יפני, מטאלי, יהודי
עם שם כמו מרטי פרידמן, המחשבה על קריירה כגיטריסט של להקת רוק כבד מצליחה נשמעת כמו מערכון. אבל פרידמן, יהודי כשר מוושינגטון, הגשים את החלום כנושא הדיסטורשן של להקת מגאדת'. אחרי שפרש והפך לסלב לוהט במדינתו הנוכחית יפן, הוא קופץ אלינו למופע מיוחד
פרידמן הוא אגדה כשמדברים על גיטריסטים גדולים. וירטואוז ענק. לפני שבע שנים הוא החליט שמספיק לו להסתובב עם מפלצות המטאל של "מגאדת'" ופרש לקריירת סולו עצמאית. את רוב הזמן הוא מעביר ביפן ונחשב לכוכב גדול בארץ השמש העולה. לא רק מוזיקה, גם איש טלוויזיה. ב-7 באפריל הוא כאן, במועדון התיאטרון בתל אביב, להזכיר שזריזות האצבעות לא נעלמה עם השנים.
"הפעם ההיא בישראל היתה אחת החוויות החזקות בחיי", הוא מספר בראיון טלפוני מטוקיו." בשביל יהודי שלא חי בישראל, להגיע אליכם זה כמו חלום שהתגשם. זה כל מה שלמדת עליו מילדות, בשיחות המשפחתיות. לנגן שם זה בכלל משהו מיוחד".
ועוד את ההמנון הלאומי.
"כשאני מגיע למקום חדש אני אוהב לנגן משהו ייחודי ו'התקווה' זו מוזיקה שממילא אהבתי. לא הייתי כל כך בטוח לגבי המלודיה אז ערב לפני צלצלתי לאבא שלי בוושינגטון וביקשתי שישיר לי בטלפון, שלא יהיו פאשלות. איך נהניתי".
יהודי גאה.
"הסבא והסבתא שלי היו אורתודוקסים, אבל ההורים שלי יותר חופשיים, רפורמים. אני ממש לא דתי, אבל בטח יהודי גאה. כשבאתי לישראל בפעם שעברה זה הדהים אותי שכולם מסביבי יהודים. זה היה מוזר כי בארצות הברית הייתי היהודי היחידי בכיתה, וביפן נראה לי שאני היהודי היחידי במדינה. עכשיו תל אביב, עיר רגילה, המוזיקה עולמית וכולם יהודים. זו חוויה".
מרטי נולד בוושינגטון, אבל כשהתבגר גידל שיער, ארז גיטרה ונסע ללוס אנג'לס כדי למשש את הסצנה ולחיות בגדול. במשך כמה שנים הוא ניגן בלהקת "קאקופוני", אבל אחרי שני אלבומים, ב-1989, הלהקה התפרקה והוא נשאר חסר כול. בכתבה ישנה הוא תיאר את תנאי המחיה באותן שנים: "גרתי באמצע הוליווד בדירה של 400 דולר לחודש, בלי מנעול בדלת. הייתי מוקף בתמהונים שניגנו כל הלילה, זונות. לא חשבתי על יצירת מוזיקה, רק למצוא מקום בטוח בלהקה".
מרטי צוחק בקול כשהוא נזכר באותם ימים. "אני לא מאמין כל כך בכישרון כמו שאני מאמין בעבודה קשה", הוא מסביר את פילוסופיית חייו. "אם אתה עובד, שום דבר לא יעמוד בדרכך. אני לא יודע כמה אנשים היו מוכנים לגור בדירה כמו שאני חייתי. זו דרגה אחת מעל הומלס, אבל לא הייתי אומלל. ידעתי מה אני צריך לעשות, וזה לנגן ולכתוב, ואף פעם לא הייתי מודאג אם אעשה מספיק כסף. מה שדחף היה המוזיקה, ממש כמו היום. ההבדל הוא שהיום אני חי הרבה יותר טוב".
למזלו הוא שמע ש"מגאדת'" עורכת אודישנים לגיטריסטים. כדאי לספר כמה מילים על הלהקה האמריקנית. היא נוסדה ב-1983 על ידי דייב מוסטיין, אגדה בפני עצמו בעולם הרוק הכבד. מוסטיין היה ממקימי "מטאליקה" ביחד עם ג'יימס האטפילד ולארס אולריך, אבל מהר מאוד התגלגל לסמים קשים ולאלכוהול, וכשהוא שתה הרבה הוא הפך ליותר פסיכי משניתן לשער. יום אחד הוא כמעט חישמל את הבסיסט. ביום אחר הוא היכה את חבריו. מנהלי הלהקה החליטו שאם הם לא יזרקו אותו, הלהקה תאבד את עצמה לדעת.
מוסטיין המריר עזב, אבל עם "מגאדת'" הוא תפס שוונג של הצלחה. יש לו קול ייחודי, הוא כותב מוכשר מאוד. האלבום השני של הלהקה, Peace Sells - But Whos Buying, מכר יותר ממיליון עותקים רק בארצות הברית, ושיר הנושא נבחר על ידי תחנת VH1 למקום ה-11 בין 40 שירי הרוק הכבד הגדולים בכל הזמנים.
רק שעם מוסטיין לא היה קל להסתדר, בטח לא עם הקריזות. הוא פיטר בבת אחת את הגיטריסט ג'ף יאנג והמתופף צ'ק בלר וחיפש להם מחליפים. פרידמן היה פנוי. בהתחלה מוסטיין דחה את הגיטריסט, בטענה שהוא נראה צעקני מדי, אבל כשראה שהבחור יודע לנגן ולא רק סולואים אלא גם משתלב בקצב, הוא הסכים לצרף אותו.
"דייב היה בסדר גמור איתי", פרידמן מסנגר על חברו לשעבר ללהקה. "הייתי איתם עשר שנים ועובדה שאני עדיין בחיים. הרבה מהסיפורים האלה הם המצאות ופולקלור. הוא בסך הכול בחור טוב".
גם אתה טיפוס של סקס, סמים ורוקנרול?
"את הקשר עם הסמים סיימתי עד גיל 17. הבנתי ששום דבר טוב לא ייצא מהם. אבל אני בטח בסקס וברוקנרול. זה כל מה שאתה יכול לדמיין ויותר. אני אף פעם לא אהיה בן אדם מיושב. אני אותו דבר מאז שהייתי בן 16, חי חיי רוקר".
אז למה עזבת את הלהקה?
"אהבתי שם כל רגע, למרות שזו עבודה קשה, אבל חיים בלהקה הופכים להיות רוטינה וכמעט לא צריך לחשוב. עוד פעם אולפן, שוב סיבוב הופעות. אתה עשרה חודשים בשנה בדרכים, כמו תיבת מוזיקה מהלכת. כל יום אותם שירים, עולה לאוטובוס, עיר אחרת, שוב הופעה. זו כבר לא הנאה, זו חובה".
בדצמבר 1999, אחרי כמעט עשור בלהקה, הודיע פרידמן שהוא עוזב, נטש הכול ועבר לטוקיו, שם כבר הכין לעצמו בסיס. "היפנים חקיינים", הוא מסביר את החלטתו. "אבל הם לוקחים משהו טוב והופכים אותו למשובח. תראה מכוניות, אלקטרוניקה, אפילו אוכל. קח מסעדה איטלקית ביפן, היא באותה רמה כמו מסעדה איטלקית באיטליה. הכול מושלם. מקום כיפי לגור בו". אבל לבחור מערבי זה לא מוזר?
"אתה יודע שיש הרבה מאוד דברים דומים בין יפנים ליהודים? המשפחה מאוד חשובה והאוכל מאוד חשוב, ואם תקשיב למוזיקה יפנית מסורתית, יש הרבה מוטיבים דומים למוזיקה יהודית מסורתית".
לפתע הוא מתנצל שיש לו שיחת טלפון, מבקש ממני להמתין. ואז הוא פוצח ביפנית שוטפת, אפילו בלי מבטא. היום הוא מופיע באורח כמעט קבוע בטלוויזיה המקומית. תוכניות מוזיקה, אירוח, ספיישלים. דמות מאוד מוכרת. תקלידו את השם שלו ביו-טיוב, תבינו הכול. לפעמים אין שום קשר לרוק כבד, אבל זה הבן אדם.
"את 'לאודספיקר', האלבום האחרון שלי, לקח לנו להקליט 13 חודש", הוא מספר. "באותו זמן עשיתי הרבה טלוויזיה. כל יום חופשי התגנבתי לסטודיו ועבדתי על האלבום וזה נתן לי פרספקטיבה נפלאה. לעשות מצד אחד מיינסטרים ולדעת בדיוק מה שומע האיש שלא אוהב רוק כבד, אבל מצד שני נולדתי לכסח גיטרות. זה בדם שלי".
לא קצת ד"ר ג' קיל ומיסטר הייד?
"זה מה שאני אוהב. אני אוהב רוק, אבל אני גם פריק של פופ ומיינסטרים. היום אני עושה חומר חדש כמעט כל יום וזה הרבה יותר מאתגר מפעם".
" לאודספיקר" הגיע למקום ה-20 במצעד היפני, שיא גדול מבחינתו וזריקת ביטחון רצינית שאפשרה לו לעזוב את הבית בטוקיו ולחזור לדרכים, במיוחד לאירופה, שם לא הופיע מאז שעזב את "מגאדת'".
פרידמן בן ה-44 יאסוף את הגיטריסט רון ג'רזומבק, את המתופף ג'רמי קולסון ואת הבסיסט כריס קטארו והם ייצאו לדרך בגרמניה, בסוף החודש. לישראל ההרכב יגיע, כאמור, ב-7 באפריל , חול המועד פסח. היהודי הגאה בטח ירגיש כמו בבית. אגב, להקת האם שלו, כך התברר השבוע, תגיע אף היא לציון, בתחילת יולי. "וואו, מדהים", הוא אמר כששמע שהתאריך נופל על פסח. "אתה יודע מה נשאר לי חרות בזיכרון מהביקור הראשון בישראל? שההופעה התחילה מאוד מאוחר. אני לא רגיל. אני אוהב שהכול הולך לפי התוכנית. בכל מקרה, הקהל ייהנה, אני משוכנע, אבל אני מקווה גם שיהיו בחורות יפות. בעצם, זה בטוח. אותן אני זוכר טוב מאז".
נא להמתין לטעינת התגובות
