העוקץ הספרדי
חאווייר בארדם, שחקן בן שחקנים, נקי מהגינונים של תעשיית הקולנוע. הוא מלכלך על אמריקה, משתעמם מגיבורי על, מקלל בלי חשבון, והו, כמה שהוא מעשן. באופן מפתיע, זה רק גורם להוליווד להעריץ אותו יותר. נעה ידלין חזרה מאוהבת
לא. הפסקתי.
"באמת? איך הפסקת?".
קראתי ספר נהדר ,"הדרך הקלה להפסיק לעשן". אני נשבעת לך, אתה קורא אותו, אתה לא חוזר יותר לעשן בחיים. "קראתי אותו".
ולא הפסקת?
"עזבי, אני לא רוצה לבאס אותך".
נו.
"הפסקתי. לשלוש שנים. ואז, באוגוסט שעבר, צילמנו את'אהבה בימי כולרה', והלחץ היה כל כך גדול שהדלקתי סיגריה, ומאז אני פשוט מדליק אותן אחת אחרי השנייה. משהו מטורף. אבל עזבי, אני בטוח שאצלך זה יהיה אחרת. גם אצלי. בסוף. יום אחד".
מי שלא גבר על הפיתוי לעשן עם חאווייר בארדם סיגריה, לא גבר על פיתוי מימיו. מלון 15 כוכבים בלב פראג; מלצרים קפוצי פונפונים מגישים כריכונים מדונדנים לכתבי בידור משוללי מעוף (מתוך מסיבת העיתונאים: "איך היה לעבוד עם נטלי פורטמן? " ; " איך היה לעבוד עם מילוש פורמן? " - עם כולם היה מקסים לעבוד, אגב) ; סביב סביב רק עוד ועוד יחצנים יאבשים, מזייפים ללא לאות את אותה סימפטיה בדיוק לכל עובר ושב.
ופתאום, בין כל זה וכל אלה, חאווייר בארדם. זה לא איך שהוא נראה; לא זה העניין. זה גם לא שהוא נחמד באופן יוצא דופן, אף על פי שהוא בסדר גמור. אלא זה שבארדם-ספרדי בן ספרדי ובשר טרי יחסית בטלפיה המשומנים והמשוננים של מכונת יחסי הציבור ההוליוודית-פשוט עוד לא למד את חוקי המשחק. הוא אינו מלקק לאיש, גם לא לתעשייה שמידה הוא אוכל; הוא משתמש בפועל "טו פאק", במשמעותו התנ"כית, בתדירות שהיתה מביישת כל פרק עתיר "ביפים" אצל ריקי לייק; וחמור מכל, הוא מעשן. הו, כמה שהוא מעשן. מאפר בכיוונה הכללי של המפה המוזהבת, בטח אלף יורו לחתיכה; מפייח בלי בושה את קירותיו, בעלי הגימור הקורינתי, של החדר סגור החלונות; מעשן כאילו לא היתה ארצות הברית מעולם, כאילו עישון אינו משול שם לרצח אב.
"הוליווד ואירופה הן תרבויות מאוד שונות", הוא אומר. "יש לי חברים טובים שם, ואני יודע שזה לא באמת ככה לגמרי, אבל מה שאתה מרגיש כשאתה שם, מה שאני הרגשתי, לפחות, זה שאין שום קשר אמיתי, עמוק, בין אנשים. הכל מבוסס על מי אתה ומה אתה עושה וכמה כסף הסרט שלך עשה. הכל רק סרטים סרטים סרטים. אנשים שם מגיעים למצב שהם לגמרי מאבדים את הפרספקטיבה, שהיא העולם האמיתי. מאבדים איתו קשר. "האירופים רואים אחרת את החיים. אנחנו, האירופים, יותר בעניין של תענוגות, פחות בעניין של עבודה. זה לא אומר שאנחנו לא עובדים קשה, אבל אנחנו צריכים את הזמן שלנו לקחת הפסקה ולראות את הדברים לרגע מבחוץ ולצחוק עליהם. הם לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. זו הבעיה".
לפראג הגיע בארדם בעקבות "הרוחות של גויה" והבמאי מילוש פורמן, שנסע לקדם את סרטו החדש במכורתו. הסרט, שעולה השבוע בארץ, מספר את סיפורה של ספרד בסוף המאה ה-18 וראשית המאה ה-19, שלהי האינקוויזיציה, דרך עיניו של הצייר הספרדי פרנצ'סקו גויה. בארדם מגלם בסרט את האב לורנזו, בכיר במערך העינויים הכנסייתי, שעובר במהלך הסרט יותר ממטמורפוזה אחת. לצדו משחקת, על תקן המעונה שבמרתפים ובתפקיד הדורש ממנה, כמיטב הטרנד ההוליוודי הנוכחי, להפוך לכמעט מכוערת, נטלי פורטמן.
גם הלוק המשובב של בארדם מוצנע היטב בסרט: במרבית הסצנות הוא ספון תחת גלימה כנסייתית,
עושה רושם שיש לך חיבה מיוחדת לדמויות מיוסרות.
"אני אוהב אנשים שסובלים. אני לא מאמין במערכות יחסים רגשיות עם אנשים שמסתובבים בעולם וחיים את החיים תוך שהם אומרים 'הו, כמה אני שמח'. שמחה זה לא סיפור חיים טוב. שמחה זה משהו שאתה מגיע אליו דרך רגעים קשים. רק אז אתה יכול להבין שזו שמחה, כי יש לך משהו להשוות אליו. אם אני עושה את העבודה הזאת, אני רוצה להרגיש קשור אל הדמויות כשאני רואה אותן על המסך. כשמספרים לי סיפורים על גיבורי על, או על החבר'ה האלה שמורכבים רק מצד אחד של החיים, אני פשוט לא מרגיש כלום. העניין בחיים הוא עליות ומורדות, עליות ומורדות. ואז, אולי, כשיש לך תקופה רגועה יחסית, אתה יכול לקרוא לה פחות או יותר'שמחה'. אבל זה לא משהו שיישאר איתך להרבה זמן".
אבל בסרטים שלך הדמויות לא זוכות בדרך כלל אפילו לפיסת האושר הקטנה הזו. הן מתות חולות, ובודדות, ומושפלות, ו. . . מה אתה צוחק?
"סתם, איך שאת מתארת את זה. אבל אני מניח שזה נכון, כן. אלה דמויות שמה שמניע אותן הוא משהו בחיים שחשוב להן, איזה עיקרון שהן היו רוצות לחיות את החיים על פיו. ב'לפני שהלילה יורד' העיקרון הזה היה חופש, חופש הדיבור וחופש הבחירה המינית. ב'הים שבפנים' זה היה חופש הבחירה והמשמעות שאמורה להיות לו עבור כולנו. ב'הרוחות של גויה', גם אם הדמות אפלה יותר, זה עדיין על בחירות ואידאלים ועל דברים שאנחנו מוכנים למות בשבילם בסופו של דבר. כולם אנשים שנתנו את חייהם כדי להגיד לנו משהו".
יש משהו שהיית מוכן למות בשבילו? משהו שאתה מאמין בו בחוזקה כזו?
"ממש למות בשביל משהו, לא נראה לי. אבל להקריב, אולי. אני מניח שאם זה היה מגיע לרגע שבו הייתי צריך להקריב בשביל משהו שאני באמת ובתמים מאמין שהוא קדוש, הייתי עושה זאת. מצד שני, היו לי הזדמנויות בחיים להקריב דברים, את החופש שלי, למשל, ולא עשיתי את זה".
מתי למשל?
"אם זה היה במערכות יחסים, או בעבודה, דברים שחשבתי שאם יום אחד אצטרך להקריב למענם, אקריב. אבל כנראה שלא הייתי מספיק בטוח במטרה. תשמעי, הרי אם יגידו לי ברגע זה, ש'או?קיי, אני הורג אותך עכשיו, ואם אני הורג אותך, כל האנשים באפריקה יקבלו אוכל ואף אחד שם לא ירעב', אני מניח שאני אעשה זאת".
באמת?
"נראה לי שכן. אבל זו לא חוכמה. כי אם המטרה כל כך גדולה אתה מזהה אותה מיד. הבעיה היא שבדרך כלל המ? טרות לא כל כך גדולות. זה קצת פה וקצת שם. אלה פרטים קטנים שדורשים הרבה תשומת לב, ואז אתה מבין באיחור שלא עשית את זה, שלא הקרבת ושהפסדת את זה. את מבינה למה אני מתכוון? הפסדתי את ההזדמנות לעשות משהו בשביל מישהו אחר. הרי אף אחד לא באמת נכנס אליך לחדר ואומר לך, 'אוקיי, אני עומד לפוצץ לך עכשיו את המוח, ובתמורה כל האנשים באפריקה יאכלו'. וזה החלק המסוכן. לא לשים לב מתי ואיפה הקורבנות האלה באים אליך, ואיפה אתה צריך להגיד 'אני אעשה את זה'".
קורבן אחד לפחות בכל זאת עשית. הרי יכולת להיות סוס ההרבעה הלטיני הזה שכולם מעריצים, ולזכות לפופולריות עצומה. במקום זה נראה כאילו אתה מתאמץ להיות לא מושך בסרטים שלך. כאילו אתה בכל כוחך מנסה להימנע מהפינה הזו.
"אמא שלי תמיד אומרת שזה נראה כאילו אני בכוונה מנסה להיראות לא מושך בצורה קיצונית. אז קודם כל - וזה לא משהו שאני אומר כדי להישמע צנוע, זה באמת נכון - אני לא חושב שאני מושך. בכלל. אני יודע שיש לי את הקהל שלי, אבל לכולנו יש את הקהל שלנו. המין האנושי לא היה מתקיים אם רק הבחורים והבחורות השווים היו מזדיינים אחד עם השני, והמכוערים היו עומדים בצד. כך שתודה לאל יש לי ולכל השאר את האנשים שאוהבים אותנו.
"בכלל, לעשות קריירה המבוססת על הצד הזה שלך, האטרקטיבי כביכול, ואני מדגיש כביכול, זה מוזר. זה מוזר גם לשחקנים יפים באמת, כמו בראד פיט או ליאונרדו דיקפריו. לא סתם הם צריכים להיאבק שוב ושוב כדי להראות שהם שחקנים טובים, ואני חושב שהם באמת טובים. זו בעיה כי זו נוסחה שעובדת, ואם יש מקום שהנוסחה עובדת בו יותר מאשר בכל מקום אחר זה הוליווד. אתה לא רוצה להגיע לשם ושישימו עליך תווית. זו הסיבה שאני תמיד מנסה למצוא תפקידים שונים אחד מהשני, ושייתנו מושג מי אני. אף על פי שמי אני לא מעניין אף אחד. מי הם, הצופים, היא השאלה שבאמת מעניינת".
בארדם, 38, נולד באיים הקנאריים למשפחת שחקנים בני שחקנים: הוא נכדו של רפאל בארדם, מראשוני השחקנים בתעשיית הקולנוע הספרדית, בנה של השחקנית הספרדית הפופולרית פילאר בארדם, אחיהם של השחקנית מוניקה בארדם ("קיקה") וקרלוס בארדם (המשחק גם הוא ב"הרוחות של גויה"), ואחיינו של הבמאי חואן אנטוניו בארדם.
הבחירות הבלתי שגרתיות שעשה במהלך הקריירה שלו לא רק שהצילו אותו מגורל דומה לזה של אנטוניו בנדראס ושות', אלא אף מיצבו אותו כאחד השחקנים הספרדים המוערכים ביותר בספרד ומחוץ לה: הוא היה השחקן הספרדי הראשון אי פעם שהיה מועמד לפרס אוסקר, זכה בארבעה פרסי "גויה", המקבילה הספרדית לאוסקר, ובפרסים נוספים, בין היתר בפסטיבל ונציה ובפסטיבלים לקולנוע עצמאי.
גם בשנים האחרונות, כשהוא עובד יותר ויותר עם במאים אמריקנים (אף שהוא עדיין מתגורר במדריד-עם חברתו, אגב), הוא מקפיד לבחור אותם בקפידה: השנה צפוי לצאת "No Country for Old Men" של האחים כהן, שם הוא משחק לצד טומי לי ג'ונס, וודי הארלסון וג'יימס ברולין; ב"להרוג את פאבלו", שגם הוא ייצא השנה, הוא מגלם את ברון הסמים הקולומביאני פבלו אסקובר (אותו תפקיד ממש שווינס, כוכב "הפמליה", סיפר באחד הפרקים שהוא חולם עליו).
הוא הביס את ג'וני דפ בקרב על תפקיד ב"אהבה בימי כולרה" של מייק ניואל, שייצא בקרוב לאקרנים; והוא נאלץ לדחות הצעה לגלם את צ'ה גווארה ב"גרילה" של סטיבן סודרברג, עקב התנגשות בלוחות זמנים. בשבוע שעבר נודע שהוא צפוי לשחק בסרטו הבא של וודי אלן, וחוץ מזה, השמועה מדברת על כך שישחק גם ב"דממה", הסרט החדש של מרטין סקורסזי, והיא עיקשת עד כדי כך, שהמידע מופיע, תחת הכותרת "שמועה", ב- IMDB, האתר שהוא התנ"ך של תעשיית הקולנוע.
בארדם מכחיש בתוקף. "מופיעים שם לפחות ארבעה סרטים שאני אמור כביכול לעשות, שלא שמעתי עליהם בכלל. וסקורסזי, בכלל! קראתי את זה ואמרתי, 'וואו, אני עושה סרט עם סקורסזי? מגניב, כי אף אחד לא אמר לי'. אז לא, זה לא עומד לקרות. למרות שהייתי שמח מאוד, כמובן".
ובכל זאת, הסכנה בפזילה לארצות הברית - יהיו הבמאים והסרטים איכותיים ככל שיהיו - היא תסמונת "פנלופה קרוז": שחקנית ספרדייה מוכשרת, שעד שלא הגיע אלמודובר וגאל אותה ב"לחזור", נתקעה בלופ הוליוודי של הלטינית היוקדת והפרועה, שלא לומר ההיסטרית. בארדם מוכרח להכיר את המקרה מקרוב: קרוז היא מידידותיו הקרובות.
אתה לא חושש ליפול שוב למלכודת של הלטיני עם המבטא החמוד והעיניים הפראיות, כמו שקרה לכל כך הרבה שחקנים דוברי ספרדית בארצות הברית?
"את צודקת, זו בעיה. זה משהו שאני מפחד ממנו ומנסה מאוד להתנגד לו. אצל האחים כהן, למשל, אני משחק מישהו שחי הרבה שנים בארצות הברית, אבל מותר שיהיה לו מבטא, כי חשוב בסרט לדעת מאיפה הוא בא. אז זו דוגמה למקרה טוב. כי ככה העולם עובד עכשיו, יש אנשים מכל מקום, בכל מקום, והעניין של ללהק אנשים לפי המבטא שלהם הוא כמובן נחוץ. מצד שני, בהרבה מקרים זה גם מגביל מאוד את היצירתיות. רוב ההצעות שאני מקבל הן לתפקידים של שחקנים מצחיקים עם מבטא ספרדי. רובם משעממים מאוד".
אם כבר אנחנו בעניין הזה, מה הסיפור עם סרטים שמתרחשים במדינה שאינה דוברת אנגלית אבל כולם מדברים בהם אנגלית במבטא מקומי? ב"לפני שהלילה יורד" כל קובה מדברת אנגלית במבטא קובני, וב"הרוחות של גויה" כל הספרדים מדברים אנגלית במבטא ספרדי. אני מבינה שלאמריקנים זה נראה נורמלי, אבל אתה, בתור ספרדי, לא מרגיש קצת מטופש לשחק ספרדי באנגלית, אבל במבטא ספרדי?
"לגמרי, לגמרי, לגמרי. זה משהו שקשור לעסק המטורף הזה, לחוקי השוק, שאם יש לך סרט גדול אתה חייב לעשות אותו באנגלית, כי ככה אתה יכול למכור אותו. אני מקווה שזה ישתנה. שוק הסרטים נשלט על ידי ארצות הברית, ואם היא תגיד 'כן, אנחנו מוכנים לשים סרט שיש בו כתוביות', אז כל תעשיית הסרטים תשתנה סביב זה, ואנשים יפסיקו לפחד מכתוביות ומלקרוא באופן כללי. ברור שכספרדי אני אומר לעצמי, 'שיט, כמה הייתי שמח לעשות את הסרט הזה על גויה בספרדית'. אבל זה מילוש פורמן, וההצעה היא באנגלית, ואני לא מתכוון להגיד לא רק בגלל זה".
אתה מרגיש מוגבל כשאתה משחק באנגלית?
"ברור. זה מנוגד לכל המהות של משחק, שהיא להיות ני? נוח ורגוע מול המצלמה. זה כמו לשחק כשאתה לבוש בשמלה צמודה ולא נוחה. הייתי מת לעבוד יותר בספרד, אבל פשוט אין כל כך תסריטים טובים בספרדית, כך שאין לי ברירה. במובן הזה אני כמו מהגר, שצריך לצאת החוצה לעבוד, כדי לעשות כסף".
לחדר נכנסת אשת יחסי הציבור הצ'כית. כבר סוף היום, אבל היא עודנה רעננה וסטרילית. "עוד שאלה אחת", היא מחייכת אלי.
אחת? אוקיי. קראתי שלקראת התפקיד ב"לפני שהלילה יורד" ירדת 15 קילו. אתה יכול להגיד לי איך עשית את זה?
"סלט, עוף ודגים על הגריל, כל היום, ואם את יכולה, לפחות שעה אחת ביום ללכת מהר, כאילו את עומדת לפספס את האוטובוס. שלושה חודשים ככה, ואת נהיית מקל. נשמע לך טוב?".
בכלל לא. וגם יש לי עוד מלא שאלות שלא הספקתי. אני מזהירה אותך מראש שאם לא יהיו לי מספיק מילים, אני פשוט אמציא.
"אין שום בעיה. את יכולה לכתוב מה שמתחשק לך. בשמי".
נא להמתין לטעינת התגובות
