מצאו את האוצר
אוצר של תערוכה, מה בעצם הוא עושה? איך אדם הופך להיות אוצר, ומאיפה נדבק לתחום הזה בזמן האחרון כל כך הרבה סקס אפיל? להלן ארבעה אוצרים תל אביביים שמדברים על העבודה שלהם, שאולי אין בה יותר מדי פרנסה, אבל אמנות לא חסר
ניסיון לפצח את המכניזם של עולם האמנות יגלה שכמו כל תחום אחר, מדובר בתעשייה שמורכבת ממוקדי כוח - כוחות כלכליים וכוחות יוצרים. בין כל אלה ניצבים האוצרים, האנשים שמתווכים בין היצירה לבין הקהל. אם להודות על האמת, תפקידם נותר מסתורי למדי בעבור רוב האוכלוסייה. למרות זאת (ואולי דווקא בגלל זה), באחרונה נדמה שנוסף לתפקידם ממד נחשק של סקס אפיל ופופולריות שחוצה את גבולות הברנז' ה, בעיקר בזכות אירועי ענק שונים שמקרבים קצת יותר את האמנות לקהל; בין אם מדובר בשוורים גרוטסקיים שדינם להבות בשדרות רוטשילד שבתל אביב, או בירידי אמנות ברחבי הארץ. ואם תמיד רציתם לדעת איך המנגנון הזה עובד, אתם מוזמנים לקרוא את השורות הבאות, שם פורשים את משנתם כמה מהאוצרים המבטיחים בארץ.
הנה כמה עובדות, לטובת ניתוץ מעטה המסתורין: 1. רובם המכריע של האוצרים מתפרנס מעבודות נוספות. 2. הם נוטים לתחזק תדמית אולטרה קולית ונעים בדרך כלל בקבוצות שמורכבות מחברים לעשייה. 3. הם ממש לא מסתובבים במקומות שהייתם מצפים לאתר אותם.
דורון רבינא, 35, אוצר ראשי של גלריית המדרשה, מסביר היכן לדעתו צריך לבלות אוצר צעיר: "בג'קוזי של גלעד רטמן (אמן, חבר בקבוצת האמנים "קורדובה" - ר"ר) בפלורנטין", הוא קובע נחרצות. "הכרתי שם לא מעט אמנים צעירים. בתחילת דרכי כאוצר גם הלכתי לשתות עם אמנים. בית הספר הטוב ביותר הוא למידת מהלכי המחשבה של האמן".
"באופן כללי לא חייבים לימודי אמנות מסודרים כדי לאצור תערוכות. בארץ לא נהוג להתלוות לאוצרים במהלך עבודתם. לדעתי, אפשר ללמוד מכך הרבה על העבודה הפרקטית ואופני המחשבה הכרוכים בה. חשוב גם לראות תערוכות בעולם כדי ללמוד את הקיים".
רבינא אחוז התרגשות בימים אלה. הוא חונך דירה חדשה, לא מזמן פתח את
"התחלתי לאצור את הגלריה ב-2002 ואני מציג לרוב תערוכות קבוצתיות. מעניין אותי ליצור תחביר משותף לעבודות שנוצרו בהקשרים שונים". כמו רוב האוצרים הצעירים, גם הוא מחדיר ממד פוליטי לגלריה: "אני מרגיש אוצר פוליטי, אבל לא באופן הצפוי". לדוגמה , הנושא שבחר ליריד אמנות הארץ היה "כוח". גם בתערוכה "כבל משחרר" הוא בחר אמנים שהתמודדו עם שאלות הקשורות לגבריות, לעובדים זרים ולמיניות בדרכים מרומזות.
יש הבדל בין האוצרים הצעירים בישראל לעומת הדור הקודם?
"פעם האוצרות הייתה אידאולוגית ושירתה את האתוס הציוני. השינוי בתפיסה הזאת מורגש גם באמנות עצמה. בכלל, האוצרות היום פונה יותר לאמנות צעירה. בעבר הייתה גם תחושה שהאוצרות מעלימה את האמנים. המצב שונה היום. יש משהו כל כך כוחני ומובהק בעמדת האוצר, כך שהעובדה שנותנים לו פחות במה לא רעה בכלל ". מה אסור לעשות כאוצר? "צריך לשמור על ערנות ורגישות פוליטית, אבל לא לסמן גולגולות. לעולם לא אספור כמה אמניות הצגתי. הגלריה שאני אוצר בה מחויבת לבעיה הפלשתינית, אבל אני לא סופר את מספר האמנים הפלשתיניים שהצגתי. צריך לדאוג, במידת האפשר, לרווחת האמנים ולדעת איך לעבוד עם אמנים שקשה להסתדר איתם".
מעין שלף, 30, אוצרת גלריה קו 16 וגם פרויקטים עצמאיים, הגיעה לתחום מדלתו האחורית של הממסד. לפני כשלוש שנים, כשסיימה לימודי צילום בבצלאל, הציע לה חבר להצטרף לפרויקט. "התלבשנו על עמותת עלם (שמסייעת לנוער בסיכון - ר"ר). צירפנו אלינו גם את המפיקה גליה בכרך, והיא הציעה שאאצור את האמנים. באירוע, שנערך במועדון הצופה ז"ל תחת השם'אופטימי', עשרות אמנים הציגו לצד בני נוער ומחירה של כל עבודה היה מאה דולר. "אחרי התערוכה ניגשו אליי קרן שפילשר ואדם שר, אמני קבוצת 'סלונה' (שצמחה מתוך הבר היפואי הנושא את אותו שם - ר"ר), והציעו לי לעבוד איתם, וכך נולדה התערוכה 'עושים שכונה'". האירוע הבא היה התערוכה "רשות הרבים" שהתפרשה בשכונת נגה באוגוסט 2005. מורן שוב (ועליה בהמשך) אצרה את אמני השכונה ושלף אצרה את האמנים שהגיעו מבחוץ.
"התחום הזה מאפשר לי לעבוד מהבטן", היא אומרת, "גיליתי מהי אוצרות תוך כדי עבודה. מי שרוצה לאצור צריך פשוט להתחיל - למצוא אמנים שמעניין לעבוד איתם". השנה היא החלה לעבוד כאוצרת גלריה קו 16, במתנ "ס ששוכן על הגבול בין שכונת התקווה ונווה אליעזר. "תוך כדי עבודה גיליתי שיש לי משהו שנקרא אג'נדה", היא אומרת. "אפשר לומר שזהו העיסוק בנושאים החברתיים. אני מתחברת למקום שבו אני פועלת ולתושביו ומנסה להבין אותם".
ופרנסה ?
"אני מוכרת את האוטו עכשיו. צילמתי חתונות והפסקתי כדי להתמקד באוצרות. הפער בין האנרגיות שמשקיעים לבין התמורה הכלכלית עשוי להיות עצום. לאמנים יותר קשה. לא מייחסים בארץ מספיק חשיבות לאמנות. יש בעיות ביטחון, כלכלה, מה זה כבר אמנות? אני מקווה שבעתיד יהיה לי מספיק כוח כאוצרת כדי לפעול אחרת".
איך נראה יום בחייך?
"המון פגישות: אמנים, נותני חסויות. אני אוהבת גם להתייעץ עם קולגות. טלפונים, מיילים. בהתחלה ניסיתי גם להיפגש עם כל האמנים שפנו אליי. היום קצת קשה לי להספיק". ואיפה מתבליינים? "נתקלים כל הזמן באותם אנשים. אני מניחה שאפשר לקרוא לזה'סצנה'. יש כל מיני תת מעגלים. הולכים לפתיחות של תערוכות, ואז ממשיכים למסיבות שאמנים מתקלטים בהן. אני מאוד נהנית מזה, כי אף פעם לא היו לי חבר'ה".
זה ג'וב סקסי?
"כן. חלק מהגישה הזו נובעת מכך שאנשים לא ממש יודעים מה זה אוצרות ותופסים את המקצוע כעמדת כוח".
גם תחום האוצרות נגוע בטרנדים?
"יש יותר אנשים שפועלים ברחוב ומחוץ לממסד. אולי אני בונה כאן תאוריה מופרכת, אבל יש תחושה של עוני - אנשים רעבים ללחם, לאמנות, לתרבות, לכסף. המעמד הבורגני ירד מגדולתו ואנשים מחפשים אלטרנטיבות. הייתי רוצה שהתפיסה תשתנה ותתייחס יותר לאוצרות, שיבינו שתהליכים לוקחים זמן. צריך שתהיה אפשרות לערוך מחקר במשך שנה בלי להיות מוטרד מקיום. אגב, מבעיות התקציב נובע הצורך בחסות מסחרית. זה מזהם, גם אם האמנות נראית טוב. גם אני נעזרת בחסויות כאלה. מתסכל אותי שלפי התפיסה כאן, הכול צריך להיות קשה. אם משהו הולך בקלות סימן שמשהו לא בסדר".
אורי דסאו, 27, הוא אוצר עצמאי, תאורטיקן וכותב (בעבור קטלוגים של תערוכות והמגזין "סטודיו", בעיקר) המתנסח בזהירות ונוטה להפתיע, הן בדרכי המחשבה שלו והן בגישתו לאמנות בכלל ולעשייה אוצרותית בפרט. אין ספק כי הכניסה שלו לעולם האוצרות בגיל 24 לוותה בסממנים הוליוודיים. "טענתי אז שערפאת הוא המצאה ישראלית, ואי לכך הוא בן לתרבות הישראלית", הוא אומר. "לכן רציתי להציג אותו דרך השיאים של האמנות והקולנוע המקומיים בסבנטיז ולשלב אותם עם מה שאני תופס כאמנות העכשווית הכי מעניינת שעושים פה".
דסאו שיתף פעולה עם אדם רבינוביץ', גיל מרקו שני, רותי נמט, אבנר בן-גל ואמנים נוספים, שניסו להתמודד עם הצגת ערפאת בהקשרים ישראליים למהדרין. האמת? הצליח להם. הרעיון של דסאו התגלגל לפתחה של גלריה דביר. משם הדרך לתערוכה "נחשו מי מת? " ב-2003, שמשכה אליה צוותי טלוויזיה מקומיים וזרים, הייתה קצרה.
"בעקבות התערוכה נוצר סוג של טרנד שעסק בהתמקדות בפרסונה פוליטית, בין אם מדובר במרדכי ואנונו או באריק שרון. עכשיו חסרה לי אופוזיציוניות. נראה שכולם מרוצים מהמצב ואין אנטגוניזם. אסור לחיות בשלום עם הממסד".
איך היית מגדיר את תפקיד האוצר?
"השאלה הזאת מפרנסת המון אנשים בבתי ספר יקרים. אני חושב על התפקיד ביחס לאירוע ולפרויקט שעליו אני עובד. התערוכות הקבוצתיות נוצרות מתוך אקט שלי. בתערוכות היחיד שערכתי בבית הלנה רובינשטיין ("תירדמו" לאדם רבינוביץ' ו"הטבע המקורי" לאלי פטל-ר"ר) התפקיד שלי היה בפירוש תיווך. בכלל, הרעיונות שעומדים מאחורי תערוכה צריכים לעמוד בפני עצמם ולשרת את העבודה הפרשנית שלהם. צריך להיות חכם מספיק כדי להסתיר את השיקולים שעומדים מאחורי הבחירות, לשמור על טווח של מסתורין.
"אני מרגיש שאני מספר סיפור על האמנות הישראלית ועל הקשרים שבתוכה. המבחן הראשוני של יצירת אמנות הוא האם היא מייצרת מוזרות, אם יש בה התפתחויות בין הבלתי סביר לבלתי מוסבר. מסובך מאוד לייצר מוזרות. בעולם שמחבק את כל סוגי הסטיות והופך אותן לנורמטיביות צריך להתעסק באחרות וצריך שהיא תהיה באמת אחרת. כשקוראים לאחרות בשם, בין אם פלשתיני או עובד זר, היא נחלשת ".
ואיך צריך לפעול אוצר מתחיל?
"אף פעם לא טוב להיראות להוט מדי".
העבודה של מורן שוב (38), אוצרת חלון אמנות נגה היקרה ופרויקטים עצמאיים, צמחה מתוך מקום מגוריה - שכונת נגה שביפו. היא למדה צילום בוויצו חיפה, המשיכה לאוניברסיטה ועסקה בעריכה ובהפקה של מגזינים וקטלוגים של בית הספר קמרה אובסקורה. ב-2001 החלה לערוך קטלוגים של אמנות. כיום היא עוסקת בעיקר בייעוץ אמנותי. ב-2003 היא הוציאה עם האמן גיל טבת חמישה גיליונות של עלון שכונתי ושמו "נגה היקרה". הם מצאו ויטרינה פנויה בשכונה, וחשבו להציג בה את הגיליונות שהוציאו. עם הזמן, החליטו להציג שם תערוכה. "רציתי לעשות הומאז' לשכונה. אני מתה עליה. נגה מון אמור", היא מתפייטת. "בפתיחה נוצרה חגיגה של אנשים שעומדים בחוץ, בחושך, הגיע אור רק מהחלון. היה שם קסם אדיר". עד היום הוצגו בחלון 27 תערוכות.
ב-2006 החלה שוב לאצור את סדרת אירועי "ניסוי כלים" במרכז ביכורי העתים בתל אביב. "אני משתפת פעולה גם עם אמנים בתחילת דרכם. אני לא קוראת קורות חיים, אלא נפגשת עם אנשים ומגלה דרכם עוד יצירות. אני משתעשעת בכוחו של האוצר למשטר את הקהל. עצם העובדה שאני ממקמת את העבודות מאפשרת לי לשלוט במרחב החזותי ולקבוע את התנהלות הקהל. בפעם הראשונה שאצרתי את 'ניסוי כלים' למשל ערכתי מיצג של מלצריות. בחורות הסתובבו בקהל ודיברו בז'רגון מלצרי על האמנות עם המבקרים במקום.
"אני מאמינה שהדברים צריכים להיות ברורים. חשוב לא להתנשא על הקהל, לעשות את הדבר הכי איכותי ולהעביר אותו באופן ברור. לא תמיד כולם יכולים להבין הומאז'ים לטקסטים או ליצירות אחרות. הרמזים הללו מובילים לשיחת סתרים רק עם אנשים שקולטים אותם. אני לא סובלת את זה שלפעמים מגיעים לתערוכות ואי אפשר לחוות שום דבר בגלל התחושה שמישהו התנשא עליך. זה כמו שאי אפשר לכתוב משהו שאיש לא יצליח לפצח".
בימים אלה סיימה מורן פרויקט קבוצתי נוסף: התערוכה "אל תראו" בגלריה אום אל פאחם. "האוצר צריך להיות יוצר", היא קובעת, "צריך שבחלל יהיה משהו משלך. אוצרות היא לא רק עבודת עריכה, כלומר, לשים דברים זה בצד זה. באום אל פאחם בניתי קיר ששיבש את הכניסה לגלריה, כמעין בוטקה במחסום. בחדר האחרון הדבקתי את טקסט התערוכה לקיר, שקורא לאנשים ללכת לראות את הנעשה במחסומים. האור בחדר כמו זורק את הצופה החוצה, אל המקום שאליו אני מכוונת אותו ".
נא להמתין לטעינת התגובות
