סינגולר
שלמה ארצי מוכיח עד כמה הוא גדול כשהוא קטן, שאנן סטריט וחוה אלברשטיין עושים היסטוריה, שרית חדד מייבשת את עצמה למוות ורק הדס דגול מתנשאת מעל כולם עם שיר חורף מושלם
שלמה ארצי הוא ללא ספק אחד הגברים המרשימים בישראל. הנוכחות הפיזית על הבמה, הזיעה שניגרת על המגבת המפורסמת, הרומנטיות, השרמנטיות וכל השאר הפכו אותו לאמן / אייקון, סמל צברי מובהק. אם בסינגל הקודם (מתוך האלבום החדש שיצא לקראת פסח), ארצי התמסר לפזמון קליל ופשוט בו היה נדמה שמשהו הלך לאיבוד (לא הגבר) הרי שב"איסלנד" הוא מנסה להחזיר לנו את האמון עם הכישרון הכי גדול שלו: כתיבת בלדות.
ארצי, שיודע דבר או שניים על כתיבת שירים מרגשים לקח כאן סיכון קטן. במקום להביא אותה בתזמורת גדולה ומלאת כלי מיתר, הוא הסתפק בכינור בודד של ניצן חן
עם מילים כמו "אלמלא היית כאן, אין לי שום מחר" ולחן מלא תוגה כפי שהפיק ארצי בשיר הנוכחי, אפשר וצריך לקוות שהאלבום הקרוב ידמה לרצועה החדשה ולא לזו שקדמה לה. לא בטוח שמדובר כאן ב"ירח" גרסת 2007 אבל אולי צריכים לשמוח בכך. אחרי הכל, קלאסיקות ממוחזרות יש לנו מספיק. בלדות מקוריות, הרבה פחות.
מילים ולחן: שלמה ארצי
בואו ניגש ישר לעניין. דואט עם חוה אלברשטיין הוא חלומו של כל אמן ישראלי שמעריך את עצמו. שאנן סטריט, בחור עם אינטגריטי מפה ועד ירושלים, הצליח לכבוש לעצמו את נישת האיכות באגף מוזיקת העולם הישראלית עם "הדג נחש" ופנה לקריירת סולו לפני רגע וחצי. בדרך, הוא הספיק לשכנע את אלברשטיין להצטרף אליו לשיר מיוחד במיוחד, שמילותיו נלקחו היישר מהמשורר - סופר עמנואל הרומי, שנכתבו לפני 500 שנה.
הפרוייקט הזה, שעלול היה להפוך בקלות ליצירה מקושקשת ויומרנית, קיבל טיפול מצוין בידיו של אבי לייבוביץ, גם הוא חבר לשעבר ב"דג נחש". המוזיקה כאן נעה בין היפ הופ לביטים מזרחיים שמתוגברים עם עוד, ויולות ושאר כלי מיתר. יחד, הם הופכים את המלל הסבוך ליצירה מלאת Fאנק וגרוב חיונית שמוכיחה שוב עד כמה מדויקים חיישניה של הגברת הראשונה של המוזיקה הישראלית.
ועכשיו, התייחסות טקסטואלית: סטריט, שהיחס שלו לסביבה הקיומית בה אנחנו חיים קיבל את מלוא תשומת הלב ביצירותיו הקודמות, בחר בשירה עתיקה עם דגש פוליטי שבאה לשאול שאלה פשוטה: עד כמה העוקץ נעוץ לנו בתוך צנצנת הדבש הישראלית.
הבחירה באלברשטיין, שמייצגת את הנישה הביקורתית כלפי כל המתחולל כאן הייתה בחירה יותר מנבונה. מלבד הצלילות הקולית שלה, היא מגישה את הטקסט באופן שמקדם את המצלול המיוחד לרמה של אמנות. זהו, אם כל זה היה מסובך מדי, פשוט תקשיבו. אני מניח שגם אם לא תבינו את המילים, תהנו מהמוזיקה.
מילים: עמנואל הרומי לחן: אבי לייבוביץ
שרית חדד נמצאת בנקודה בעייתית בקריירה. לאחר שכבשה את קיסריה והפכה לאחת הזמרות המוכרות בישראל היא נמצאת על פרשת דרכים מוזיקלית. די ברור שבנישה הנוכחית שלה, זו שעירבבה ים תיכון עם רפרפת פופ לא תביא לה את ההערכה הביקורתית, לה היא מייחלת זה שנים.
עכשיו, כשהיא מתכוננת ליציאת האלבום ה-14(!) שלה, נראה שחדד הבינה את המצוקה המסוימת בה היא נמצאת, והחליטה לפעול. באלבום החדש ייקחו חלק שמות דוגמת קרן פלס, מוש בן ארי, זאב נחמה ועוד. את השיר הנוכחי הלחין יעקב למאי. אם אתם קוראים בין השמות, אתם לבטח יכולים להבין ששרית רוצה להיות קצת יותר אשכנזייה. ואם אפשר: בלי ניתוחים פלסטיים.
הסיפור הזה, כפי שהוא נראה עכשיו, נורא עצוב. עזבו את העובדה שהפזמון של השיר החדש דומה מדי לשיר "הרבה פנים" של רמי קלינשטיין (שבתכלס, אין אשכנזי ממנו) ועזבו את העובדה שאין בו שום חדש מבחינה מוזיקלית או טקסטואלית. שרית חדד היא זמרת כל כך גדולה עם קול כל כך מרשים, שללכת ולמכור אותו תמורת נזיד עדשים פולני, זה פשוט חבל.
מילים ולחן: יעקב למאי וטל שגב
נראה שלא מעט אנשים מחכים לאלבום האוסף של כנסיית השכל. רן אלמליח וחבורתו לא הוציאו עוד היום מקבץ שכזה, למרות שהם פועלים כבר למעלה מעשור בשדה המוזיקה הישראלית. לא מדובר בעניין מקרי. בניגוד לאי אלו אמנים שפרצו מהשוליים אל מרכז המפה, "הכנסייה" תמיד שמרה על פנים חתומות בכל הקשור להצלחה. לא נצפו התפרצויות שמחה או הליכה בתלם. תמיד היה להם את השביל ההוא, שמתחיל ונגמר בדאון טאון - תל אביב.
לכן, היה כל כך מפתיע (ומשמח) לגלות שהכנסייה יודעים גם לחגוג כשהם ממש רוצים. "תנו לי לשתות" מתחיל עם הצווחות המרוקאיות (למי יש דז'ה וו מהבר מצווה) שפותחות כל שמחה משפחתית, משם הם עוברים למצב רוח חפלתי במיוחד שמלווה בכינורות, קלרינט, טמבורין ומה לא. על הגיטרה מככב לא אחר מאשראהוד בנאי שהופך את החגיגה הזו לממתק אמיתי.
לא הייתי רוצה שאלמליח ולהקתו יישרו קו עם "תנו לי לשתות". לא שהוא רע. הוא פשוט פחות מתאים להם לרפרטואר. את הנישה הזו ממלא בנאי בכבוד הראוי לו, והוא עושה את זה הכי טוב שאפשר. בתור קינוח וטעימה אחרונה בטרם אנחנו מקבלים את האלבום המלא (והכפול) - נקבל בזרועות פתוחות. רק שלא יזניחו לנו את הדיכאון בכנסיה. גם ככה, שמחה וחפלות, יש לנו מספיק בבית הכנסת.
מילים ולחן: רן אלמליח
הדס דגול היא הבחורה הכי מוכשרת שעוד לא יצא לכם לשמוע בגלגל"צ. אני כותב את זה באופן הבנאלי ביותר מהסיבה הפשוטה שזה מרתיח אותי. וכשרותחים, אין זמן לברור מילים או לחדד חיצים. גבירותיי ורבותיי היפואיים, כדאי שתקשיבו היטב לשיר הזה ותדונו האם להכניס אותו כ"שיר השבוע", "שיר החורף" או שיר השנה". מה שלא תבחרו, מקובל עלי.
זהו הסינגל השלישי שדגול משחררת לאוויר העולם. שני הסינגלים הראשונים שלה זכו כאן להשמעת בכורה חגיגית ולמחמאות גדולות. עכשיו מגיע "האם זה געגוע" ואין שמח ממני לבשר לכם שמדובר בשיר הכי יפה שיצא לי לשמוע בחודש האחרון. אני שמח בעיקר בשל העובדה שדגול, בניגוד לאי אלו כשרונות מבטיחים, משדרת המון צניעות וחוכמה נדירה, שהפכו נדירים במקומותינו.
וכך, בתוך 2 וחצי דקות דחוסות מכניסה דגול את כל המטענים הירושלמיים שלה ויוצרת קפסולת חורף אולטימטיבית. היא רצה ורצה למרות שאין איש שרודף אחריה, כשתוך כדי שירה היא מספיקה לפרוט על גיטרה אקוסטית, הכי בעדינות. הכי בתקיפות. אם אתם לא מקשיבים לזה, אל תדברו איתי. אני מבטיח - הנאה צרופה.
מילים ולחן: הדס דגול
דורון שפר (אין כל קשר לכדורסלן) אהב את חנוך לוין כבר כשהיה בן 16. את השיר שלו "הבטחה" הוא הלחין באותם שנים (לפני 16 שנים) כשהיה תלמיד בתיכון "תלמה ילין". בכדי לקבל אישור להלחנת הישר, פנה שפר למחזאי הדגול ומשזה שמע את היצירה הצעירה, התלהב ונתן את אישורו. אם התחלה כזו, נראה אתכם נשארים מאחורי הקלעים.
"הבטחה" הוא שיר ארס מתקתק. הוא פועל במישור האירוני - ציני ויחד עם הלחן היוני רכטרי, הוא מפריח חיוך שנמוג ברגע שמאזינים למילים ברוב קשב. לוין, כהרגלו בקודש, ריצף כאן טקסט מלא פנינים שנופל בול על הלחן ההרמוני של שפר. הקול הגבוה והמעט צווחני שלו רק מגביל את הפרדוקס שבין המילים והלחן, במה שהופך בסופה של האזנה להבטחה מוזיקלית גדולה. עכשי נשאר לראות איך יאמצו את שפר ברדיו. אולי בכל זאת כדאי למצוא איזה קשר לכדורסלן.
מילים: חנוך לוין לחן: דורון שפר
נא להמתין לטעינת התגובות
