יש לאן לשאוף
הפרומואים בערוץ 2 הבטיחו לנו שהתכנית "אנשי הכבוד" תלמד אותנו כיצד להלחם במאפיה. עדי סגל חושב שהמקסימום שאפשר ללמוד מהמשדר הוא שההתמדה באלימות משתלמת
אך אם שמים את הפיגוע האזרחי, או את הרצח המזדמן של עורך דין או שופט בצד, מצבנו יחסית טוב. החוק אצלנו עוד לא רקוב לגמרי, אנשים אומרים בחופשיות את דעתם, מערכת המשפט נשארה לא משוחדת, וטרם חוסלו חוקרי משטרה המוצבים בחקירות פשע מאורגן. סוסי ישראל יכולים לנשום לרווחה - ברגע זה נראה כי הם יוכלו לשמור על ראשיהם מחוברים לגופם. אבל, למרות מצבנו הטוב בתחום הפשע המאורגן, גם הוא בשנים האחרונות במגמת ישור קו עם הזקפה הלאומית, והחל מאבד מיציבותו. דוגמא אקטואלית טובה לכך היא "השוטר הרוצח". דו"ח זיילר שפורסם השבוע מרגיש כמו ניצן ראשון למה שאם לא יקטף באיבו, יפתח את סכר השחיתות לנהר הדם.
אם כן, מה היה לסרטו של איתי אנגל "אנשי כבוד" להראות ולחדש לנו בתחום, הישר מבירת הפשע המאורגן? לא הרבה. כמו בהרבה תחומים, בחו"ל עושים את זה גדול יותר, וחזק יותר. הסרט התנהל במספר כיוונים מקבילים - הצגת היסטוריית המאפיה ומקורותיה (שלא בשונה ממקורות ארגונים רבים כגון הטאליבן, כל החצים מובילים לממשל האמריקני), סיפור עלייתו ונפילתו של הבוס הגדול "פרובינציאנו" והצגת חיי היומיום של תושבי סיציליה.
אך למרות התצוגה המקצועית של סיפורי זוועה ושמות איטלקיים, בשילוב עם שחזורים הלקוחים מסרטים הוליוודים, הסרט אינו מספק תובנות. כנגד הבטחת הפרומואים, לא הוצגה לנו התשובה לשאלה "כיצד נלחמים במאפיה". כנראה מדובר בחוסר הגיבוש והאחידות שליווה את התיעוד. המשדר המיוחד הוצג בשם "המאפיה הסיציליאנית", הוא למעשה נקרא "אנשי כבוד", אך הוא הוגש תחת המותג "עובדה". התחושה הסכיזופרנית והמבולבלת שליוותה את שמו, גם זלגה לתוכנו. איתי אנגל, עיתונאי תחקירים מקצועי ומנוסה, שעבר כברת דרך מאז ימי ה"חפרפרת", הציג לנו עבודת תחקיר סבירה למוצר לא מגובש, שיורה להרבה כיוונים, אבל לא בטוח שידע לאן הוא מכוון.
כסרט תעודה על פועלה של המאפיה הסיציליאנית, הוא עשוי היטב ויכול להשתלב ללא דופי בלוח המשדרים של ערוץ ההיסטוריה, אך מרגיש קצת איזוטרי בפריים טיים של ערוץ 2. כסרט פוליטי על המרוץ לנשיאות סיציליה, הוא אפקטיבי, אבל רק לסיציליאנים. אם כן, חוזרת השאלה אילו תובנות הביא לנו כישראלים הסרט? במה הוא טוב ליהודים? בפרומואים הודיעו כי איתי אנגל יקח אותנו "הכי קרוב שאפשר" ויחשוף "כיצד נלחמים במאפיה". מעשית קיבלנו סדרת ראיונות עם פוליטיקאים, אשר הגיבו את אותן תשובות שלא פחדו לזעוק בפני ההמונים בנאומיהם, ראיונות עם צמד צעירים סיציליאני, וצילומים של
בין לבין זכינו לקבל תערובת של פרומואים ל"נולד לרקוד", "מסודרים", וצילומי רצח וזוועה מרחובותיה האפלים של קורליאונה. זכינו לראות סיפור פסימי על מדינה מוכת פשע, שלא מצליחה להרים את ראשה מעל המים העקובים מדם. לא סיפורי הצלחה ולא מסקנות שניתן ליישמן במדינתנו. אם כבר, המסקנות שהוצגו אמש פונות אל הצד השני במלחמת הפשע ומוכיחות כי ההתמדה באלימות משתלמת. ראו את סיציליה. אפילו את נאומי ה"סינגפור זה המודל" וניענועי הידיים התזזיתיים שציפינו לראות ממשדריו המקבילים של חיים הכט לא זכינו לקבל.
כל ההשקעה של איתי אנגל בסרטו יכלה לתת לנו מבט אל עתיד פשע אימתני והצגת הכלים למניעתו. מעשית רק קיבלנו את המצב מינוס השורה התחתונה. מוצר חצי אפוי, שהקשר היחידי שלו אל צופה ערוץ 2 הממוצע הוא הבהרה כי שפל המדרגה עוד רחוק, אך נגיש. אמנם אנחנו עדיין לא סיציליה, אבל בהחלט יש לפושעינו לאן לשאוף. רגע לפני שהמשדר נגמר אתמול, סיפר לנו איתי כי המאפיה אכן תובס וכי ניצחונה של המועמדות לנשיאות "בורסלינו" (הלוחמת האחרונה והגדולה במאפיוזות) יהווה את המסמר האחרון בארון הפשע המאורגן. בורסילנו בסופו של דבר הפסידה, ואיתה התנדפו ברוח אחרון טיעוניו של איתי אנגל ושביב התקווה הקטן של סיציליה. אז ככה נלחמים במאפיה?
נא להמתין לטעינת התגובות
