דור ה-Z

זורו, האיש שלא היה ובכל זאת הפך לאגדה, זוכה לביוגרפיה חדשה. הסופרת הצ'יליאנית איזבל איינדה מספרת את המיתוס מנקודת מבט נשית, ומנסה לברר מה סוד הקסם של הלוחם במסיכה השחורה

מרדכי חיימוביץ, סופשבוע | 23/3/2007 9:53

השוט הפואטי של זורו, מחזיר אותי לזורו משיכון פועלים. קראו לו מילו והוא היה העגלון. למילו לא היה "שוט קטלני כיריית תותח" כפי שתתאר איזבל איינדה ב 'זורו – הולדת האגדה' (הוצאת זמורה ביתן). ההצלפות של מילו השאירו באוויר שובל מצמרר. במקום מסיכה שחורה הסתירו הזיפים את פניו. במקום סומבררו שחור חבש כובע מצחייה מעור. אמנם אוזניו היו גדולות כשל זורו, אך הוא היה כבד שמיעה. על חירשותו של מילו סמכנו כשנתלינו מאחור על העגלה שלו. אחרי בית ספר היינו אורבים לו ברחוב השוק ומזנקים. העגלה שלו הייתה משטח ללא דפנות ואנחנו נגררנו שפופים.

גוף צמוד לפלטפורמה, רגליים מתנפנפות. מילו הקטן היה יושב מקדימה, זקוף על דרגשו המרופד בשק, לא שומע את צהלות נוסעיו הסמויים. כשבמקרה הסתובב היה נפתח מרוץ של 'מה יגע במה קודם': רגלינו בכביש או השוט שלו בגב שלנו. פעם אחת ארבתי למילו לבד. אני חושב שבזנב העין ראה אותי, אבל נתן לי לקפוץ. מושך אותי למלכודת כפי שימשוך זורו את הדוב שיצוד. ואז הסתובב באחת. אני זוכר שריקה בחלל, שוט יורד בקשת גדולה, כוויה לאורך עמוד השדרה. כוויה חומצתית, חורכת. כאילו שיירת נמלים נושאי לפידים פושטת לך על הגב. בערב אבא מרח לי לבנייה, ה'יופלה' הדלוח של הצנע, לצנן את הצריבה. "הוא עשה לך כמו זורו", אמר אבא בעודו יוצק את הלבנייה על גבי. כך שמעתי לראשונה על זורו ועל שוט הצדק שלו.

אבא פגש את זורו בקצה שנות ה 20. זה היה על המסך של קולנוע 'טארה' בבוטושאן שבצפון רומניה. אני מציין את השם 'טארה' כי זורו היה צדיק מואר וכל צופיו עבריינים. אתם מוזמנים לרחם על איש החלביצה שנלכד בין השורות כשהחשיך האולם. ידיים אפלות נשלחו אל המגש שלו, חומסות את מרכולתו. ואז זורו היה עולה על המסך רב את ריבם של מקופחים מעבר לים, מייסר בשוטו את מצפונם של גנבי החלביצה. עד כדי כך שהיו באים לראות אותו גם למחרת. ושודדים שוב את איש החלביצה. ובכל זאת זורו עורר בהם תאווה לעשות צדק, בעיקר עם עצמם. היו מדמיינים שהם צבא ושולחים אחד, חיים-אלי ברוורמן, לפלח עוגות מהקונדיטוריה של המשפחה. "שיהיה גם לחיילים העניים, לא רק לעשירים". במבצע ערמומי בהשראת זורו, היו מתקוטטים ברעש לפני חלון הראווה. פעולת ההסחה אפשרה לחיי-אלי לגשש בתוך המגשים ולהסתלק בדלת האחורית עם שללו. אבא בתורו היה 'מרים' חוטי ניילון ממתפרת הכובעים של הוריו. לקצה אחד של החוט היו קושרים אבן, את האחר קשרו למקל והצליפו לאטמוספירה כאילו היו זורו.

כשאני מספר את המעשיות האלה לאיזבל איינדה הצ'יליאנית, היא פורצת בצחוק. גם אביה החורג היה מכור לזורו. "היה מסוגל לעזוב כל ישיבה בכל עניין כדי לצפות ב 4 אחה"צ בזורו". עושה הצדק השחור מאוד אהוב בדרום אמריקה ואיינדה, כמו אביה, ראתה אותו בכל יום. "כילדה למעשה גדלתי עליו", היא מודה. הילדה עכשיו בת 65, סבתא ל 3 נכדים. היא נולדה בלימה בירת פרו שם היה אביה מזכיר בשגרירות צ'ילה. כשהייתה בת 3 נטש האב את משפחתו. פגישתם הבאה הייתה בחדר המתים כאשר נתבקשה לזהות את גופתו. אמה נישאה שוב, שוב לדיפלומט, והמשפחה חיה בלה פאס בירת בוליביה ובביירות.

צריך לספק את הצדק

כשהייתה איזבל איינדה בת 19 נישאה למייקל פריאס, מהנדס אנגלו-'ציליאני. 2 ילדים נולדו להם. בתם פאולה מתה לפני כ 10 שנים ממחלת ניוון שרירים ואמא תעדה אותה בספרה 'פאולה'. ב 11 בספטמבר 1973 נהרג דודה, נשיא צ'ילה סלבאדור איינדה, בהפיכה צבאית נגדו. איינדה זוכרת דוד אמיץ, אידיאליסט, מצחיק וגם את הפחד בסנטיאגו שלאחר נפילתו. "הרחובות התרוקנו, אנשים נהרגו, נעצרו, נעלמו. המדינה נזרעה מחנות ריכוז". איזבל איינדה ומשפחתה יצאו לגלות ממושכת בוונצואלה. סיפור אהבה מזדמן לקח אותה זמנית לספרד. בסופו חזרה הביתה והחלה לנהל בית ספר. בעלה השני היה עורך דין אמריקני, בעקבותיו נדדה לארה"ב. כיום היא חיה בעיירה בצפון קליפורניה.

רק בגיל 39 כתבה את הרומן הראשון שלה. קראו לו 'בית הרוחות' והוא החל כמכתב ארוך לאמה. הספר עובד לסרט עם מריל סטריפ וג'רמי איירונס. 'בית הרוחות' התפרסם ב 1982, השנה שבה גבריאל גרסיה מרקס הנשגב זכה בפרס נובל. יש אומרים שאיינדה היא התשובה הנשית הלטינו-אמריקנית לבורא '100 שנים של בדידות'. האזכור שכמובן מחמיא לה. "הוא הסופר הדרום-אמריקני הכי גדול, אבל אני כותבת כבר 25 שנה ויש לי

סגנון משלי".

'זורו – הולדת האגדה' נולד לאחר שחברה המחזיקה בזכויות פנתה לאיזבל איינדה בקיץ 2003. "פתחתי בתחקיר של חצי שנה שבמסגרתו חקרתי את שורשי זורו", היא מתארת, "ראיתי את כל הסרטים שנעשו, קראתי כמעט כל דבר שנכתב עליו". התוצאה היא הרפתקת ליל חורף נעימה. שורות שאפשר להתחפר אתן תחת הפוך, להפליג אתן על פני הימים ולחזור אל כוס התה שלצדך. כי 'זורו' של איינדה הוא "A NICE CUP OF TEA", לא שמפניה בולינג'ר לא וויסקי גלנמוראנג'י. חינני, חמוד, סימפטי, מסעיר במידה, אך לא יגרום לך 'האנגאובר'. לא תזכור אותו בבוקר שאחרי. איינדה המציאה סיפור חדש על זורו מנקודת מבטה של אחת הגיבורות. איזבל שמה. אחותה הצעירה של חולייטה, אהובתו של זורו. איזבל הספרותית או המציאותית אומרת שמעט מאוד ידוע על ילדותו של זורו. אבל אין היא רוצה רק לספר על שחר חייו של מי שהוטבל בשם דייגו דה לה וגה. היא גם מזדהה אתו, רבה את ריבו של מי שיהיה זורו. "יש לנו יריבים רבים כפי שעולה בגורלם של אלה המגינים על החלשים...עלי לספר את סיפור הרפתקאותיו שכן מה הטעם בכך שדייגו מסכן את חייו למען הצדק, אם איש אינו יודע זאת?"

איך את מגדירה את הזורו שלך. רומנטיקן מצועף, מתקן חברתי, לוחם חופש?
"הוא כל אלה גם יחד. הוא לא תוקפן, הוא מאוד מפתה, אמיץ, קוסם כזה. כל הזמן משנה את האופי שלו".

מאוד אנושי.
"בניגוד לסופרמן וספיידרמן שמסוגלים לעוף, זורו ממשיך להיות בן אדם ששם על עצמו מסכה".

הוא לא סופרמן, אבל הוא מזכיר את רובין הוד, את דון קישוט.
"כן. אני חושבת שהוא אידיאליסט כמותם. לי הוא מזכיר אפילו את צ'ה גווארה. בילדותיות שלו. זורו אף פעם לא גדל. בהרבה מובנים הוא נשאר ילד".

האם גם דודך סלבדור איינדה היה סוג מסוים של זורו שחיפש צדק לדפוקים?
"כן. בהחלט. זה היה ההגיון של כל הרפורמות שלו. הלאמת מכרות הפחם, הדחיפה לרפורמה אגררית".

מה בעצם כתבת, ביוגרפיה, נובלה?
"אני חושבת שזה ספר הרפתקאות. משהו כמו 'שלושת המוסקטרים' של אלכסנדר דיומא שראה אור באמצע המאה ה 19".

בהמשך אכן נגלה את טביעות חרבם של דארטניאן, אתוס, פורתוס וארמיס. לצד פרטים כאילו ביוגרפיים, איינדה לא שברה לעצמה את כנפי הפנטזיה. "אף שחלף זמן רב, איני חוששת להיכשל באי דיוקים חמורים", היא אומרת ומכניסה את עצמה לתוך הסיפור. בצמתים מאובקים, כשאינה יודעת לאן תדהיר את סוסי כתיבתה, מתייעצת איזבל עם הדמויות. מברנרדו, אחיו ברוח של דייגו, היא מבקשת, למשל, שיתיר לה חופש יצירתי. "לשווא ניסיתי להסביר לו כי אין אמיתות מוחלטות, הכול עובר דרך המסננת האישית. הזיכרון שברירי וגחמני, כל אחד זוכר ושוכח לפי מה שמתאים לו".

הזיכרון כמרכיב חשוב

מרקס אמר שהחיים אינם מה שחיית אלא מה שאתה זוכר לספר עליהם. האם הזיכרון נוכח יותר בכתיבה של הדרום אמריקנים?
"לא בהכרח. הזיכרון הוא מרכיב חשוב אצל הסופרים בכל העולם. הייתי אומרת שהאירועים הפוליטיים הם ששולטים בכתיבה הדרום-אמריקנית".

איזבל לוקחת מרווחי נשימה כדי לדבר עם הקוראים מאחורי גבו של זורו. מזמנת אותם לשיחת מבוגרים 'שהילד לא ישמע'. עושה אותם שותפים ללישת הבצק. "עיטרתי את האפיזודות הראויות להיזכר...קוראים לזה דמיון ספרותי. לגיטימי יותר משקרים סתם". הפסקות הסיגריה האלה גם חשובות לאיזבל כי היא מבקשת בהן לחדש את אמוננו, להוכיח לנו שהיא יודעת על מה היא מדברת. "התבוננתי בו במשך 3 עשורים", היא מבטיחה כשזורו הופך לאיש, "ואני מכירה אותו היטב

דייגו של איינדה נולד בין אינדיאנים, חי עם צוענים, נחטף בידי פיראטים, לחם בספרדים, שיטה בצרפתים, נאבק בכרישים, לחש לסוסים וצד דובים. אנחנו פוגשים אותו בקליפורניה של סוף המאה ה 18. כשהאינדיאנים שועטים אל המיסיון ליד 'לה ריינה דה לוס אנחלס' שתהייה לוס אנג'לס. את ההסתערות מוביל הצ'יף 'זאב אפור', אך הוא ניגף לפני המגינים. אחד מהם, אלחנדרו דה לה וגה, מסיר מעל המנהיג את ראש הזאב שחבש ומניף את חרבו לערוף אותו. כשהחרב כבר באוויר הוא מגלה שזה זאב עם עיני איילה, פני בובה, עור דבש, שיער מפותל כנחש. "אשה", מרעיש הגילוי את אלחנדרו.

מנהיגת האינדיאנים היא נערה בגיל 20. הבת של השאמאנית הדגולה לצ'וסה בלנקה או 'תנשמת לבנה'. אלחנדרו מתגלה כקאווליירו רחב לב. מנקה את הצ'יפית מעפרה, סופג את זיעתה, תופר את פצעיה. הנערה מוטבלת לנצרות כי הקולוניאליסטים של הזמן ההוא רצו גם את נפש הכבושים. 'זאב האפור' הופכת לרחינה (מלכה) מתחתנת בלוס אנחלס עם המושיע שלה אלחנדרו. בחודשי הריונה רחינה מסוגרת ופראית. חוזרת אל עולמה האינדיאני. יש לה חברה הרה אנה ושתיהן שוחות עירומות בים. מאות דולפינים שומרים עליהן. שוחים לצדן, אך לא מעזים לגעת. רוחם השלווה של הדולפינים האצילים עוזרת רק לאנה. היא יולדת בקלות את ברנרדו. רחינה, לעומת זה, מתענה. נקרעת מכאב, נועצת שיניים בכפיס עץ כדי להחניק את זעקותיה. לאחר שעות של תופת ושל דם היא יולדת את דייגו שיהיה כאח לברנרדו. "היה חשוב לי לפתח את האופי של ברנרדו", מגלה לי איינדה, "לא רציתי אותו כליצן אלא בתור הצד האחר של זורו".

במה הם דומים ובמה הם שונים?
"זורו מוחצן וברנרדו מופנם. ביישן. זהיר מאוד. לפעמים נדמה לך שהוא מנסה לשמור על זורו. שלמות שבין ניגודים מחברת את השניים".

כשהאחים לומדים ללכת הם מבקרים אצל האינדיאנים של סבתא לצ'וסה בלנקה. יוצאים אתה לאסוף צמחי מרפא, מתרגלים את שפתה, לומדים לדוג עם קני סוף מושחזים, לצלול ולתלוש צדפות מהסלעים, להתקין קשתות וחצים, לעקוב אחר הטרף במסעות ציד ממושכים, לסבול עייפות ולא להתלונן. אביו של דייגו מחנך אותו דווקא כבן אצולה. בונה לו חרב קטנה, שריון ומסכה. מאמן אותו בסיף, ברכיבה ללא אוכף, בשימוש בשוט ובפלצור.

שנים לפני שתימרח בברק הוליוודי, לוס אנחלס היא התנחלות דהויה. 4 רחובות, זירה למלחמות שוורים, בית בושת משגשג עם 3 בנות תערובת ומולטית עבת בשר. דייגו בן 9 נשלח לביה"ס הראשון שנפתח, חושף את חיידק הצדק המנדנד שבו. תחת שריונו הוא אוסף ילד לא נבון ושמו גרסייה, קורבן התמיד של המורה והתלמידים. פעם חבורת ילדים בריונים קושרת את גרסיה עירום לעץ. דייגו רואה את בן חסותו רוטט מפחד ומשומן, מציע שבתמורה לשחרורו יצוד דוב.

הגרסא של בנדראס. זורו מודרני רויטרס

"לכל הגברים המצליחים היו אמהות חזקות"

עם ברנרדו הוא מתחיל להכין מלכודת מלוחות עץ. מניחים בה בשר שפן טרי וכדור בשר פיתיון מעורבב בסם שינה שהכינה לצ'וסה בלנקה. לא אורך הזמן ודוב כהה בגובה 3 מטר קרב אליהם. הדוב, בדרכו אל הבשר, דורך על 2 פלצורים שהכינו ומפעיל את המלכודת. בתחילה הוא נוהם כחיה, בהמשך הנהמות נשמעות נואשות יותר עד שהן דועכות, הופכות ללחישה שהופכת לנחרת אימים. כשהדוב שקוע בשינת הטיפשים שלו מביאים פלטפורמה של עגלה. מחדירים אותה תחת בטנו של הדוב ומנסים להזיז אותו. אבל הפרדות חוששות להירתם למשימה. דייגו לוחש לאוזניהן מלים נוטפות, מדבר על ליבן ומשכנע. הדוב שרוע עתה על העגלה, רגליו נוזלות מאחור. דייגו מתעמר בשבוי שלו, מדביק לראשו סומבררו. כשהדוב מתעורר מתברר לו שעורו כבר חולק. לאור עששיות, עטור סומבררו, לכוד בפלצור, הוא מובל ברחובות לוס אנחלס.

האירוע הזה, אמת או אגדה, בא לעמת את דייגו עם האימה. אחריו הוא מרגיש חזק יותר, מצויד בעבר הרואי. כי זה טבעו של האפוס. הוא זקוק לעברו כפי שטיל זקוק לכן שיגורו. רק ממנו תזנק דמותו של הגיבור, תסמן את מסלול תעופתה. אבל האפוס אוהב גם להביא את גיבורו אל הקצה, לרצף את נתיבו במלכודות שטן. לאחר שדייגו עבר את מבחן הפחד ולכד את הדוב, הוא נקרא כעת אל מבחן נחישותו.

אל טקס חניכתם יוצאים דייגו וברנרדו בעקבות סבתא לצ'וסה בלנקה. צועדים 4 ימים, ניזונים רק ממים, עד שהעייפות המצמיתה מביאה אותם לבהירות חושים עליונה. הם נחשפים לססגוניות היער, לנגינת הרוח, לנשיפות חיות הפרא. בהוראת סבתא הם חופרים בור, נכנסים אליו עירומים, שותים סם מעורר הזיות. כשהאחים חוזרים אל נפשם הם נשלחים למסע שתכליתו להשיל מעליהם את ילדותם, למצוא את גבריותם ולגלות את חזונם. מצוידים בסכינים כל אחד צועד בנתיב שלו. דייגו לאסונו מאבד את הדרך. לילה אחד, כשהוא ישן במערה, הוא מגלה זוג עיניים אדומות ממוקדות בו. הוא הולך אל העיניים והן נטועות במקומן. כשהוא ממש קרוב זה נראה לו כמו שועל. ואז השועל בורח. בורח, אך שומר מרחק. וכך יהיה בכל הלילות שיבואו. בכל פעם כשיחשיך יתייצב השועל וישמור על דייגו עד עלות השחר. אבל באחד הימים מכיש אותו נחש. לפני שהכרתו תאבד לו, הוא מספיק לראות את עיני המזל האדומות נעוצות בו. "הנחש הרג אותי", הוא אומר לסבתו כשהוא מתעורר, "אבל השועל הציל אותך", היא עונה לו. מתברר שהשועל הנבון הזעיק את ברנרדו שהעמיס את דייגו על כתפיו, הנחית אותו אצל סבתא בלנקה שריפאה בצמחים שלה את הכשת המוות. וסבתא גוזרת שהשועל, ZORRO בספרדית, יהיה חיית הטוטם שלו, מדריכו הרוחני".

הרוח הגדולה לוקחת את דייגו וברנרדו לאירופה. כפי שדרטאניאן נשלח בידי אביו למאמן המוסקטרים דה טרוויל בפריז, כך נשלח דייגו אל אומן הסיף אסקלנטה בברצלונה. לפני צאתו סבתא מציידת אותו בסם השינה שהכריע את הדוב, אך מתנה את השימוש בו: רק להצלת חיי אדם. כשלצ'וסה בלנקה עומדת על צוק סלע עטופה בשמיכת עור שפן, כששערה הסב מתערבל ברוח, מתרחקת ספינתם של דייגו וברנרדו.

סבתא ואמא מנווטות את חייו של זורו. האם זה מכוח איזו אמת פנימית נסתרת שיש לנשים ונשללה מהגברים?
"לא בהכרח. יש גם גברים חכמים. אבל בכתיבה שלי תמיד יש נשים חזקות. זורו פונק באהבת אמא וסבתא, הן שגיבשו את האופי שלו, הן למעשה יצרו את ההצלחה שלו".

אז הוא בעצם מצליחן טיפוסי שמונע תמיד בידי אשה?
"לנשים יש השפעה. אני חושבת שכמעט לכל הגברים המצליחים היו אמהות חזקות".

עודי מקשקש עם איזבל איינדה, וגל מפלצתי מעיף את ברנרדו אל הכרישים. ואולם הקפטן מסרב לעצור למען איזה אינדיאני. דייגו מזנק למים למשות את אחיו. כשהם משתכשכים בקיפאון האוקיאנוס, הכרישים מתחילים לסגור עליהם. הנה הם מרחרחים את בשרם. לב הקפטן מתרכך והוא משגר סירת מחלצים. אחד מהם יורה כדור בראש הכריש הקרוב ביותר ומעלה את האחים לסיפון.
בברצלונה הם מתנחלים בארמונו של דון תומס דה רומיאו, עוד חבר של אלחנדרו דה לה וגה. כאן יישבר ליבו של דייגו לראשונה ובמשך שנים. קוראים לה חוליאנה והיא הבת של דון תומס. שיער שחור, עור צח, עיני אזמרגד. באצבעות פייה היא מדגדגת את מיתרי הנבל. ערגתו של דייגו אוטמת אותו למה שקורה ממש מתחת לאוזניו המתנפנפות. איזבל, אחותה הצעירה של חולייטה ומספרת הסיפור שלנו, היא שמאוהבת בו. אבל הוא? נאדה. כשהוא לא מכרכר סביב חולייטה, הוא מכרכר בשיעורי הסייף של דון אסקלנטה. לוחם בלהט. כמישהו שתהום פעורה מאחורי גבו.

האתגר: הדו קרב

"יש לך סגנון של שודד ים", אומר לו מדריכו, "אתה צריך ללמוד לשלוט בקוצר רוחך ולסגל תנועות אלגנטיות", הוא מתרה בו. אסקלנטה לא מזכיר את מוצאו היהודי, אך לדייגו נודע שהוא חבר בלה חוסטיסיה – הצדק. זאת חבורה סודית שמנסה לעמוד מול עוצמתה המתאכזרת של האינקוויזיציה. מבקשת למלט מספרד את מי שעלולים להישרף בלהבות ה 'אוטו דה פה' (בפורטוגזית: מעשה של אמונה) טקס החניכה ה 2 בחייו של דייגו יביאו ל 'לה חוסטיסיה' והוא נערך לעיני 20 גברים ארוזים בגלימות צבעוניות. מתפתח קרב פגיונות בין דייגו לבין החבר יוליוס קיסר. נסו לדמיין זיעה בוהקת לאור לפידים, זינוקים לולייניים, התחמקויות וירטואוזיות. בסופה של התגוששות דייגו מצליח להצמיד את כתפי יריבו לרצפה, יוליוס קיסר שומט את פגיונו ומודה: "יפה עשית". "מה יהיה שם הצופן שלך?", נשאל דייגו, "זורו", הוא עונה מיד. "זורו", מהדהדים כולם. כך שמכאן ואילך ב 2 מסלולים יתנהלו חייו. ביום יום יהיה דייגו, אבל כשילבש את שחוריו למבצעי הלילה יהיה זורו.

ולא עובר זמן ודייגו נזקק לזורו. זה קורה כשהאינקוויזיציה שמה יד על מורו אסקלנטה. התלמיד עולה על מדי הלילה, מצטייד בסם השינה של סבתא האינדיאנית ודוהר אל מצודת הרשע. הוא מוסר לקצין הספרדי בשער חבית יין שלתוכה בזק את הרעל וחוזר כעבור כמה שעות. החיילים הספרדים שקועים מזמן בתנומת שכרותם וזורו שולף את מורו אל החופש. לפני שהוא מסתלק, הוא מפיל 2 זקיפים ספרדים במכות שוט מדויקות, חורט ב 3 אבחות חרב ' Z' על הקירות. ברצלונה כולה מדברת על הגבר בשחור. אלה לא רק המסכה והמגפיים. זאת התנהלותו המהודרת, הקלילה, לא עושה חשבון לסכנה. תראו אותו בדו קרב מול רפאל מונקדה, מתחרהו המר על ליבה של חוליאנה היפה. רוחו שלווה, מחשבתו צלולה, ידו איתנה. מערים על יריבו כאילו הוא עוצר את מכותיו במאמץ. למעשה הוא מנסה להרדים אותו. מחולל לפניו כדי להסיח את דעתו. כפי שעשו השועלים לכבשים באחוזת אביו בקליפורניה. זורו רושם חתך בזרועו השמאלית של מונקדה, מקרב את חרבו לחזהו, אך ברגע האחרון מחליט לחוס על חייו.

"אחד האתגרים שלי היה לתאר את הדו קרב", אומרת לי איינדה. לאחר 8 סדרות ו 13 סרטים, האחרון לפני שנתיים עם אנטוניו בנדראס, אני מבין על מה היא מדברת. "רגילים לראות דו קרב על המסך עם כל הטכניקולור והפירוטכניקה. אני הייתי צריכה לכתוב בלי לדעת את המונחים המקצועיים של תורת הסיף". בנקודה הזאת של הדו קרב גם מבקשת איזבל עוד פסק זמן להתוודות מקצועית. "חשבתי לכתוב היסטוריה או ביוגרפיה", היא אומרת, "אבל לא הצלחתי לכתוב את האגדה של זורו בלי ליפול לסוגה הבלתי מוערכת של הנובלה".

עדיין מאוהבת

ההצהרה הזאת יותר משהיא גילוי לב, באה לפרוק את נשקם של המבקרים. לתת חרות לכותבת לקשט את העלילה כאוות דמיונה. דמיונה מנחית אותנו ב 1814 ואולי תחילת 1815. נפוליון בונפרטה נופל, שלטונה של צרפת בספרד מתפוגג. הספרדים נוקמים בכל מי ששיתפו פעולה עם הכובש. דון רומיאו, אביה של חוליאנה היפה, מוצא להורג. דייגו לוקח את חוליאנה את אחותה הקטנה איזבל ובורח מברצלונה. בדרכים מבקשים הנמלטים את חסותה של להקת צוענים נודדת. לאחר שבוע בחברתם דייגו יודע לרדת מהאוכף תוך כדי דהרה, לעשות סלטה באוויר ולהתיישב במהופך על גב סוסו, לדהור כשהוא עומד על שני סוסים בבת אחת. את הלהטוטים הוא משתדל לעשות לפני חוליאנה כדי להמס את הקרחון שפועם לה בחזה.

אבל רק כשהם נפרדים מהצוענים, עולים על ה 'מדרה דה דיוס' (אם האלוהים) שאמורה להשיט אותם לקליפורניה, מתחילה חוליאנה להפשיר. מרשה לו להביט איתה במים האפלים, מתירה לו לחבק את מותניה, מסכימה שיקרא לה שירי אהבה. אלא שים אחד, עם עלות השחר, רוח האהבה מפסיקה לנשוב. פיראטים עוטי סחבות מתנפלים על ה 'מדרה דה דיוס'. אחד מהם בולט במראהו. שערו בוהק, עיניו שחורות, צעיף משי צהוב קשור למותניו. קוראים לו ז'אן לאפיט והוא בן אצולה יליד בורדו. הספרדים הרגו את אשתו מה שהפך אותו לפיראט צמא ונדטה. כשהוא מנשק את ידה של חוליאנה חולף בה רעד. לאפיט מצית בה אהבה שטנית, טרמינלית, גוזלת ישות. לא יודעים איך לרפא את חוליאנה מתשוקתה, אפילו משקים אותה בירה מסוממת שתשיב לה את שפיותה. היא נרדמת ל- 36 שעות ועדיין מתעוררת מכורה ליצרה. השודד רואה אותה במצוקתה ומנסה לגאול אותה בנשיקה.

זאת נשיקת האהבה הראשונה של חוליאנה. כזאת לא תהייה לה עוד. ריחו של לאפיט ממיס אותה עד עצמותיה. הלבה מבעבעת והם לא יכולים להתעלם ממנה יותר. כשלשונותיהם מצליחות איך שהוא להתנתק, הם מחליטים להתחתן. חוליאנה היפה נשארת עם הפיראט שאהב אותה, לבו של דייגו מתהפך בקרבו. הוא מורט את שערו, משתטח לרגליה כדי שתחזור בה ומצהיר: "לעולם לא אתחתן".

אל תתנו להצהרה הפטאלית הזאת להאדים לכם את העיניים. לאחר שדייגו שב לקליפורניה, הוא משחרר את אביו שנזרק לכלא בהוראת מונקדה הרשע ומתפנה לעשות לאהבתו. אלא שנשותיו מתות לו בין הידיים. לוליטה נופלת מסוס ונסיבות הסתלקותה של אספרנסה מעורפלות. אז למה הוא לא התחתן עם איזבל? אתם וודאי מתים לשאול. הנה התשובה: "אני עדיין מאוהבת בו, אבל גילית בעוד מועד שגיבורנו מסוגל לאהוב רק את אלה שאינן נענות לו. החלטתי להיות אחת מהן", מגלה איזבל המספרת. את הנחישות הזאת, מסבירה איזבל הסופרת, אפילו שוטו של זורו לא יצליח להכריע.