא על המסך, העיניים רואות אבל הראש מסרב להאמין. זוכרים את הבאטלר המצחיק מ"כלוב העליזים"? אז זה מה שחיליק מנסה לעשות כאן, והנוראיות של זה פשוט שמימית, גן עדן.
הוא מתקוטט עם עומר ברנע, מנסה לסדר לאליענה המתוסבכת את החיים ומלמד את הצעירים הפוחזים צעדי ריקוד, אישיותו הצבעונית ממלאת את המסך עד גדותיו. במייקינג-אוף הגאוני יש סצנה שבה מייקל הרפז, היוצר-מפיק-מלחין-מבצע של שירי הסרט (קצת על הפלא הזה בהמשך) ופליט של להקת "היי פייב", צועק על חיליק כשהוא מנסה ללמד אותו לומר את השורות שלו באנגלית (כמו ב"ימים של אהבה" המופתי, גם "ריקוד מסוכן" נעשה במקביל בשפה האנגלית, מתוך התקווה המרגשת-בכמה-שהיא-פאתטית לשווק את הסרט בחו"ל). שניה אחרי שמייקל יוצא מהפריים, חיליק מפטיר "זה סירוס מוחלט לשחקן". אז זהו, חיליק, שהתפקיד שלך הוא סירוס מוחלט לכל מה שנכון בעולם, ואני מודה לך על האומץ והאנרגיה. It takes a special man.
וקצת על המוזיקה. באופן מפתיע היא מקצועית. מייקל הרפז מנסה (ומצליח) לעשות חיקוי די משכנע של ריקי מרטין, בבלדות כמו גם בקטעי דאנס. מה שפחות מפתיע הוא ששלושת השירים היחידים שמייקל הלחין-הפיק-כתב-ביצע נפרשים בכל סצנה אפשרית בסרט. מרגיש כאילו מנחם גולן חשב "זה כל כך עדכני וצעיר! אני פשוט אמרח את זה איפה שאני יכול" וזה מה שמאפיין את הסרט כולו - ריקי מרטין לא הצליח למלא אולם של 25 מקומות ברעננה, למען השם. למה לעזאזל שמישהו יחשוב שמייקל הרפז מחקה אותו זה משהו שיהיה טוב לסרט "עדכני וצעיר"?
דורון ערן, המפיק, טוען שבסרט הושקעו יותר ממיליון דולר. עם צילום הוידאו הדלוח, צילומי היעף ה"אפיים" ברחובות הכי נעדרי-חן בארץ וסצנות ריקוד שנראה כאילו הושקעה בהן אותה מידת מחשבה שדרושה להשקיית קקטוס קטן, אני מנחש שלא יהיה קל להחזיר את ההשקעה. ערן טוען גם שהוא מתעתד לשלוח את הסרט לפסטיבל קאן. מעולם לא הייתה סכנה כה מוחשית למלחמה עם צרפת.
מצפייה ראשונית בסרט עולה וצפה דמותו של מנחם גולן כטראגית - קשיש טרחן במקצת שחי במאה הקודמת ומנסה לקלוע לטעמם של ה"צעירים" שרוכשים כרטיסים לסרטי קולנוע ואוהבים "לרקוד כאילו אין מחר" כשהם יוצאים ממוסכים אחרי יום עבודה קשה ומאמינים בקיום אפשרי של "אליפות הריקוד" בעידן של רקדן נולד ואס.אם.אסים לסבתא שלי.
מצפייה במייקינג-אוף והיכרות עם האיש ופועלו עולה דמותו של זקן נרגן ואופורטוניסט שאכן חי במאה הקודמת אבל ממולח מספיק לדעת שיש מספיק דבילים שיצרכו את הזבל שהוא מייצר. "ימים של אהבה" מכר 55,000 כרטיסים בארץ עד כה, וזו תעודת עניות קשה וכואבת לדור הצעיר כאן, כתב אשמה של ממש נגד המחנכים וההורים בארץ (וזה לא כולל כמה חברים שלי שעישנו ג'וינט ולקחו את זה בוידאו. לסרט יש משמעות אחרת לגמרי כשאתה מסטול). וכן, גולן כנראה צודק. מבחינתו ייתכן אפילו רווח על הסרט הנלעג והמרתיח הזה. ההפסד כולו שלנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
