ראשי » רייטינג » קולנוע

לילה מיותר במוזיאון

ניב שטנדל חושב שהרעיון של "לילה מוטרף במוזיאון" דווקא חמוד, אבל למה צריך את המטיפנות הדידקטית הזאת ?

הדבר הכי טוב שאפשר להגיד על "לילה מוטרף במוזיאון", הוא שהסרט באמת עושה חשק ללכת ולבקר במוזיאון הטבע וההיסטוריה בניו יורק (והסטטיסטיקה מלמדת שלצד האולפנים, המוזיאון הוא אכן המרוויח הגדול של הסרט). הניסיון של המוזיאון להציג פרספקטיבה היסטורית רחבה באמצעות מוצגים מוחשיים שכמו מקימים את ההיסטוריה לתחייה – בובות שעווה, בובות מיניאטוריות, שלדי ענק וכו' – שובה את העין ומצית את הדמיון.

ואמנם, דמיונו של מילאן טרנץ', מחבר הספר שעל פיו נעשה "לילה מוטרף במוזיאון", הוצת, והוא לקח את הרעיון צעד אחד קדימה; מה אם כל הדמויות, הבובות והמוצגים לא רק יראו כיצורים בשר ודם, אלא ממש יתעוררו לחיים?

אכן, רעיון מלבב. רק שכדרכם של סרטי ילדים תוצרת הוליווד, "לילה מוטרף במוזיאון" מסתפק בגימיק כתירוץ להתחיל להעיף אפקטים באוויר, מבלי לטרוח ולו לרגע לבזוק זיק של תחכום לבלילה. רשימת הקרדיטים רומזת על רצון ללכת צעד אחד מעבר – בן סטילר, אוון ווילסון, רובין וויליאמס, ריקי ג'רוויס, והאגדות ההוליוודיות דיק ואן דייק ומיקי רוני – אבל, לבסופו של דבר, כולם משמשים כאן רק כמשרתים אדישים של האדון ההוליוודי.

סטילר מגלם כאן את התפקיד ההוליוודי הקלאסי של אב גרוש וחסר אחריות שמתקשה למצוא עבודה ומאכזב את בנו על בסיס יומי. בצר לו, הוא לוקח את העבודה היחידה שנופלת לו לידיים – שומר לילה במוזיאון. לילה אחד במוזיאון מספיק לו כדי לגלות שזו לא עבודה סטנדרטית. מדי לילה, מסתבר, קמים לתחייה כל תושבי המוזיאון הדוממים, והמקום נהיה לחוכא ואיטלולא.

הטי-רקס מתרוצץ ברחבי המוזיאון, אטילה ההוני מחפש נקמות דם, הרומאים יוצאים למסעות כיבוש, והבוקרים מתקינים מסילות ברזל. כל אלו הן רק סיבות אחדות להתפטר למחרת, אלא שכדי להשיג את אהדתו של בנו, ואולי גם בדרך לצבור נקודות אצל מדריכת המוזיאון (קרלה גוג'ינו), שווה להחזיק עוד לילה או שניים. גם אם צריך לספוג עלבונות מפסל מאיי הפסחא ולחטוף סטירות מקוף קפוצ'ין מעצבן.

על פניו, זו היתה יכולה להיות מהתלה אנרכיסטית שלוחת רסן, אולי אפילו עם טוויסט אפל. אבל אל תאשימו את שון לוי חסר המעוף ("12 במחיר אחד", הרימייק של "הפנתר הורוד") בטיפת חזון. "לילה מוטרף במוזיאון", שקידם את פניהם של ילדי אמריקה בסוף השבוע שלפני חג המולד, נועד רק לספק להם בידור לשמו, עם קצת מטיפנות דידקטית (היסטוריה זה חשוב! מוזיאונים זה כיף!) וקצת מוסר בגרוש (עם קצת אמונה וביטחון עצמי, גם בן סטילר יכול להשתלט על חבורת מוצגי מוזיאון אנרכיסטיים, וטדי רוזוולט יכול לצאת עם יפהפיה אינדיאנית).

ואמנם, "לילה מוטרף במוזיאון" מספק לפחות חוויה ויזואלית מהנה, גם אם לא מסעירה במיוחד. מלבד הטי רקס המשחק בעצם ככלבלב חסר מנוח, אין כאן אפקטים שיפילו אתכם מהכסא. עיקר ההקסמות שמור לילדים האמריקאיים, אלו שמכירים את בובות המוזיאון, או לפחות את הדמויות שאותן הן מייצגות. למרבה הצער, זה נדבך מרכזי בכוח המשיכה של הסרט, שעתיד לחלוף לחלוטין מעל ראשיהם הנמוכים של הצרכנים המקומיים.

גם הוריהם, יש יסוד סביר להניח, יפספסו את אנחת הנוסטלגיה שאמורה להיפלט מגרונותיהם למראה הפנסיונרים ההוליוודיים האגדיים, ואן דייק ("מרי פופינס") ורוני ("הסייח השחור"). ואולי טוב שכך. זו אינה ההופעה שהיתה חסרה למי מהם בפילמוגרפיה. בכך הם רק מצטרפים לבזבוז המשווע שעושה לוי בגלריית הכישרונות שנפלה בחלקו, מוויליאמס המאופק ועד ווילסון הממוחזר.

ההישענות של לוי על יופיים של האפקטים וכוחו של הגימיק גורמת לו להתעלם לחלוטין מהעלילה ומאמינותה (גם בתוך העולם הפנטסטי שברא), התעלמות שגובלת בזלזול באינטליגנציה, גם של הילדים. כיצד קולומבוס מדבר איטלקית, אבל המצביא הרומאי דובר אנגלית רהוטה? ומדוע אטילה ההוני מתנהג כמו אטילה ההוני, אבל טדי רוזוולט מבין שהוא רק בובת שעווה? ללוי פתרונים.

עודף מעשרים מילה: מיותר וחסר תחכום, אבל לפחות לילדים, "לילה מוטרף במוזיאון" עשוי להתגלות כיום מהנה בקולנוע.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

חי בסרט

לכל הכתבות של חי בסרט