ימבה שיבולים
הגבעטרון הם חבורת הזמר האוליטמטיבית. זכייתם בפרס ישראל משקפת את הכמיהה הישראלית העזה לנוסטלגיה. יהורם גאון לעומת זאת, שכח שגם הוא היה סוג של "כוכב נולד"
האבות (והאמהות) המייסדים של התופעה הזו הם חברי קבוצת הגבעטרון. אם לגבעטרון מגיע פרס ישראל, אז קודם כל הוא מגיע בזכות הטמעת הייחוד הזה על שלושת קדקודיו: שירה בציבור, חבורת זמר, שירים עבריים. התשתית עליה הוקם כל המבנה המפואר הזה היא השירים העבריים - אולי התוצר המובהק והמשובח ביותר של התרבות הישראלית לדורותיה.
השירים העבריים כבר קטפו לא מעט פרסי ישראל. זכו בהם ארבעה יוצרים: המלחינים סשה ארגוב ומשה וילנסקי, המלחינה-תמלילנית נעמי שמר והתמלילנים אהוד מנור ויעקב אורלנד. וזכו גם שתי זמרות מבצעות: יפה ירקוני ושושנה דמארי.
הגבעטרון, כמבצעת, דומה לשתי קודמותיה ירקוני ודמארי. ללא רפרטואר ייחודי, אבל בעלת צבע קולי ופרופיל ביצועי מאופיין היטב, המשמש כלי קיבול לשיר העברי לדורותיו ולגווניו.
מבחינה זו הגבעטרון היא חבורת הזמר האולטימטיבית: לוקחת מכל הבא ליד, מעבירה בכור העיבוד הייחודי שלה, ומציגה מוצר זמר חדש שפשט את בגדיו המקוריים וחתם על בגדי העבודה של הקיבוץ. המהדרין יכולים אולי להבחין בין השפעות המעבדים השונים – נחום היימן, חיים אגמון, צביקה כספי ואילן גלבוע – אבל הניואנסים האלה אינם רלוונטיים.
הגבעטרון מקבלים את הפרס קודם כל על ההתמדה (הם קיימים מאז 1948), על היותם במה לשיר העברי לדורותיו וכאמור על היותו בראש ובראשונה, דוגמא ומופת, לתרבות השירה בציבור וחבורות הזמר. תרבות המשמרת את הישראליות של פעם, שכה אוהבים להתרפק עליה. זו שנתפסת כטהורה, תמימה, נאיבית. זו שליוותה את בניין הארץ לפני שהחמס והשחיתות הציפו אותה. זו ששרה במלים שכבר אף אחד לא מדבר כך יותר. ''עומרים נביא הגורנה / בר באוסם נאגור נא'' (מתוך "שיבולים", מילים: מיכאל קשטן, לחן: גיל אלדמע).
מבחינה זו הגבעטרון - כמו דמארי וירקוני בעת קבלת הפרס – היא פאסה. אנדרטה, הוקרה וגעגוע לזנים נכחדים. של שירים, של שירה (וגם של האכסניה – הקיבוץ). לכן, הפרס לגבעטרון משקף גם את הכמיהה הכל-כך ישראלית לנוסטלגיה. נוסטלגיה שמלבלבת בדמות אותם מועדוני וחבורות זמר. וגם נוסטלגיה שהתמסחרה למימדים מפלצתיים, בעיקר בניצוחו של צביקה הדר. קודם ב"לא נפסיק לשיר" ואחר-כך ב"כוכב נולד".
הלאה המונופולים
הטרנד הטלוויזיוני הזה חטף אתמול ביקורת נוקבת בכנס תמוז. בחלקה היא צודקת. כשההתרפקות גובה את מירב המשאבים ותשומת הלב ההפקתית, היא מטרפדת, או לפחות לא מתגמלת כראוי, יצירה מקורית. בוודאי שלא יצירה חדשנית. מוטת השליטה הכמעט-מונופוליסטית של ערוץ 2 והפלייליסט על התרבות הישראלית הפופולרית נותנת כוח רב מדי בידי מעטים מדי.
מצד שני, לא כל-כך הבנתי על מה מלין יהורם גאון, חתן פרס ישראל, שאמר בטקס: "פרס זה ניתן לא רק לי אלא לדור שלם. דור ללא כוכבים נולדים, ללא פלייליסט, וללא יח"צנים, אלא לאנשים שרכשו את ההוקרה
והפרסום בעבודה קשה".
גאון גדל בתנאי חממה ופינוק לא פחות מאלה של נינט וסקעת. הוא צמח ב"כוכב נולד" של פעם – הלהקות הצבאיות ששימשו כן שיגור לא פחות אפקטיבי מ"כוכב נולד" של היום. הלהקות היו הקנון והאליטה שקבעו את סדר היום וסילקו את הרוקרים ה"פושטקים" ממועדוני רמלה ואת זמרי הקסטות של התחנה המרכזית.
"כוכב נולד" של היום לפחות נותן הזדמנות לפריפריה ממנה הגיעו נינט, מויאל, סעדו ואחרים. אז אם רוצים להתלונן, מוטב להפנות את החצים ל"מונופולים" לדורותיהם. הלהקות הצבאיות של פעם, ה"כוכב נולד" של היום.
נא להמתין לטעינת התגובות
