דרכים צדדיות
מוזיאון רמת גן חוגג עשרים ומנסה להעלות את המודעות לתרבות אשכנז, ובגלריה קלישר מארגנים ערב אימפרוביזציות של וידאו ארט וסאונד. רותם רוזנטל עדיין ממפה את סצנת האמנות במדינה
לפני כחודש לערך, הכריזו במוזיאון רמת גן על פתיחת עונת תערוכות חגיגית במיוחד. הסיבה די ברורה: המוזיאון חוגג עשרים שנה להיווסדו. בזירה המקומית שלנו, כל בית עסק, בכל תחומי החיים, שמצליח להחזיק מעמד יותר משנתיים נחשב למוסד. כל שכן כשמדובר במוסד מוזיאלי, שפועל באוף סנטר של מרכזי ההתרחשויות האמנותיים, ונשאר בדרך כלל רחוק מאור הזרקורים.
כמו אישה בגיל המעבר שצוהלת בדרכה להזרקת בוטוקס, כך שמחו להכריז שם על עונת תערוכות בעלת אופי צעיר מהרגיל. אחרי שהציגו את עבודת הווידאו "טריפ תיכון" של טל שטרן וקרין מנדלוביץ', ואחרי שפתחו תערוכה של בוגרי בתי ספר לאמנות, נפתחת שם בימים אלה תערוכת צילום של האמנית הצעירה אנג'ליקה שר.
התערוכה, "מעיל הפרווה של אימא" (אוצרת: יהודית מצקל), תיפתח ביום ו', 2.2, במסגרת סדרת "שישי ראשון", המעניקה במה לאמנים בתחילת דרכם. בינינו, מדובר ביוזמה די ברוכה שחסרה לפעמים בנוף המוזיאלי המקומי.
אפשר להסתכל על התערוכה כמעין ביקור בשטייטל מודרני. שר, ילידת ליטא, עלתה עם משפחתה ארצה בשנת 90'. בתערוכה היא מנסה להתחקות אחר התרבות האבודה. "אתה מביט שניים-שלושה דורות לאחור ולא מאמין שאבותיך הספיקו בתקופה כה קצרה להתיישב באוקראינה, לשמור על בית הכנסת בוילנה מפני פוגרומים חוזרים ונשנים, להיהרג בזמן מלחמת העולם השנייה ליד ברלין, לעזוב לאמריקה, לבנות קומוניזם, להרוס אותו, ולבסוף למצוא עצמם בישראל במעמד של 'רוסים'", היא מספרת בהודעה לעיתונות.
בין אם היא מציגה נגני אקורדיון או קבוצת אנשים בלבוש זר שמביטה בשלווה למצלמה, היא מצליחה ליצור עניין וסקרנות לגבי מושאי הצילום ודרך החיים שלהם.
בשנים האחרונות, נעשו כאן לא מעט ניסיונות להתחקות אחר התרבות האשכנזית בכלל ועל התרבות הרוסית בפרט. די אם נזכיר במילה את הניסיונות לעורר את התרבות האידישאית של התנועה (ההזויה משהו) לזהות אשכנזית, שבראשה עומד אסף גלאי.
אלה מנסים להעלות את המודעות לתרבות אשכנז, בין אם לאוכל, שפה או אורח חיים. מעין תגובת נגד, אם תרצו, להתעוררות של הקשת הדמוקרטית המזרחית. את עיקר פרסומם קנו להם בזכות הסרט "אשכנזים", בו התרוצצו על המסך אישי תרבות בסדר גודל כזה או אחר כשהם מתרפקים על זיכרונות הגפילטע והרגל הקרושה מבית סבתא.
סביר כי נראה בשנים הקרובות עוד ניסיונות רבים להתמודד עם זהות רוסית בישראל. אחרי הכל, רבים מבין הילדים ובני הנוער שעלו ארצה בגלי העלייה של שנות התשעים, כבר שוקדים בימים אלה בחללי סטודיו ברחבי הארץ על ההתמודדות שלהם עם החברה המקומית. מי יודע, אולי הם עוד יצליחו לגרום לציבור הרחב להצמיד סטריאוטיפים חדשים לתרבות המפוארת הזו, שנשחקת כאן בינתיים תחת עוולות היומיום. וודקה, מישהו?
המוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן, אבא הלל 146, רמת גן. טל': 7521876 - 03
מפעם לפעם, מתרחשים כאן אירוע וידאו וניו מדיה שגורמים לגאווה פטריוטית מוסווית. לפעמים נחמד לדעת שמתרחשים כאן אירועי אמנות רב תחומיים גם בימי חול וגם כשלא מגדירים אותם כביאנלה או כיריד אמנות שמשווק להמונים. אירועי פברואר במרכז לאמנות עכשווית בקלישר עוד עלולים לגרום לזקפה לאומית שכזו. אחרי הכל, בזירה המקומית פועלים מעט מקומות שמתעסקים במוצהר באמנות וידאו, סאונד ופרפורמנס. במת מיצג שבתל אביב, המרכז לאמנות דיגיטלית שבחולון וגם האוצרת דליה לוין ממוזיאון הרצליה הם בין הבולטים שבתחום.
על כל פנים, ביום ג' הקרוב, 6.2 (22:00), ייערך בגלריה ערב אימפרוביזציות של וידאו וסאונד של רן סלוין, דניאל דוידובסקי ונדב עשור תחת הכותר המבטיח "Video Riot" (כניסה: 25 שקל). סלוין יופיע בסט סולו עם המחשב הנייד, ובו הוא יערוך אימפרוביזציה חופשית של וידאו וסאונד. דווידובסקי (אודיו) ועשור (וידאו) מופיעים יחד (תחת השמות n/a ו – dozen6) עם כלים אלקטרוניים, בין היתר, אותם הם בונים בעצמם.
לאוזן הציבורית, אין ספק כי סלוין הוא השם המוכר מכולם. בכל פעם שמישהו רוצה למלמל בידענות שם של אמן שוליים מוצלח, סביר כי הוא יפלוט את שמו בחיוך מסופק. אל התודעה הציבורית הוא פרץ בתחילת שנות התשעים, יחד עם ההרכב המוזיקלי ריר.
בשנים האחרונות הוא הקדיש את עצמו לעריכת וידאו וסאונד. המאמץ השתלם, שכן עבודותיו הוצגו במקומות רבים בעולם והוא זוכה להערכה לא מעטה. העבודות שלו נוטות לצד האפל של האורבניות. הן גדושות בסממני עיר, באפלוליות, בקצב סוחף משלהן.
גם דווידובסקי ועשור נוטים לעירוניות מובהקת. השניים עובדים יחדיו מזה זמן מה. בין הפרויקטים שלהם נרשמו מופעים כגון "מומו וילדי הקריוקי" (ששילב רקדנית מוקלטת וזמרת בהופעה חיה) או
בהמשך השבוע, לתשומת לבכם, יתארח במקום מתיאס מילינג, אוצר לאמנות עכשווית בינלאומית מהמוזיאון לנבכהאוס שבמינכן. מילינג ינאם בערב פתיחת התערוכה "ארבעים שנות אמנות וידאו בגרמניה".
במהלך התערוכה, שתיפתח ביום ה' (20:00), יוצגו 59 עבודות וידאו מגרמניה, שנוצרו מ -1963 ועד היום. רק כדי לסבר את האוזן, חמישה מוזיאונים גרמניים נדרשו לעבודת התיאום של התערוכה. זו טעימה חשובה לכל מי שמסתקרן מהמדיה בכלל ומהסגנון הגרמני בפרט. אחרי הכל, יש קשר הדוק בכל המתרחש באמנות הישראלית הצעירה לבין הנעשה בגרמניה, שתמיד נחשבה למרכז סוער של אמנות אוונגרד מרתקת.
הגלריה ע"ש רחל וישראל פולק, קלישר 5 פינת צדוק הכהן 2, תל אביב. טל: 03-5106111
"אחרי שחיפשתי במשך זמן רב מקום להציג בו את הצילומים שלי, החלטתי לעשות משהו בקשר לזה", כותב הצלם שחר איילון באתר הבית שלו. ביום ו' הקרוב, הוא מתכנן לערוך תערוכת רחוב בשד' רוטשילד פינת בלפור שבתל אביב. ואם זו לא תרבות רחוב ראויה לשמה, אין לנו מושג מה כן.
Fight off your daemons" " - שחר איילון, 2.2, 13:00, שד' רוטשילד פינת בלפור, תל אביב
אם לא הזדמן לכם להכיר את עבודתו של יונה פישר, אחד מעמודי התווך של האוצרות הישראלית, אז באמת הגיע הזמן. בחודש נובמבר האחרון נפתחה תערוכה שאצר לצלם אלעד חגי פרידמן במוזיאון אשדוד. אם טרם הספיקותם, הרי שהתערוכה מוצגת עד סוף חודש מרץ. אם תהיו באזור וגו'.
"עורב חול, רוחות של אדמה", מוזיאון אשדוד לאמנות, הגדוד העברי 16, אשדוד
ביום ד', 7.2, ייערך בגלריה גל-און שיח גלריה במסגרת התערוכה "חלום ואין דרך חלומה" של יונה ארזי ואירית שביט. השתיים בוחנות דרך מיצב את ההתיישבות העובדת ובוחנות על הדרך את השורשים שלהן עצמן. שיח הגלריה ייערך בהשתתפות ד"ר גולדה בלס מהחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב, בשעה 19:00. התערוכה, אגב, הוארכה בשבוע והיא תוצג עד ה – 17.2.
"חלום ואין דרך חלומה", גלריה גל-און, יהודה הלוי 79, תל אביב. טל: 03-5603222
נא להמתין לטעינת התגובות
