סטודיו שיא
במציאות טלויזיונית משמימה ומגוייסת המצטיינת בעיקר בתוכן שיווקי, עדי סגל חושב ש"סטודיו 60" היא בדיוק מה שאנחנו צריכים
הסדרה נפתחת בתוך הסטודיו של "סטודיו 60", סדרת מערכונים שבועית המבוססת על הקונספט של סאטרדיי נייט לייב. כותב התכנית ווס, דורש להעלות מערכון, ארבע שנים אחרי שנכתב על ידי צמד תסריטאים שסולקו מהתכנית בעקבות מחלוקת יצירתית (המגולמים על ידי בראדלי וויטפורד ומתיו פרי). ווס מקבל את ההודעה כי המערכון קוצץ מחשש לפגיעה בציבור הדתי וברגע של טירוף, הוא פורץ אל השידור ופוצח באחד המונולוגים המרשימים, המצחיקים והנועזים שזכינו לראות בטלוויזיה בשנים האחרונות.
במונולוג, בוחר התסריטאי להאשים את הממונים עליו בכך שלקחו תכנית טלוויזיה שפעם היתה סאטירית ואפקטיבית, וטמטמו את צופיה במטרה לפנות לקהל ילדים בני 12. זהו מונולוג כה אמיתי, שעצם המחשבה שהוא משודר על ידי NBC, אותו גוף שידור עליו התכנית לועגת תחת השם NBS, מרגיש כמעט סוריאליסטי. בשיאו של המונולוג ווס מסכם את תוצאות המאבק הנצחי בין מסחר ואומנות בתוצאה ש"המסחר קרע את התחת לאומנות".
זוהי נקודת הפתיחה של "סטודיו 60". הצגת מציאות בה הטלוויזיה הסאטירית נעשתה כה חנפנית ומלוקקת מטעמים פוליטיקלי קורקטים, שהתוכן איבד מעוצמתו והחל לפנות למכנים המשותפים הנמוכים ביותר. עדיין, עם כל הצחוק הכרוך בסדרה הגאונית הזאת מבית היוצר של "הבית הלבן" (ארון סורקין), יש משהו מאוד כואב ואמיתי אשר עומד מאחורי הקומיות הכה משעשעת של התכנית הזו. משהו שפורץ את מגבלות היבשת האמריקנית וגולש אל תוך כל העולם המערבי הקורקטי, כמו סרטן המתפשט בין כבלי הטלוויזיה.
גם אצלנו סטודיו 60 משודר. הוא משודר כל פעם שאייל קיציס מקבל "קאט" פתאומי בין הבדיחות שלו ב"ארץ נהדרת", כל פעם שחבריי הפאנל של "מועדון לילה", "משחק מכור" ודומותיהן מדקלמים את הטקסטים ה"מאולתרים" שלהם, כל פעם שתלונה נרשמת ברשות השניה מחשש לפגיעה בכבודו של מיעוט זה או אחר, כשקטע קומי נשכני מקוצץ מתכנית טלוויזיה כלשהי "כדי שאף אחד לא ייפגע". זוהי מגמה מאוד מטרידה שהחלה בהורדת תכנית הסאטירה של שי ודרור מהמרקע, והתדרדרה עד לפניות הציבור נגד מערכונים סמי פרובוקטיביים של "ארץ נהדרת".
יכול להיות שאנחנו פשוט נחלשנו עם השנים? מערכונים ששחטו פרות קדושות ובעטו במוסכמות, שעד לפני כמה שנים עיטרו את מסכינו, דרך דמויות החמישיה הקאמרית ושי ודרור, נעלמו כלא היו. במקומם זכינו לקבל את ילדות הבלוג של ארץ נהדרת. לא ש"ארץ נהדרת" לא משעשעת לפרקים, להיפך, היא כנראה הדבר המצחיק ביותר שעוד נותר בטלוויזיה, אך תמיד נותרת תחושה חמצמצה בתכנית שהקאסט המוכשר שלה חנוק תחת ההצלחה של עצמו. האם הקהל פחות מעוניין בתוכן סאטירי וביקורתי ומעדיף לשקוע בחמימות הכורסא אחרי עוד יום עבודה מפרך ולגלגל את אישוניו אל מול תוכנית ריאלטי-ריקודים? אולי אנחנו עצמנו כבר עייפנו מביקורת עצמית?
היות והסאטירה פונה אל האוכלוסיה הרחבה, ועוד בפריים טיים של ערוץ 2, אין היא יכולה להיות חס וחלילה פרובוקטיבית, נשכנית או "לא נעימה" בכלליותה כלפי "כל המשפחה"? אז מערכונים כבדים פוליטית מקוצצים מלוח המשדרים, רפרנסים לשואה אסורים, אזכורים לעדות יכולים להנתן רק דרך מבטאים מוזרים, ובסופו של דבר אנחנו נותרים עם "רינגטון נולד", "טוקבקים" וחבורת "ילדות הבלוג". מדי פעם איזו הבלחה קטנה סטייל "הייל ליברמן" מגיחה, ומוסתרת מהר תחת מעטה של ביקורת וכיסוי תחת.
הפחד המתמיד הזה, שבו גופי שידור מסחריים מתבוססים, מפגיעה בציבור כזה או אחר, הוא לא פחות ולא יותר מאשר פוליטיקה טהורה ושיקולי ביזנס מפה ועד הודעה חדשה. על כן, נראה כי "סטודיו 60" היא ההמשך הטבעי של ארון סורקין ל"בית הלבן": שתיהן תוכניות העוסקות בין היתר בתככים פוליטיים ובפטריוטיות מול חופש הביטוי, שתיהן סדרות שנונות המתוסרטות לעילא ומשוחקות למופת, ושתיהן נותנות לנו הצצה אל האנשים שמפעילים את הנשיא, בין אם הוא
כמו בבית הלבן, ארון סורקין תופר לנו קאסט מושלם לתכנית, בו כל שחקן מקבל את התפקיד המתאים למידותיו. בראדלי וויטפורד מהבית הלבן, נותן לסגנון הנינוח אך הרציני שלו להפנות את דמותו "דני טריפ" אל לב מערבולת יצרי NBS. מתיו פרי, משחק כהרגלו את צ'נדלר בינג, אך עדיין מצליח לשמור על רלוונטיות בעידן הפוסט-חברים. אמנדה פיט המקסימה, הזכורה לטובה מג'ק וג'יל, נותנת את הטון הנשי בדמות הנשיאה החדשה בערוץ, וג'אד הירש אשר גילם את ווס, המפיק בעל העמדות, אמנם שיחק 5 דקות בלבד בסדרה, אך נתן את הטון ואת אות הפתיחה לאחת הסדרות המגניבות ביותר שנעשו אי פעם על תעשיית הבידור.
"סטודיו 60" יכולה לעמוד בפני עצמה כדרמה חדשנית וייחודית. היא שונה לגמרי מתוכניות אחרות כגון "לארי סנדרס" ו"הקאמבק", בכך שהיא בוחרת בנתיב טיפה יותר דרמתי וריאליסטי לסיפורי התעשיה. עצם הניסיון שלה ללעוג לרדידות של אותה טלוויזיה בה היא משודרת, הופכת אותה לפצצת מודעות עצמית סאטירית, ומעלה את יוצרה ארון סורקין לדרגת אלכימאי טלוויזיוני.
למרות ש"סטודיו 60" היא בדיוק מה שהטלוויזיה צריכה, היא לא מה שהטלוויזיה רצתה. ובדיוק כמו סדרות מתוחכמות וסאטיריות שקדמו לה כגון "משפחה בהפרעה" ו"הקאמבק", גם היא נקטפה מאתנו בינקותה. אני אישית מעדיף עונה אחת של "הקאמבק" ו"סטודיו 60" על 10 תוכניות שמתיימרות לסאטירה ובסוף נותרות עם זנבן בין רגליהן. בינתיים, התכנית הזו היא דו"ח משעשע ומפוכח על הטלוויזיה שלנו בימינו, דו"ח שעלינו לקוות כי מסקנותיו ימומשו יום מן הימים. השאלה שנותרה היא, מה לעזאזל אנחנו בינתיים עושים.
"סטודיו 60", כל שני ב 22:00, יס סטארס 1
נא להמתין לטעינת התגובות
