עיתונאי הברזל
אייל לוי הציק למוקדניות בכל מלון בתל אביב, חירף את גופו בלילה חורפי וגשום וכמעט הטביע את בתו הפעוטה. הכול כדי לאתר את אליל ילדותו, ברוס דיקינסון, סולנה האגדי של להקת איירון מיידן, ומי שהטיס את כדורגלני גלזגו ריינג'רס לישראל. זה נגמר בשיחה חטופה ברחוב הירקון, אבל כמו בחיים - הדרך לא פחות חשובה
אולי לחלק מכם השם לא אומר הרבה, אבל לי זה בערך כמו מקרטני, גילמור, אלביס, או סינטרה. הוא האיש. הליד סינגר של איירון מיידן שבגללו, לפני 24 שנים, קפצתי מעל מחסומי ברזל בפריז כדי לתפוס מקום בשורה הראשונה, ממש מתחת לבסיסט.
לפתע שמתי לב שיעל החלה לשקוע כמו ספינה רעועה. מיהרתי לשלוף אותה מהמים ולהמשיך להתעדכן בחדשה המרעישה, תוך כדי ניגוב אינטנסיבי. "דיקינסון מטיס את גלזגו ריינג'רס, קבוצת הכדורגל הסקוטית, שבאה לשחק נגד הפועל ת"א", ברני הוסיף מידע חשוב.
לידיעת כל אלה שמזלזלים ברוק כבד פרימיטיבי, אז דיקינסון הוא לא סתם פרחח ששלפנו מהרחוב. נוסף להיותו המנהיג של אחת הלהקות המאסיביות בעולם, הוא טייס בחברת אסטראוס, מגיש סדרה על תעופה בערוץ דיסקברי וגם אחראי על תוכנית מוזיקה בבי-בי-סי, שלא לדבר על תארים אקדמיים וידע נרחב.
הייתי חייב להסדיר את הנשימה ולהוריד דופק. ועדת וינוגרד יכולה לחכות עוד כמה ימים וגם גבי אשכנזי יצטרך להסתדר בלעדיי במטכ"ל. דיקינסון בארץ, חייבים לעשות מעשה. איפה לעזאזל הוא נמצא?
למחרת בבוקר הכנתי רשימה של כל בתי המלון הנחשבים בתל אביב, ומספרי הטלפון שלהם. על הפרק, הבהרת כמה סוגיות שנשארו פתוחות מראשית שנות ה-80 של המאה הקודמת.
"דיוויד אינטרקונטיננטל שלום, במה אוכל לעזור? ", היתה השאלה, מיד אחרי שנגמרה מוזיקת המעליות. ביקשתי בטבעיות את האורח הנכבד מר דיקינסון ברוס, חבר ותיק מהמילואים. "איך מאייתים? ", שאלה המרכזנית. "אנא עארף, בדל"ת", ניסיתי . "אין לנו אורח בשם הזה", היא התנצלה.
המשכתי להילטון, קראון פלזה, מלון דן. שום ברוס, אפילו לא אביב גפן. הלכתי על שרתון מוריה, כאחת האופציות האחרונות. אחרי בדיקה קצרה המרכזנית אמרה שהיא תכף מעבירה לחדרו.
דוינג, הלב התחיל לתפוס מהירות, עוד רגע אני על שולחן הניתוחים. מה בעצם אני הולך לומר לו? בעצם אין סיכוי שהוא בחדר. הוא בטח מטייל, הרי אחת בצהריים ובחוץ משתוללת שמש חורפית נהדרת.
"כן? ", ענה לפתע קול במבטא בריטי מוכר. "שלום", ניסיתי לרכך את המכה. "אני עיתונאי ישראלי, הייתי שמח לראיין אותך". במוח עברה מחשבה ששום מוסף לא אישר לי מקום לריאיון ואף אחד לא יודע על קיום השיחה חוץ ממני ומהאיידול.
"באיזה עניין? ", הליד סינגר התעניין. "אתה שם גדול בעולם הרוק. רק כמה שאלות", הלכתי על טריק הפרגון. "מצטער, חבר", שידר דיקינסון אמפתיה. "לצערי אני לא מתראיין עכשיו, להתראות". הוא ניתק. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. מצד אחד דיברתי עם ברוס דיקינסון, מצד שני הוא סירב באכזריות. לא הזמין לקפה, לסיבוב עולמי. אפילו לא הציע חתימה למזכרת.
שרתון מוריה נמצא 50 מטר מהבית שלי. ממש אחוקים. השכן שמעליי, יניב, גם הוא חזק בעניין. מבעלי הברקפאסט, מועדון תל אביבי נחשב, שרק עכשיו חזר מלונדון מהופעות מדהימות של איירון מיידן.
הייתי חייב לספר לו, הוא בטח ייפול. יניב כבר ידע. לא רק שידע, הוא גם שלף את מספר החדר שבו ברוס שוהה. מתברר שזרועות המודיעין שלו ארוכות משלי. איך לעזאזל אפשר להגיע לחדר 301 בלי לעורר חשד דק?
יניב סיפר שהוא תכנן לקפוץ למלון בשעות הערב, שאל אם אני בפנים. אמרתי לו שוודאי. יש שכנים שיוצאים לפעולה במשמר האזרחי ויש כאלה שבשעת לילה מקפיאה, כשרוח מערבית שורקת מהים, מקפצים בשלוליות ומנסים לאתר את ברוס דיקינסון.
ההמתנה היתה מורטת עצבים. שעת השי"ן נקבעה לעשר בערב, אפילו איפסתי שעונים. רק ש-15 דקות לפני ההמראה בוצעה הקפצה לא מתוכננת, שוב בגלל מודיעין יעיל. גיא, אחיו הצעיר של יניב, שפטרל בחשאיות באזור המלון, ראה את ברוס יוצא לכיוון דרום.
מיהרנו לפאתי שרתון, מוכנים לציד אדם. גיא עמד שם עם מצלמה דיגיטלית כשעל הצג תמונה יקרת ערך שלו ושל דיקינסון. אין ספק, הבחור הצעיר מועמד לקידום מהיר בסולם הדרגות. הוא סיפר איך עצר את הסולן, איך הפלאש הבהיק. הכול בהילוך אטי של חוויה.
הוחלט שלא מוותרים לברוס. הוא לא יוכל להימנע מהעימות המדובר איתנו. כיוון דרום נותח לשתי אופציות תקיפה עיקריות. מייק'ס פלייס שבטיילת. פאב עליז שהיה אמור לרכז את המוני האוהדים הסקוטים. או המולי בלומס, פאב אירי, מול מלון דן, שעשוי לתת לאורח הרגשה של בית.
צעדנו במהירות כדי להדביק את הפער. היינו שואלים בכיף עוברי אורח אם הם ראו את הברנש, אבל מי מהתל אביבים, חובבי בריטני ספירס, יזהה גאון אמיתי בשעת הליכה?
במייק'ס
גיא נזכר לפתע בפרט חשוב ששינה את כל כיוון החקירה. הוא סיפר שדיקינסון יצא מהמלון מלווה בעוד אנשים. הוא היה, לטענתו, לבוש די יפה. אולי לא שתייה היתה על הפרק, אלא ארוחה. עם הכסף שלו, בטח הלך לרפאל.
הוחלט שבנסיבות הקיימות ניתן לטרף לברוח, מכיוון שאף אחד מאיתנו לא היה לבוש למסעדת יוקרה איך בכלל ננהל איתו שיחה כשהוא נוגס באגס מוזהב, במחבת לוהטת, על מצע כוסברה?
חזרנו הביתה עייפים ומאוכזבים. יניב אמר שלפחות אפשר להתנחם בעובדה שברוס דיקינסון ישן אצלנו בשכונה ומדובר בכבוד בלתי מבוטל. הסכמנו, אבל לי היתה תוכנית אחרת. אמרתי שאם הוא יגיע למחרת למשחק של הפועל תל אביב, וגם אני אהיה שם, הוא בטח י?שב ביציע הכבוד. הפעם הוא יהיה מכותר מכל הכיוונים. אין סיכוי שיתחמק מידי הארוכה.
שום ברוס. ישבתי בכיסא שלי, הסתכלתי לאורך ולרוחב היציע, זיהיתי את סיני, קשטן, ג'ימי טורק, מיקי חיימוביץ', אבל הסולן הדגול, האיש שעיצב את טעמי המוזיקלי, איננו בפריים.
הפועל תל אביב ניצחה 1-2 את גלזגו ריינג'רס, אך השמחה היתה מהולה בעצב. לאן יכול היה דיקינסון להיעלם? איפה טעינו? כל צעד היה מחושב, כל הכיוונים נלקחו בחשבון. מישהו צריך לשלם בראשו.
עזבתי את המגרש ב-11 וחצי . במכונית, בדרך הביתה, ראיתי המוני סקוטים נוהרים לפאבים שלאורך הטיילת במטרה להשלים את מכסת הבירה היומית. חשבתי שבאחד מהם בטח ברוס יושב. שיהיה לו לבריאות. המערכת הפגיזה באותם רגעים את "The Trooper", כמחווה מופתית לאורח. לחיים.
חצי שעה הסתובבתי עד שמצאתי חניה. ככה זה בתל אביב הצפופה. גררתי רגליים בחוסר חשק, אבל שנייה לפני הכניסה לרחוב, החלטתי שכצעד אחרון של ייאוש נעבור ליד שרתון, נראה שהכול בסדר. המלון עומד, פקיד הקבלה עושה את עבודתו ומי יודע אולי במקרה יהיה שם אחד, זמר במקצועו.
הפלא ופלא, מי עומד מחוץ למלון? גיא, האח של יניב. הוא עדיין מחכה. סיפר שלפי החישוב שלו דיקינסון צריך לחזור למלון אחרי המשחק. הוא לא מתכוון לעזוב את משמרתו.
השעה היתה כבר אחרי חצות ומה אני, איזה מעריץ בן 17? מדובר בגבר בן 40 פלוס, יש ילדים ואישה בבית. רק במקרה אני יודע שדיקינסון נולד בוורקסופ שבנוטינגהמשייר, אנגליה. אמא שלו עבדה בחנות נעליים, אבא שלו היה מכונאי בצבא. סבא שלו היה כורה פחם. במקרה, סתם ידע כללי.
עמדתי לפרוש למיטתי, בעזרת פיהוק רחב, אבל לפתע גלשה מונית מהחשכה ונעצרה בחזית המלון. האיש מאחור שילם במהירות לנהג ויצא ללילה הקר, כובע גרב כחול לראשו. דיקינסון בכבודו ובעצמו.
גיא עט על השלל, כמו שתרגלנו על יבש, ערב קודם לכן. הוא שלף ספר תמונות של איירון מיידן כדי שהסולן ישרבט חתימה. אני הלכתי לאטי, בצעדים מהירים, כמובן. מנסה להראות שעסקים כרגיל. אני, כאמור, מבוגר מדי לשטויות האלה.
"אז מה, נהנית מהאווירה במשחק? ", ניסיתי לפתח איתו סמול טוק של תור במספרה. "היה נחמד", הוא ענה בחינניות. "אבל בדרך כלל אני לא הולך למשחקים. זו הפעם הראשונה שלי במגרש מאז שנות ה-80".
מה הוא אומר? זה קצת גרם בלבול, כי מהתחקיר שעשיתי אני יודע שהלהקה אוהדת שרופה של ווסטהאם, מהאיסט אנד של לונדון. לא, הוא הסביר, שום קשר לכדורגל.
"לפחות יצא לך לטייל בארץ? ", ניסיתי לשחק אותה נציג של משרד התיירות. "ראיתי רק את יפו", הוא התנצל. "אני כאן בשביל עבודה, אבל כבר הייתי בישראל כמה וכמה פעמים". זה סקופ.
ועכשיו לשאלת מיליון הדולר. "למה שלא תביא לכאן את הלהקה לאיזו הופעה טובה? ", שאלתי בחיוך. "לא נראה לי", הוא חייך בחזרה. "אני לא יודע אם יש כאן מספיק קהל בשבילנו ומקומות מתאימים".
אתם עומדים להופיע בהודו, אז תנו גיחה.
"איך אפשר להשוות את השוק ההודי לישראלי? זה שוק ענקי ואיירון מיידן נמצאים שם בראש מצעד המכירות. יש לנו הופעה מול 25 אלף איש, ואולי נוסיף עוד אחת".
"חבל", מלמלתי , וגיא אמר שלא נורא, הוא כבר ייסע ללונדון כדי לראות אותם. ברוס ביקש סליחה ואמר שיש לו טיסה מחר. שאלתי אותו מה הקטע. זמר מצליח שמטיס מטוסים? "אני היום טייס במשרה מלאה", הוא הסביר. "אני מקבל מחברת התעופה משכורת. בשביל להופיע באיירון מיידן אני צריך לקחת חופש מהעבודה".
הסולן לחץ ידיים בלבביות ונפרד לשלום.
היה כבר מאוחר, הלובי היה חשוך. בסך הכול יצאנו מסופקים מהשיחה הקולחת, אבל בסוף המסע חייבת להיות מסקנה לכתבה שכזו. האם המאמץ היה שווה? תגובת הכותב: "על איזה מאמץ אתם מדברים? אני בסך הכול גר בסביבה וכמה טלפונים. זהו. אם לא הייתי רואה אותו, אז לא. כולה זמר רוק. ציינתי כבר שהוא חובב סיף?".
נא להמתין לטעינת התגובות
