מישהו פה יבכה
מספיק עם ההימורים, חאליק עם החידונים. ניב שטנדל מעלה הילוך לקראת הערב ומנבא איזו חתולה תלך מכות בחדר ההלבשה ואיזה נאום יהיה הכי מביך. מה שבטוח, כולם מתים לשמוע את סשה ברון כהן עוד פעם מלהג
ביונסה וג'ניפר האדסון: האדסון לוקחת (כצפוי) את פרס שחקנית המשנה ומודה לסיימון קאוול שהביא אותה עד הלום, ביונסה נטולת המועמדות צופה בעיניים כלות איך גונבים לה את ההצגה גם כשהסרט נגמר, וכל הרגשות מתפרצים על השטיח האדום בדרך
ג'ודי דנץ' והלן מירן: דנץ' האומללה. היא כל כך לא מאמינה בסיכוייה לזכות, שקבעה ניתוח במועד הטקס רק כדי לא להופיע. אם בכל זאת תגיע, בשיער סתור ובחלוק בית חולים, אולי הדו קרב המנומס בין הדיימס הבריטיות יהפוך למאבק קצת יותר מסעיר. דנץ' תשליך בפניה של מירן תה בחלב, מירן תדחוף לה את הפרס הטרי במקום שממנו השמש לא זורחת. יהיה קרב מלכותי.
והזוכות:
ג'יזל ובר רפאלי: בר מגיעה שלובה בזרועו של לאונרדו. ג'יזל מבחינה מרחוק וחמתה בוערת בה. חדש מפני ישן תוציא, לאו? לא בבית ספרנו לסמבה. בשירותי הנשים ג'יזל אורבת לבר ופותחת בקאט פייט מרהיב. ציפורניים מטופחות ישברו, ריסים מלאכותיים יעופו, וברגע המכריע יופיע בוז'י הרצוג ויציל את המצב. לתפארת מדינת ישראל.
תומאס ניומן: שבע פעמים היה ניומן מועמד לפרס הפסקול הטוב ביותר. מ"חומות של תקווה" ועד "אמריקן ביוטי", מ"הדרך לפרדישן" ועד "מחפשים את נמו". שבע פעמים – ונאדה. אם לא השנה (על "הגרמני הטוב") אימתי?
מרטין סקורסזה: לא אדם שבע אכזבות אוסקרים כמו סקורסזה – שש פעמים לוזר – יתרגש מהפסד נוסף. אבל לאור רף הציפיות הגבוה, הבאז התקשורתי והמחויבות המוסרית של האקדמיה לחלוק לו כבוד סוף סוף, הפסד נוסף עלול לגרום גם לו להרים ידיים. שבע פעמים יפול צדיק, וקם? עוד נראה.
והזוכה: פיטר אוטול. כמו ניומן, גם אוטול מחזיק בשבע מועמדויות נכזבות, לא כולל פרס ניחומים לא מנחם כלל למפעל חיים. הוא כבר כמעט והבריז פעם אחת, לטקס ב-2003 בו הוענק לו הפרס. הפסד לא מפתיע על "ונוס", וזו עשויה להיות הפעם האחרונה שתראו את אוטול על השטיח האדום.
ג'ק ניקולסון: אחד הפייבוריטים המובהקים בקטגוריית שחקן המשנה בוודאי חטף שבץ כשסיפרו לו ששמו אינו בין המועמדים הסופיים. אוסקרים לא חסרים לו – יש לו שלושה כאלו – אבל בכל זאת, היה זה עלבון שרק כמה שורות קוק יכולות להשכיח. אם נפנוף פראי בוויברטור לא שווה מועמדות לאוסקר, אז אני לא יודע מה כן.
בראד פיט: מסכן בראד. חשב שיאבק על הפרס עם ג'ק, ומצא עצמו בחוץ. אולי עדיף שיתנדב לשמור על הילדים המאומצים בבית. אולי גם פרס הניחומים השווה שלו, אנג'לינה, תסכים להישאר.
והזוכה: אנט בנינג. לג'ק יש אוסקרים, לבראד יש אנג'לינה, אבל מה יש לבנינג? רקורד מכאיב של 0-3, ו-וורן בייטי מזדקן אחד. "אמריקן ביוטי" אסף אוסקרים מכל הכיוונים, אבל שכח את בנינג. ואז הגיעה הילארי סוואנק, ושנתיים ברציפות הראתה לה את הגב. והשנה, "לרוץ עם מספריים" הגיע לפחות לפיינליסטים של הגלובוס, אבל נעדר מהאוסקר. אולי כדאי שבנינג תגיע בכל זאת, רק כדי לסגור חשבון עם סוואנק ולהשתחל לקטגוריית הקאט פייט.
פנלופה קרוז: פנלופה כבר נחשבת בקרב מומחי השטיח למניה בטוחה. התשואות שגרפה על השטיח ב"גלובוס הזהב" מבשרות טובות.
בר רפאלי: היא משלנו. נסיכה היא כבר מזמן. מלכה? רק שאלה של זמן.
והזוכה: אנג'לינה ג'ולי. לאנג'לינה אין סיבה מיוחדת להופיע לאוסקר. בראד לא מועמד, ג'ון ווייט כבר זקן מדי למעמד, ואפילו האקס בילי בוב ת'ורנטון לא יהיה שם לאיזה קוויקי פוטנציאלי בשירותים. אם היא כן תגיע, עם בראד או בלעדיו, תהיו בטוחים שזו תהיה הופעה מנצחת. כרגיל.
"לחזור": איך מהפייבוריט לזכייה הוא הפך לבולט בהיעדרו?
"אדמה משוגעת": טוב, לא באמת ציפינו, אבל אפשר היה לפרגן איזו מועמדות, לא?
והזוכה: "ימים של אהבה". מילא שעוד לא חילקו למנחם גולן את הפרס על מפעל חיים (ולתקן את העוול שנגרם בהתעלמות מ"מעבר לשיא"). אבל האם "ימים של אהבה" לא שווה לפחות מועמדות בטקס פרסי הראזי? האם הוא נשאר בחוץ רק כדי להשאיר את הטקס תחרותי? והאם זו לא אנטישמיות לשמה?
הלטיניים: נכון שאת אלמודובר דחפו החוצה, אבל האקדמיה עדיין מריצה שלושה סוסים מקסיקניים מובחרים – "בבל", "המבוך של פאן" ו"הילדים של מחר" (שהוא אמנם קופרודוקציה אמריקאית-בריטית, אבל רשום בטאבו על שם הבמאי אלפונסו קוארון) – שמחזיקים ביחד 16 מועמדויות. תוסיפו להם את פליטת הטבח ב"לחזור", פנלופה קרוז, ותקבלו אופציה רצינית לפייסטה בסוף הערב.
האפרו אמריקאים: השאלה הגדולה היא האם האקדמיה הלבנה והשמרנית תצליח לבלוע את הדעות הקדומות שמיוחסות לה ולהעניק, כצפוי, שלושה מארבעת פרסי המשחק לשחקנים שחורים. ויטאקר, האדסון ומרפי נחשבים למועמדים מובילים, וליתר ביטחון ממתינים על הספסל וויל סמית ודז'ימון האנסו. ביחד עם חמש המועמדויות הנוספות של המיוזיקל השחור "נערות החלומות", יש סיכוי טוב שהטקס הזה יהיה לא פחות שחור מלבן.
והזוכה: הבריטים. נכון שהם לא בדיוק מיעוט אמריקאי, אבל בהוליווד לבריטים יש נציגות של קבע, והשנה היא בולטת במיוחד. "המלכה" נחשב למועמד ראוי לסרט הטוב ביותר (ולתסריט המקורי ולפסקול), פול גרינגראס וסטיבן פרירס הצטרפו למאבק הבמאים, לקווין מק'דונלד הסקוטי יש נציגות מנצחת עם "המלך האחרון של סקוטלנד", והלן מירן היא הבאנקר של הערב. ועוד לא הזכרנו את פיטר אוטול ו"ונוס", הצד הבריטי של "הילדים של מחר", ארבע המועמדויות של "רמז לסקנדל", וסשה ברון כהן אחד. בריטניה עשויה להיות המלכה האמיתית של הערב.
קייט בלאנשט עולה לבמה לקבל את פרס שחקנית המשנה הטובה ביותר, המנחה אלן דג'נרס לא מתאפקת ודופקת לה בוסה, והמצלמה מתמקדת על פניה המתכרכמות של ג'ודי דנץ': "מה יש באלן שאין בי?".
פורסט ויטאקר, כנגד כל התחזיות, לא זוכה בפרס השחקן הטוב ביותר, ומחליט להראות לכולם עד כמה נכנס לתפקיד אידי אמין, כשהוא חוטף ג'נאנה, מרסס את שולחנות חברי האקדמיה, ותורם את הגופות מאכל לתניני קמפלה.
והזוכה: אלחנדרו גונזאלס איניאריטו. זוכה בפרס הבמאי הטוב ביותר, קורא לבמה לחבריו הטובים אלפונסו קוארון וגיירמו דל טורו, ואז פורצת פנימה משטרת ההגירה וזורקת את שלושת האמיגוס היישר לזינזאנה.
אל גור מקבל כצפוי את הפרס עבור "אמת מטרידה", ומודה לג'ורג' בוש ולאלפי התעשיינים שזיהמו וממשיכים לזהם את הסביבה, ובכך לשפר את סיכוייו להיות הנשיא הבא. אם ספילברג הודה לששה מיליון ניספים בשואה, אז למה שגור לא יודה לכמה עבריינים סביבתיים?
"אפוקליפטו" זוכה בפרס, ומל גיבסון עולה לקבל את הפסלון. אולי הוא יעלה שיכור, אולי סתם יריץ כמה בדיחות על יהודים. בכל מקרה, סמכו על גיבסון שהוא כבר יעשה את הנאום הזה למביך.
והזוכה: סשה ברון כהן זוכה בפרס התסריט המעובד. אם חשבתם שהשטויות של כריס רוק היו יותר מדי עבור האקדמיה – חכו לרגע הזה. הוא עוד עלול לשחזר את סצנת ההיאבקות מ"בוראט", אירוע שהפטמה של ג'נט ג'קסון בסופרבול מחווירה לידו. זה עלול לפתוח גל חדש של תביעות, אבל גם להיות הרגע הכי זכור מאוסקר 2007.
נא להמתין לטעינת התגובות
