הקוסם מארץ עוץ
להקת האנשים, מועמדת בכירה לתואר הלהקה הכי טובה שאתם לא מכירים, מוציאה אלבום שני, "עוץ". דרור שוסטק, מנהיג ההרכב, התיישב לרגל המאורע לשיחה מפתיעה בכנותה על סקס, סמים ועל מותו הפתאומי של אביו, ערב יציאת האלבום החדש
בינתיים גיליתי שאני ושוסטק באים מאותה חולון, שאחותי פגשה אותו פעם בהודו ושנינו מסתרקים עם מאך 3 של ג'ילט, שלשנינו נדלקות העיניים כשאנחנו רואים (או שומעים) פסנתר משובח ולא מעט מהטעמים המוזיקליים שלנו מקבילים. באותו עיתוי ממש - כך רצה הגורל - שנינו איבדנו הורה. הוא ישב שבעה על אבא שלו, אני על אמא שלי. והנה החורף הולך ואוזל ואנחנו יושבים לשיחה, לא ריאיון ממש, יותר שיחה לתוך הערב והלילה והבוקר שאחרי - על סקס, סמים ורוקנרול בעברית, הצלחה ויצירה.
ואם "מוסיקה מהמרתף" היה כמעט לגמרי אלבום סולו של שוסטק, אז "עוץ" נוצר מתוך פעילות של להקה. כל העיבודים הם של האנשים. נירי דמסקי היא לא רק זמרת-של-שיר-אחד ("ברזילרה", למי שלא נחשף), אלא גם כותבת ומלחינה. ערן נתנס, בס, שירה, כתיבה, עיצוב והלחנה. גל ברעם המתופף הוא גם מפיק מוזיקלי ואיש סאונד. דייב יוסף תורם גיטרה ומפוחית, גיא אלפונטה חצוצרה וחליל, אביב שטיין מפיק מוזיקלי, איש סאונד, לחן ל"איך הספינות", סיטאר ב"עוץ". אני מודה שיש לי רק בעיה אחת עם האנשים. זו להקה שמנהיג אותה סכיזופרן. מצד אחד, הפאן והסבבה והברזילרה ו"בואי לאילת", בוסה נובה וחיוכים וריקודים על הבמה ו"ג'אלו", ומצד שני פתאום בלדות ניק קייב עגומות. מה זה הדבר הזה?
"זה חלק מהפחד שלי להתחייב למשהו אחד", שוסטק עונה. "יש בי גם את האהבה לפופ כייפי, שמח, למסיבה הגדולה שעל הבמה, ויש לי גם מערכת תופים שאני דופק עליה בבית, אבל יש בתוכי גם את העצב החד סטרי, את הבדידות שרק הפסנתר בלילה מרגיע".
וככה אתה עושה באותו זמן קאבר ל"כמו בלדה" הקורע של נתן יונתן וגם ל"בואי לאילת".
"השיר 'בואי לאילת' היה יוזמה של גלגל"צ. הם ביקשו שנחדש אותו לפרויקט סוף השנה שלהם".
אתה אוהב את "בואי לאילת"?
"זה שיר בסדר, לא ה-שיר הכי גדול שלנו, אבל הזמינו אותו מגלגל"צ ב-2002, והפך ללהיט. אני לא יכול להתעלם מזה. אני רואה מה קורה לקהל בהופעות, כשאנחנו מתחילים לנגן אותו הוא להיט. נו, בטח, גלגל"צ מזמינים שיר, אז בטח שהם ישדרו אותו אחר כך ויהפכו אותו ללהיט. אנחנו לא ניכנס עכשיו לדיון המעייף והבלתי נגמר הזה על גלגל"צ, נכון? ".
למה לא?
"כי אין מה להגיד על זה יותר. די, זו תחנה שמשדרת להיטים. תחנת רדיו אחת מבין כמה אופציות. אמנים לא צריכים להתעסק במי שידר אותי, למה וכמה. הם צריכים לעשות מוזיקה ולהופיע כמה שיותר".
שנינו נולדנו וגדלנו בחולון. אני בצד הרע של העיר, ואתה בצד הנורמלי. איך היה בשבילך לגדול במקום כזה?
"הרבה כדורגל וכדורסל, הרבה מכות שחטפתי והחטפתי. חברים טובים לכל החיים, חספוס מסוים. רגש נחיתות עירוני מול החבר'ה מצפון תל אביב. להקת טי-אן-טי עם מוטי ביקובסקי שלטה בשומר הצעיר סניף חולון. שמענו גם לד זפלין וגם את זהר ארגוב. בשנות ה-90 הייתה מודעות לחולונים מוזיקאים. רוקפור, נוער שוליים, די אקס-אם, עמיר לב, אמיר צורף, דודי לוי. היום אני חבר של דודי לוי. פרובינציה? כן ולא. בחולון עדיין יש את התמימות הזו, שאין כבר בתל אביב, אבל זה כבר לא ממש אותו ניתוק מהעיר הגדולה, כי בכל אופן, אתה יודע, בסך הכול חולון די קרובה לתל אביב".
למה אתה מתגעגע?
"בעיקר אני מתגעגע לנערות בתיכון. לא כל כך למדנו. . .".
בכלל רצית להיות קולנוען.
"זה נכון, אבל אתה מתכנן דברים והחיים לוקחים אותך למקום אחר. עבודת הגמר שלי בתיכון הייתה סרט תיעודי שצילמתי על אהוד בנאי והפליטים, שבהם התאהבתי מהאקורד הראשון של'זמנך עבר'. והיום יש לי את הכבוד לעבוד עם נועם הלוי, שמנגן איתנו באלבום'עוץ'. אגב , גם אלון שטרוזמן שעד לא מזמן היה מנכ"ל הוט, היה חלק מהחבורה שלנו ונתן לנו חינוך מוזיקלי משובח. הרבה לילות בפינגווין, סווטו ורוקסן העברנו ביחד. אם אני מסתכל לאחור, 20 שנה אחורה, אז מי היה מאמין לאן כל אחד מאיתנו יגיע".
על העטיפה של "עוץ" יש תמונה בשחור-לבן, של שני ילדים משנות ה-70. למה?
"ההחלטה לשלב תמונות ילדות בעטיפה באה מצד כל חברי הלהקה. השירים באלבום באים חלקם מחזרה למקומות נאיביים ילדותיים וכנים בתוכנו. חיפשנו בז'אנר הציורים הנאיביים והגענו לאמנים אוטיסטים שציוריהם המכושפים מרכיבים את חוברת האלבום. תמונת העטיפה היא צילום ישן של ערן נתנס הבסיסט ומעצב העטיפה, ובצילום רואים אותו ואת אחותו הולכים בשבילי קיבוץ מצובה - וזה סוגר לנו הכול בתמונה הזאת. גם נאיביות ילדית, גם מסע לארץ עוץ הפנימית, גם ישראליות שבאה לידי ביטוי במוזיקה שלנו".
אתה פוחד להתבגר?
"אני קצת מפחד לעזוב את מעיין הנעורים המתוק, אבל מתחיל להתרגל לרעיון שחציתי את גיל 35. . . התמונה מעלה בי נוסטלגיה שאני חוטא בה לפעמים וחיבור לילדות שבה הכול עדיין אמיתי. הלהקה שלנו באה ממקום מאוד נאיבי באיזשהו מקום. וכולנו מעין לייט בלומרס".
באופן כללי אתה טיפוס נודד.
"אני אוהב מאוד לנסוע ולטעום טעמים חדשים. בעיקר יש לי משיכה למדינות העולם השלישי. הייתי בהודו, תאילנד, לאוס, קמבודיה, פרו, ברזיל, בוליביה. אוהב מאוד לנסוע לבד, להטיל את עצמי לארץ בלי לדעת עליה כמעט כלום, לגלות ולכתוב".
אתה הרפתקן?
"אני מעין הרפתקן חרדתי. אני יכול להיכנס לבד בלילה לרובע הכי אלים בברזיל אבל בארץ אני חושש להעביר לילה לבד ליד הירדן. יש לי רגעים נפלאים ונוראיים בכל טיול שהופכים בדרך כלל לשירים. נסיעת לילה באוטובוס הודי, שומע ליאונרד כהן באוזניים, חולם לפגוש את אהבת חיי בתחנה הבאה, מנגן עם נגני רחוב ברזילאים, נשדד בברזיל על ידי שני נערים וסכין. פעמיים שדדו אותי באופן מסוכן. הלכתי לבד למשחק כדורגל באצטדיון המראקנה בריו דה ז'נרו. נגמר המשחק ויצאתי לכיוון תחנת הרכבת ופספסתי את הפנייה
הרגשת כמו נס, שניצלת ממוות?
"היה לי נס אחר, בברזיל. ישנתי באיזשהו מלון דרכים ובחוץ היה שיטפון מטורף. גשם פסיכי שירד מהשמים כאילו הגיע סוף העולם. הייתי גמור מעייפות ונכנסתי למיטה ובאמצע הלילה הרגשתי טפטוף על האף שהלך והתחזק. פקחתי את העיניים, קמתי מהמיטה ואז, בערך 20 שניות אחר כך, התקרה פשוט נפלה על המיטה שלי. כמו שאתה שומע. מעליי חור גדול, שמים ומים שמילאו את החדר. אמצע הלילה, אני רטוב לגמרי, חושך מוחלט. מסוג המקרים שאתה לא יודע מה לעשות. אתה פשוט עומד נדהם ומנסה להבין מה קורה פה".
וזה לא מרתיע אותך, בסופו של דבר. אתה ממשיך להתנסות.
"אני ממשיך קדימה. זה האופי שלי. בבוליביה למשל כמה שודדים התחזו לשוטרים שמחפשים סמים. הם ביקשו שאכנס איתם למכונית, ואחרי שאני בתוך האוטו אני קולט שאנחנו נוסעים ונוסעים ולא מבין מה קורה. נסענו לאזור מרוחק. למזלי הייתי חולה בשפעת, והזוי בגלל החום, והאמנתי בכל לבי שהם שוטרים אמיתיים ולכן הייתי מאוד רגוע כי לא היו עליי סמים. בסוף, באמצע שומקום, הם עצרו, רוקנו לי את כל התיק והורידו אותי אחר כבוד מהמכונית, לבד, בלי שמץ של מושג איפה אני. כנראה שאני נראה כמו טרף קל".
האלבום הראשון נקרא "מוסיקה מהמרתף", ואכן היה מכונס, פרטי, אינטימי, אישי, ביתי מאוד. האלבום השני נקרא "עוץ", שהיא ארץ הדמיון. ארץ המעוף. ארץ שבה כל אחד רוצה לקבל את מה שהוא רוצה. האריה מחפש אומץ לב, דורותי רוצה לחזור הביתה, איש הפח וכדומה.
מה חשבת שתמצא בארץ עוץ?
"רציתי את ההכרה הרחבה. להוכיח לאבא שלי שעשיתי בחירה טובה, בכך שבחרתי במוזיקה. אבל עוד לפני שיצא'עוץ', אבא שלי מת".
ועכשיו אתה מרגיש את ההחמצה?
"לגבי אבי, אכן הרגשתי החמצה. גם על כך שלא הבאתי נכדים לאבא ושהוא לא יכיר לעולם את זוגתי וגם שלא הראיתי לו שאני יכול לעשות את זה בגדול במוזיקה. היה לו קשה עם העיסוק הזה שלי, כי הוא היה איש של מדעים מדויקים. אבל הלכתי עם הלב שלי. והוא נפטר במפתיע. בלי שום אזהרה מוקדמת. בגיל צעיר.
"נשאר לי זיכרון אחד חזק במיוחד ממנו. אבא יושב בחדר השינה, מכבה את האור, סוגר את הדלת. מתבודד. מוציא אקורדיון ומנגן לעצמו. אני ילד קטן, מתקרב לדלת החשוכה, פותח אותה ומציץ. אבא מביט בי במבט מרוחק. אבא שלי אהב לשמוע ביטלס, שאנסונים צרפתיים, מוזיקה קלאסית ושירי ארץ ישראל. מאז שאבי נפטר אני לא כותב הרבה. כתבתי שיר אחד מאז. עליו. אני מרגיש שהתבגרתי מאוד בעקבות מותו. הפכתי קצת להיות אבא של עצמי. מצד שני, מאז מותו אני מרגיש כאילו הוסרה מעליי חובת ההוכחה ואני יכול להתעסק במוזיקה בלי צורך להוכיח. זה מוזר".
מה עוד אתה מחפש? מהי ארץ עוץ שלך?
"ארץ עוץ שלי היא המסע פנימה. שככה שעוברות השנים מתברר לי שהחוויה הפנימית היא הדבר היחידי שבאמת קיים ועוץ בעיניי אינה דמיונית כלל אלא מאוד מציאותית. השיר נכתב בנקודת זמן מסוימת של הבנה רגעית שלפעמים שבה אליי ולפעמים חומקת, שאומרת שהתשובות נמצאות בפנים. ממש כמו כל ניו אייג'ר מתחיל. זאת עם ההכרה שאני תלוי רגשית בהרבה מדי גורמים וחיזוקים חיצוניים והרצון להיות כמה שיותר עצמאי מתנגש בזה.
"אז מה שאני באמת מחפש זה חופש מנטלי שאולי לא אמצא לעולם, ואם אפשר גם קצת רומנטיקה אז נהדר. אני קצת איש הפח שמחפש את הלב שלו ובזמן האחרון נראה לי שאני מתחיל למצוא. תראה, כמעט כל חברי הלהקה נמצאים במסע כל אחד בדרכו. דייב הוא איש ויפאסנה ותיק, גיא בא מטאי-צ'י ורפואה סינית, ערן עשה דרך הומאופתית ועצמית וכך גם גל. ונירי היא בכלל מכשפה בעלת חיבורים לעולמות נסתרים ולומדת ימימה".
הרוחניות הזאת מחליפה את הסמים, את החוויות המיניות הקיצוניות?
"לפעמים היא חלק מזה, ולפעמים היא באה במקום. זה סוג של תהליך שאתה עובר עם עצמך".
הרגשת פעם צורך "לטבוע בסקס ובשיכרון החושים של הגוף", כסוג של נחמה נפשית, בריחה ממציאות כלשהי?
"לא פעם ולא פעמיים, כן. הרבה מאוד פעמים חקרתי את גבולות המיניות. הרבה פעמים בלבלתי בין אהבה לבין סקס. אני מעריץ נשים ונשיות וגם פוחד מזה. . . פוחד ממחויבות. אתה פוחד ומעריץ משהו שהוא מאוד גדול ממך, נשים, למשל".
אחרי כל הנדודים וההרפתקות, יש איזושהי חוויה אחת מסוימת שאתה זוכר במיוחד?
"דממה גמורה ומוחלטת של שבוע, בהודו, ביני לבין עצמי וההרים הגבוהים. אחרי שבוע שתיקה בהרי ההימלאיה אתה מבין שאין באמת מה לומר".
מה הטריפ הכי חזק שלקחת? פטריות, אל-אס-די?
"למעשה, השירים 'עוץ' ו'ג'אלו' נכתבו ממש אחרי טריפים של אל-אס-די ופטריות הזיה. מהפעמים שהייתי בטריפ אל-אס-די אני זוכר שני טריפים נפלאים ואחד סתמי. מהטובים למדתי המון וממש התאהבתי בתחושה הממכרת שאתה חלק מתנועת חיים, ועם זאת הכול קורה די בלעדיך. אתה חלק ולא המרכז. האגו קטן לממדים נוחים ונעימים ותחושת הקלה גדולה מתפשטת בך.
"במהלך הנסיעה האחרונה שלנו להודו, שהתאפיינה בחיפוש פנימי אינטנסיבי, קבוצה של 30 איש, עלינו לקרחת יער מדהימה ביופיה על הר למרגלות ההימאליה עם סאונד סיסטם וכל מה שצריך, ערכנו מוזיקה שהייתה מורכבת מפינק פלויד, טראנס, מוזיקה קלאסית, מנטרות הודיות וכל הטוב שבעולם, הדלקנו מדורה, עלינו כולם על אל-אס-די וחגגנו את 20 השעות הכי יפות שהיו לי בחיים. עם הפטריות החוויה הייתה הרבה יותר חזקה. הרגשתי ממש שאני עובר את כל האבולוציה במשך הטריפ. הייתי לטאה והאדם הראשון. דיברתי עם עצים ועלים, מילים הפכו לחומר פיזי ונזלו לי על הפה, האדמה הייתה גוף חי ונושם. הרגשתי ששני הקצוות של ה' כן' וה' לא', השלילי והחיובי, מתאחדים. שאין הבדל ביניהם. בקיצור: שישו ושמחו".
ועכשיו?
"לגבי הטריפים אני מרגיש שאני נותן היום הרבה יותר מקום ומעריך יותר את הטבע ואת כוחו האדיר ויש רגעים פה ושם שאני מרגיש כמו חלק מהיקום ולא כמו מרכזו. אני גם מאמין הרבה יותר מפעם בכוח טבעי גדול ממני שפועל בעולם ויחד עם זאת התחזקה בי התחושה שאני יוצר חלק נכבד מהמציאות שלי במו ידיי וכתוצאה מזה, אין לי באמת טענות לאף אחד".
גם לא לגלגל"צ.
"רוצה עוד תה?".
נא להמתין לטעינת התגובות
