ואן הוא לא ישן
מה זה בכלל "סאונד ישן" ואיך יכול להיות שהמונח הזה הופך את ואן מוריסון ללא רלוונטי בגלגל"צ? כהן הרוק על האוסף המוזיקלי / קולנועי של הגאון הקטן, וגם על אוסף שאנסונים מדליק וחדש
לפני שבע שנים שאלתי בסקרנות עורך מוזיקלי בכיר בגלגלצ מדוע לא משדרים בתחנה הפופולרית שהוא משרת בה אף שיר של ואן מוריסון, חוץ מ"מונדאנס". תשובתו היתה פשוטה: "כי יש לזה סאונד ישן".
גירדתי בראשי במבוכה. "אבל יש לו גם אלבומים חדשים. הוא מוציא אלבום חדש כל שנה..."
הגלגלצניק לא התבלבל: " גם לשירים החדשים שלו יש סאונד ישן וזה לא מתאים למאזינים של היום".
חשבתי על זה ארוכות וניסיתי להבין:
א) מה פירוש המושג "סאונד ישן"? באיזה אופן זה "ישן"?
ב) מה רע באותו "סאונד ישן"? הרי גרוב ארמדה או פיית'לס עשו מאמצים כבירים לחקות סאונד ישן של תקליטים חורקים
ג) מדוע דווקא לואן מוריסון, לפי קברניטי התחנה הצבאית, יש "סאונד ישן"? האם לשירים כ"אבראקדאברא", "רק התקשרתי כדי להגיד שאני אוהב אותך" של סטיבי וונדר או "עינו של הנמר" יש "סאונד חדש"?
אז תשובות אין לי (וזה בסדר גמור. אף פעם לא חשבתי שאני יכול להבין הכל) ומצד שני מה שכן יש לי, זה את האוסף החדש (עם "הסאונד הישן") של ואן מוריסון.
ג'ורג' איוואן מוריסון נולד בצפון אירלנד באוגוסט 1945 וגדל כנוצרי פרוטסטנטי במזרח בלפאסט. "בגיל שנה כבר קראו לי בחיבה 'ואן' וזה נדבק אלי", הוא אמר. אבא שלו היה עובד מספנה שאסף כתחביב תקליטי ג'אז ובלוז אמריקאים. אמא שלו היתה זמרת חובבת. "ירשתי את הטעם של אבא שלי ואת הכשרון המוזיקלי של אמא שלי", אמר פעם.
בגיל 3 החליף תקליטים על הפטיפון הישן. "הערצתי את ריי צ'ארלס, לדבלי, וסולומון ברק", אמר בראיון ל"רולינג סטון" ב-2005, "האנשים האלה נתנו לי את ההשראה והכוח להמשיך הלאה, גם בתקופות הכי קשות. בלי המוזיקה שלהם לא הייתי עושה את מה שעשיתי ב-40 השנים האחרונות".
שנים ארוכות עבד ואן מוריסון כמנקה חלונות ושוטף חדרי מדרגות, גם אחרי שהוציא את תקליטיו הראשונים. "את התקליט הראשון שלי אני שונא שנאת מוות", אמר לאחרונה, "זה יצא גרוע, והם שיחררו אותו ללא הסכמתי".
את האלבום השני שלו, "אסטרל וויקס" (1968), הוא כבר עשה בדיוק כפי שרצה. כמו אופרת-רוק קטנה, שיש בה הגיון פנימי וסיפור מתפתח. המבקרים התעלפו מהערצה, אבל הקהל הרחב נותר אדיש מול יצירת המופת. "לאנשים שסביבי הייתי אמן מצליח, אבל מנהל הבנק שלי חשב אחרת", אמר. "הייתי חייב להמשיך ולהבריק חלונות". את תקופתו הזו תיאר בשני שירים מופלאים שלו "Cleaning Windows"ו"סנט דומיניק פריוויו".
ב-1970 עבר לגור בניו יורק. שם יצא אלבומו "ריקוד ירח", שעל שיר הנושא שלו (שגם גידי גוב הקליט, בעברית) אמר ואן מוריסון: זה מצחיק. אף פעם לא חשבתי שזה שיר מוצלח במיוחד. הוא חביב כזה. לא יותר. אנשים לא יודעים, אבל הוא אפילו לא יצא כסינגל. לא הייתי מכניס אותו לרשימת השירים הטובים שלי".
בארצות הברית ניסה להיגמל מפחד הבמה שלו. ב-1972, למרות שהופיע בפני קהל זה 10 שנים, נתקף מוריסון בבעתה בזמן הופעה בפני קהל גדול. הוא חש חרדה והתקשה ליצור קשר עין עם הקהל וברח מהמקום מיד לאחר הסיום. "המשכתי לשיר שירים על במה, אבל רוב הזמן התייסרתי להיות שם. הייתי חייב את זה ופחדתי מזה. לא רציתי להופיע, ובאמת הפסקתי לתקופה ארוכה".
הוא חזר ב-1976, למופע הפרידה של The band שתועד גם בסרטו של מרטין סקורסזה "הואלס האחרון". הופעתו האקסצנטרית של ואן מוריסון היא מרגעי השיא המהפנטים של הסרט. "הייתי חייב להילחם באימה שהיתה לי מהקהל", הוא אמר, "אז הלכתי הכי רחוק שיכולתי מבחינת הפרפורמנס. גייסתי את כל האנרגיה האפשרית כדי להיות הכי מוחצן".
ב-1979 הוא הוציא את "לתוך המוזיקה" – אלבום מופתי, מהאלבומים המושלמים ביותר של שנות השבעים, ובמהלך שנות השמונים הוא הצליח להימלט מהאופנה וליצור תקליטים נהדרים בקצב מסחרר. "לא הייתי אופנתי אף פעם, אני בכלל לא יודע מה זו אופנה ומי מחליט עליה, אבל איכשהו בשנות התשעים קרה משהו משונה מאוד והאופנה אימצה אותי".
הופעותיו בעשר השנים האחרונות נמכרות מראש והצלחתו האדירה הביאה אותו אל היכל התהילה של הרוקנרול ולרשימת 10 האמנים המשפיעים ביותר של ה"רולינג סטון" ב-2003 . באירלנד הוא סגנו של אלוהים. שינייד אוקונור, יו 2, ווטרבויז ואלביס קוסטלו, מריאן פיית'פול וארט גרפונקל הם חלק מהאנשים שהקליטו שירים שלו. "אין אף אחד עם פרייזינג כמו שלו", אמר פעם בוב דילן. "אי אפשר לחקות את ואן מוריסון. אין שום אמן שעושה משהו שדומה למה שהוא עושה, ובזאת גדולתו".
וכמו שהאופנה "גילתה" אותו, גם הקולנוע עושה שימוש הולך וגובר בשירים שלו. האוסף החדש "ואן מוריסון בסרטים" מגיש קולקציה עשירה ונדיבה של 19 קטעים (עם אותו "סאונד ישן" וקסום עד מאוד). 19 שירים ששובצו בסרטי קולנוע ידועים בעשרים השנים האחרונות. לא זכרתי שב"נולד ב-4 ביולי" של אליבר סטון משובץ השיר מ-1967 על הנערה עם העיניים החומות ("Brown Eyed Girl") וב"תלמה ולואיז" של רידלי סקוט שומעים את "לילה פראי" ("Wild Night"). ב"קצין וג'נטלמן" נשמע "רעב לאהבתך" ("Hungry For Your Love") ברקע וגם בסרטים חדשים יותר במאים נוטים למזוג את הקול החם, העמוק, הרועם והמופלא של ואן מוריסון. "ימים שכאלה" ב"הכי טוב שיש" עם ג'ק ניקולסון, Someone Like You המפלרטט ב"נשיקה צרפתית" ו- Bright Side Of The Road ב:אהבה על הדשא".
האוסף הזה יכול היה, בקלות רבה, לקבל את הכותרת "שירי האהבה של ואן מוריסון", או "שירים של ואן מוריסון ליום גשום", אבל גם "ואן מוריסון בסרטים" זה בסדר גמור. מבחינתי, כל דרך שתביא אליכם את היצירה של הגאון הנמוך, השמן, הקירח הכריזמטי עד כאב והזעוף תמידית הזה היא דרך טובה. כל מה שיגרום לכם להתמכר לסאונד הישן של האירי הלבן עם הקול השחור והנשמה הענקית הוא מבורך.
ונסכם: ואם אתם רוצים לשמוע את הצלילים, ולא רק לקרוא את המלים:
יום שישי, 23 בפברואר, בין 14:00 ל-16:00 ספיישל ואן מוריסון ב-88FM (גילוי נאות - תחנת הרדיו בה בועז כהן משדר)
ומאוסף לאוסף, מאירלנד לצרפת, מענין לענין ועדיין בסוגיות הלב השבור, אהבה ענקית, רגשות מציפים, נשמה מתמוטטת מערגה למגע והרבה אהבה לחיים, לאלכוהול, למוזיקה ולגשם. שאנסונים צרפתים, גירסאות המקור של "אהבה בת עשרים" (יוסי בנאי), "אי שם בלב" (קורין אלאל), "איילת אהבים" (שלישיית גשר הירקון) או "הגבירה בחום" (יוסי בנאי ואילנה רובינא). בשנה שעברה ראה אור (בחברת "הד ארצי") אוסף שירים צרפתים שתורגמו לעברית. עכשיו יוצא אוסף אחר, עם גירסאות המקור של אותם שירים.
עלי מוהר ז"ל הרבה לכתוב ב"העיר" על היחס המסוכסך של הישראלים עם התרבות הצרפתית וכמוהו גם דורון רוזנבלום יבל"א ב"הארץ". עצוב, אבל ישראל עברה מהפך אנטי-תרבותי עמוק ויסודי במעבר שבין המאה ה-20 למאה ה-21. במקום להיפתח אל העולם, הצטמצמנו אל גטו אמריקנופילי. ב-1977 הרדיו שידר זה לצד זה בטבעיות רבה את "אל תעזבי אותי" של ברל ואת "מלון קליפורניה" של האיגלז, את ברסאנס שר "אי שם בלב, פרח מלבלב" (Au Bois De Mon Coeur) ואת "דניאל" של אלטון ג'ון. זה לא יקרה היום מכיוון ש- 10 שנים של גלגלצ + ערוץ 2 השמידו כל יכולת של הדור החדש לקבל מוצר שאינו באנגלית-אמריקאית. עשר שנות רייטינג עשו כאן מהפך דרמטי בכל הקשור לתפיסת עצמנו, המרחב סביבנו והתפריט שאותו הציבור התרגל לקבל.
עד תחילת שנות התשעים זה היה אחרת, אבל מ-1992 שום שפה, חוץ מאנגלית, אינה עוברת את הש.ג. ברחוב יהודה הימית ביפו ואף מלה לועזית אינה חוצה את השער ברחוב הלני המלכה בירושלים. מבחינת גלגלצ אמנים כמו אדית פיאף וז'אק ברל, ז'ורז' מוסטקי וז'אק ברל, חוטאים פעמיים: גם ב"סאונד ישן" וגם בשפה הצרפתית, השם ירחם. ורשת גימל? היא תחנה לשירים עבריים בלבד.
שינויי מזג האוויר התרבותי גורמים לכך שמתעלמים לחלוטין מהקריירה של קרן-אן בצרפתית, למרות שהיא שרה נפלא בשפה זו, וכמו שואן מוריסון (באייטם הקודם) אינו עובר בגלל "הסאונד הישן", כך נשארות הקלאסיקות של ברל, פיאף וברסאנס מחוץ לגדר – כמו גם שירים חדשים לחלוטין של בנז'מין ביולה (מוזיקאי גאוני, שמוגדר כיורש של סרז' גינזבורג) וזמרת מצויינת כאיזבל בוליי. וכך האוסף החדש של הליקון מנסה להקטין קצת את העוול התרבותי. לסגור את הפערים והחורים בהשכלה ובתפריט התרבותי הפרובינציאלי שלנו.
למרות שאיב מונטאן פירסם את "עלי שלכת", דווקא "לה דיז'ינס" – מקהלה של 60 נערות בת 16 – מבצעת כאן את השיר הידוע (שבמקור בכלל הקליטה אותו ז'ולייט גרקו). מונטאן עצמו את "השאנסונט" – מוזיקאי החוזר לרובע הפאריזאי, לפגוש חברים, לשמוע נגינת אקורדיאון, לשתות קפה תחת שמי העיר באפור. מיד אחר-כך באים הקומפניון דה לה שאנסון, שחייבים את הקריירה המופלאה שלהם לאדית פיאף שלקחה אותם איתה לסיבובי הופעות. הם שרים את "שרה", סיפורה של נערה יהודיה העוזבת את צרפת לאמריקה ומנהלת תכתובת מרגשת עם הוריה הזקנים שנותרו באירופה. פיאף עצמה מיוצגת כאן בשני שירים, "לא, אין בי צער" וגם "פאדאם פאדאם", שיר הלל למוזיקה באשר היא מוזיקה, המבטאת את כמיהתו של האדם לביטוי והתעלות רוחנית. "את כבלי צערי הוא הסיר / כל אדם הוא עשיר / אם יפצח בשיר / אם לבו יפעם / כלבי שלי" (תרגום: אבינועם קורן).
ואיך אפשר שלא להתמוגג מול הדואט הנהדר של ברברה וז'ורז' מוסטקי ל"הגבירה בחום" (שיוסי בנאי ואילנה רובינא ביצעו בעברית, ולא נפלו כלל מהמקור!), ואיך אפשר להישאר אדיש למשמע "הים" של שארל טרנה?
ונסכם: לשמוע ולשמוע ולשמוע. אוסף שלא יימאס לעולם.
נא להמתין לטעינת התגובות
