לכל אחד יש פינה בבופור
ניב שטנדל התרגש מעוצמת יצירתו של יוסף סידר "בופור", אבל חושב שלא זה הסרט שינסח את כתב האישום של ילדי לבנון מול המדינה. כאב, לא חסר כאן. השאלה היא מה לגבי האשמה
ויש את כל הסיבות להאמין ש"בופור" אכן ירסק קופות בקנה מידה ארצי, יקנה להפצה בכמה מדינות זרות, ואולי אפילו ישתחל בעוד שנה לרשימת המועמדים הסופיים של טקס האוסקר. הוא ניחן בכל המרכיבים שאמורים להפוך אותו לכזה: עשוי בסטנדרטים מרשימים, בכל קנה מידה; עוסק בחוויה ישראלית מכוננת; מציג דימוי מחמיא והומניסטי של החייל הישראלי; ונזהר שלא לפגוע באף אחד (אפילו "ארבע אמהות" לא יכולות באמת להיעלב). בנוסף לכך, הוא מגיע עם פרס נחשק ביד ("דב הכסף" בפסטיבל ברלין), ובטיימינג שאי אפשר היה לתכנן (פוסט מלחמת לבנון השניה, טרום מלחמת לבנון השלישית, ורגע לפני דו"ח וינוגרד).
חיילים, מתגייסים ומשוחררים ילכו מהסיבות המובנות. האמהות ילכו לראות מה עובר על ילדיהם השתקניים כשהם רחוקים מהבית, האבות ילכו לראות מה נשתנה, החברות ילכו לראות את הגברים הקשוחים שלהם נשברים מבפנים, הג'ובניקים ילכו להציץ לתוך המעגל הגברי הסגור הרמטית. כולם ילכו לראות. ככה זה במדינה שהצבא עומד בלב הווייתה. לכל אחד יש פינה בבופור.
למטה: צפו בטריילר של "בופור"
סרטו של יוסף סידר מציג את סיפורה של חבורת לוחמים במוצב הבופור המיתולוגי, בחודשים האחרונים לשהות צה"ל בדרום לבנון. אבל זה רחוק מלהיות סרט מלחמה כמו שזה עשוי להישמע. אם אינני טועה, אף אחד מהחיילים לא נראה לוחץ על ההדק ולו פעם אחת. רק בסצנה אחת בתחילתו מלווה הסרט את החיילים בזמן פעילות מבצעית – וגם זו פעילות לא לוחמנית במהותה. מבעד למסך העשן, באור שמתגנב מבעד לחרכים, מתגלה סרט שלא עוסק במלחמה, אלא בחיים – שגרת יומם המדכאת, המתישה וחסרת הברק של החיילים התקועים על ההר.
ובכל הקשור לשגרה, סידר עושה כאן עבודה נפלאה. עם מעט מאוד עלילה והתרחשויות דרמטיות, וחרף דיאלוגים רבים ושיחות "אוירה", "בופור" מצליח כמעט ולא לשעמם לרגע. סידר, בשורה של החלטות קולנועיות נבונות, מצליח לבנות בסרט עולם פנימי שנאמן לחוקים משלו. המוצב מעוצב כעיירת ספר, מנותקת פיסית, לוגיסטית ואיך שלא תרצו מהמדינה ("הארץ", בלשון התושבים הגולים). גם הצילום הנהדר של עופר ינוב, שמטמיע את מצודת הבטון בנופי דרום לבנון היפהפיים, ממצב את הבופור כאי רם ונישא של תלישות.
על העיצוב הזה משרה סידר קצב
הקצב הפנימי הזה הולם להפליא את תחושותיהם של חיילי המוצב. מבחינתם, אין כאן ספירה לאחור עד לעזיבת המוצב. הם אינם יודעים מתי יעזבו אותו, אם בכלל (וגם כשהפקודה כבר באוויר, אין לדעת מתי תבוצע). בדיוק כפי שהם אינם יודעים איך יעזבו את המוצב. שלמים ובריאים, בחתיכה אחת, קטועי גפיים ומדממים במסוק, או אולי עטופים בסדין לבן. המוות בבופור הוא חסר הבחנה, ואולי להיפך – הוא פוגע בטובים ביותר. בילדים שאוהבים את החיים ולא יודעים איך להפסיק לחייך, באלו שלא הספיקו כלום, בטובי בנינו שמחזיקים בכיס סיכה של "לצאת בשלום מלבנון" אבל הולכים ראשונים בטור.
"בופור" מציג פרופיל נדיר של החייל הישראלי. זה אינו יפה הבלורית והתואר, העלם ההולך בשדות, פטריוט עיוור ועז לבב. זה גם אינו שוטר המחסומים גס הלב ומעוקר הרגשות שהפך לפניו של צה"ל בסרטים דוקומנטריים בני זמננו. זה פשוט "בחור טוב", שמחתים כרטיס בעבודה אבל לא באמת מתכוון למות בעת מילוי תפקידו, רגיש ומיוסר, לא שש אלי קרב, נלחם על שפיותו.
זה רק סמלי שזוהר שטראוס, הילד המרדן מ"דברים מאחורי השמש", מגיח כאן לרגע כמפקד אחראי ושקול. אלו אותם ילדים שובבים ומלאי חיים שהולבשו מדים ונשלחו אל מגדלי השמירה. הם רק רוצים לחיות. עשרים שנה אחרי "שתי אצבעות מצידון", נדמה שחבורה של רוני פינקוביצ'ים השתלטו על הבופור. ואם ג'ורג'י הפרוע של צידון (אלון אבוטבול) נהפך למח"ט הגזרה – מה הפלא?
אבל להתמקמותו של סידר בלב המיינסטרים יש מחיר. אל תטעו בפרס הבימוי בו זכה סידר. אין מקום להקל ראש ביוקרתו, אך הוא בעיקר מעיד ש"בופור" עשוי מהחומרים הפוליטיים הנכונים (וליתר דיוק, סרט עשוי מצוין שבנוי מהחומרים הפוליטיים הנכונים). ובמקרה הזה, אין מדובר במחמאה.
"בופור", שמתרחש כולו בעולם סגור ומבודד, לא מעז להציץ החוצה. הוא נמנע מביקורת אנטי-ממסדית חריפה באמת, ונשאר עם אמירות חלושות, קצת בנאליות, על כמה שהמלחמה רעה, ואיזה מסכנים החיילים. "אם יש גן עדן", רב המכר מאת רון לשם שעליו מבוסס "בופור", עשה זאת רק מעט יותר טוב מבן דמותו הקולנועי. אבל הספר המחיש את הפער שבין החזית לבין העורף, ובעיקר את התחושה בחזית שאין יותר עורף. "בופור", שעולה לטעמי על הספר כיצירת אמנות ("אם יש גן עדן" היה יותר רפורטאז'ה בכריכה קשה מספר; "בופור" הוא סרט מכף רגל ועד ראש), מתקשה, ואולי נמנע במתכוון, מלהביא את הדילמות והקונפליקטים לידי ביטוי ממשי.
הניסיון להלך בין דמויות רבות הופך את מרביתן לקרטוניות, והעלילה נמנעת מדינמיקה דרמטית. אף אחד מהעימותים האידיאולוגיים המוצגים כאן – המפקד הנחוש לעמוד במשימתו מול קצין החבלה המפוכח, המפקד שנמנע מלצאת נגד הממונים עליו מול החובש שבז לחולשותיו, המפקד חסר האונים מול המערכת שלא נותנת לו לנצח – אף אחד מהם לא מגיע לכדי פיצוץ. הצבא, הממסד, הציבור – כל אלו נוכחים נעדרים ב"בופור". מגע אצבעותיהם מורגש היטב, אך אף אצבע מאשימה לא מונפת בכיוונם. הבופור שייך ללוחמים שמאכלסים אותו. והם, כמו יוסף סידר, חיילים טובים. הם לא שואלים שאלות. הם רק עושים את המשימה שלהם הכי טוב שהם יודעים. בדיוק כמו יוסף סידר.
ברשותכם, אסיים בנימה אישית. במאי 2000, בעת נסיגת צה"ל מלבנון, הייתי בעיצומו של שירות בגזרה, והשתתפתי בקרבות ובמאורעות אחרים, כמה עשרות קילומטרים מערבה מהבופור. את עוצמותיו הרגשיות של הסרט אני מייחס לכישוריו הקולנועיים של סידר, אך עבורי, מדובר במטען מורכב יותר, ונפיץ יותר.
סידר משרטט תמונה אמינה של ימיה האחרונים של רצועת הביטחון: מין כאוס פיקודי, חוסר ידיעה מתמזג בחוסר אונים, "רעל" מהול בשביזות, ובעיקר, חבורה של ילדים חייכנים וצייתנים שרק רוצה לסיים עוד קו ולעוף הביתה, לאמא ולחברה. וסידר מספק להם את כתב ההגנה הראוי לסיטואציה הזו.
אבל לתחושת הזיוף, השליחות שאין לה גב ואין לה אידיאולוגיה - התחושה שמתבטאת בשמו של סרטה התיעודי של נורית קידר על לוחמי הבופור, "מבוזבזים", כך, בפשטות – הוא לא נותן ביטוי הולם. את כתב ההאשמה של ילדי לבנון לא יוסף סידר ינסח.
עודף מעשרים מילה: אלמלא היה מעדיף סידר להישאר רוב הזמן במרחב המוגן של המיינסטרים, היה מדובר ביצירה אנטי-מלחמתית מטלטלת. ובכל זאת – מן המוצדקים.
נא להמתין לטעינת התגובות
