"אנחנו ה'טיז' בסלבריטיז"
אף אחד לא מזהה אותם, הם גרים הרחק מתל אביב, מתמסטלים מתינוקות ואופנתיים בערך כמו סווטשירט של פוקס מהמילניום הקודם. שוטי הנבואה עולים על הבמה עם מורי קאנטה, בתקווה שעד אז יתחדש זרם החשמל בכפר שלו
ארבעה מתוך חמשת חברי שוטי הנבואה נשואים, וכולם גם מתוחזקים בדור המשך. אבל זה לא הנתון היחיד שמבדיל אותם ממודל הלהקה העברית הטיפוסית. כל חברי הלהקה מתגוררים מחוץ לתל אביב, מרביתם במתחמי השאנטי של מרחב פרדס חנה-כרכור (תודו. חשבתם שיבוא כאן "צל עלי בננה". אבל לא. התאפקנו. אופס). בתוך חדר החזרות הכפרי סטייל, שממוקם בפאתי הוד השרון, הם נראים כמו חבורה של גברים ישראלים ממוצעים בגילאי ה-30 פלוס, עם כל עודפי המשקל, חוסרי השיער וחולצות הפוקס מודל 1999 הנלווים לכך.
וכשאברהם טל, חבר הלהקה, מדבר על מנהלה המיתולוגי של גלגל"צ, הוא מתעקש לקרוא לו "גובלץ", "קולץ" ועוד מגוון רחב של קומבינציות, שלרוב מתחרזות עם קובלנץ. ואגב, אם כבר מדברים על חריגה מבון-טון, הרי שטל לא בדיוק מבין מה רוצים מהגובלץ הזה, ולמי הוא כבר עשה רע. כל הנתונים האלה מצטרפים לעובדה שגם אחרי שמונה שנים של פעילות, כמות בלתי מבוטלת של להיטים (גם בתחנה של קולץ, או גובלץ), מסה קריטית של קהל קנאי ושני אלבומים שנמכרו מצוין, שוטי הנבואה הם עדיין אוסף של אלמונימים, שיכולים להלך ברחוב ללא כל הפרעה. למעשה, ניתן לקבוע בוודאות שפרצופיהם מוכרים לישראלי הממוצע בערך כפי שהם מוכרים למורי קאנטה, המוזיקאי האפריקאי הנהדר, שיופיע יחד איתם ביום רביעי, בהאנגר 11, בתל אביב, במסגרת הפרויקט המוזיקלי "Orage Day Music".
"באלבום הראשון לא הצטלמנו בכוונה", מסביר גלעד ויטל. "העניין היה עומק המשימה. רק מוזיקה ומילים. רק אחר כך הבנו מה קורה ואמרנו 'בואו נראה מי אנחנו בכלל'. כל מה שחשוב זה לשרת את העניין. ואם העניין הוא שיראו את הפרצוף המהמם שלי, סבאבה".
אברהם טל: "הקרובים אלינו כן יודעים מי אנחנו". גלעד: "נכון, אני יודע מי זה אברהם. בדרך כלל".
אסי גבעתי: "בעולם אופנתי כמו היום, שהפרצוף מדבר, אנחנו מזוהים עם ההפך".
גלעד: "לגמרי. אנחנו ה'טיז' ב'סלבריטיז'".
אברהם: "תודה לאל שיש להקה, שמאפשרת לנו גם להתפרנס ולהצליח, וגם לשמור על חיים פשוטים".
גלעד: "כשהוצאתי את אלבום הסולו שלי, נתנו לי מהחברת תקליטים טלפונים של כל מיני מפורסמים, שכדאי לי להתקשר אליהם ולהזמין אותם למסיבת השקה. ואני אין לי מושג. אני לא רואה טלוויזיה. זה הביא לי את השפיץ, כי בסוף מי שהגיע זה בעיקר חברים מהלהקה. אז אתה משלם מחיר, אבל הכול הרבה יותר מדויק".
"אדמה סלעית, החלטה מתקרבת, אין להימנע מכאב קרוב. הרגשה פנימית בדיבור משתחררת, יכול להיות שזה הסוף" (מתוך "הדרך", שיר חדש של הלהקה)
"המכנה המשותף", אלבום הסולו של ויטל, שיצא לפני כשנה, פתח מסכת של רעידות אדמה קטנות בלהקה, שהלכו והצטברו לכדי התפרצות וולקנית של ממש. בעקבותיו הודיע גם רואי לוי (שלא נכח בריאיון, מפאת מחלתו של אחד משלושת ילדיו) על פרויקט עצמאי המשותף לו ולאשתו אסנת, בשם "אהבת הארץ". במקביל, גם הזמר השלישי בהרכב, אברהם טל, החל להופיע בסגנון עדות הסוליקו. יתר החברים לא קיבלו את הכרזות העצמאות האלה בהבנה יתרה.
גלעד: "כשסיפרתי על אלבום הסולו, זה נתפס בהתחלה כמו ילד שבוגד במשפחה שלו. ממש ככה. אני לא סיפרתי הרבה, הם לא שאלו ונוצר מתח. רק כשהתחלתי לדבר זה נפתח. היום אני חושב שפתחתי לכולם את הדלת".
אברהם: "נוצר מתח שאחר כך הפך לפרגון. כשגלעד הופיע בשנטיפי, אני הייתי העובד במה שלו. כיוונתי לו גיטרה".
גלעד: "ורואי, שלא היה לו תפקיד מוגדר, עמד מולי כל ההופעה וחייך. סיפק אנרגיות חיוביות".
עידן כרמלי, בהתבטאות נדירה: "לי לא היתה התנגדות. במשך הזמן מגיעים שירים שאתה קולט שהם אישיים ולא
אסי: "לי כן היה קושי, כי לא הייתי שותף ולא הייתי קשור. אבל אחרי שפתחנו, נהיה פול טיים פרגון". "פתחנו", בלשון שוטי הנבואה, מתייחס בעיקר לפגישות הדו שבועיות שחברי הלהקה מקיימים כבר מספר שנים עם יועצת אנונימית, שהם מתלבטים אנושות בדבר הכינוי שלה. לבסוף, כמו במרבית המקרים, גלעד ממצמץ ראשון: "יש לנו מורה רוחנית, שיוצרת הרמוניה בשיחה שלנו, ועוזרת להוציא את הדברים שיש בלב, ומתחבאים מאחורי קליפות. במיוחד אצל חברים. סוג של דינמיקה קבוצתית".
לא תמיד זה עובד. באחרונה עזב את הלהקה מי שנחשב כדומיננטי ביותר מאחורי הקלעים, וגם הפיק את שני האלבומים, עמית כרמלי. ההסבר הרשמי היה תחושת מיצוי.
אברהם: "עמית היה האבא של הלהקה הזו. הוא הביא אותה מרעיון למציאות. בא לגלעד ולרואי שהיו...".
גלעד: "שני חווילים ממטולה".
אברהם: "והפך את זה למציאות. לנו לא היה בכלל מושג".
גלעד: "אנחנו אמרנו שאנחנו רוצים'לעשות' להקה, אתה מבין? אפילו לא'להקים'".
ומה קרה?
אברהם: "לקח לנו שנתיים להבין שמלהקה של מפיק אחד הפכנו ללהקה של שישה מפיקים. הוא פשוט הביא אותנו למקום שממנו כבר לא היה צריך אותו. מאותה נקודה, עמית כבר בזבז את הפוטנציאל שלו והיה צריך ללכת הלאה".
עידן: "לי, כאחיו, היה מאוד קשה. אבל גם שמח, כי ידעתי שהוא כישרון ענק, שיש לו המון מה לתת לעולם מחוץ ללהקה".
גלעד: "מה זה תודה, עמית! הוא נתן לנו את החבל לחופש היצירתי. כל הקולות האלה שאנחנו עושים. הבנו ממנו שמותר להוציא את מה שאנחנו שומעים בראש".
זה נשמע ממש אידילי. הבעיה היא שאת המילים של השיר "הדרך", שמדברות במפורש על פירוק להקה, כתבתם רק לפני חודשיים. אז מה קורה כרגע?
גלעד: "תקשיב לסוף של השיר הזה, 'הדרך': ' זה מרגיש נכון להמשיך את הדרך, יכול להיות שזו התחלה'. למרות שמבחינתי, להקה זה רעיון וירטואלי. הנה עכשיו, כשאנחנו מדברים, אין להקה. כשניכנס לאולפן עוד פעם תהיה".
אסי: "יש מצב אצלנו, שהדברים לא ברורים ולא מובנים מאליהם. וזה גורם לי כל פעם להעריך מחדש את הכול. לא ברור שיש להקה, וזה שם אותי במקום לא בטוח, רעב".
אברהם: "זה כמו שאומרים: 'כל בוקר אני בוחר להיות עם אשתי'. ככה גם פה".
אם לשפוט על פי החזרה שמתקיימת לקראת המופע המשותף עם מורי קאנטה, הרי שחיי הנישואים בתוך הלהקה דווקא נהנים מאידיליה. הם מתאמנים בהומור נח"לאי, מעבירים דאחקות אחד על חשבון השני ונהנים גם לרקוד, לעשות פרצופים אוויליים ולכוון את הסטנד של המיקרופון, משל היה רובה. אין דרך אחרת לתאר זאת: המבוגרים הדהויים נותרו מחוץ לחדר, ועכשיו כל הילדים קופצים רוקדים, מרימים את הידיים גבוה לתקרה האקוסטית. לפני אחד הטייקים, אסי פונה לאברהם הסולן ואומר: "תעשה טייק טוב, אה?". "תרגש אותי", מוסיף מישהו אחר. "חבר אותי לאלוהיי", נשמעת קריאה מכוון הקלידים. "אברהם, תראה לנו שיש אלוקים!", גלעד מסכם סשן של הומור פנימי, המודע לגמרי גם לדימוי השאנטי-באנטי של שוטי הנבואה. אבל לגלאבייה הזו עוד נחליק בהמשך.
בינתיים, צריך ללבן סוגיה נוספת שמבדילה בין שוטי הנבואה לבין מרבית הלהקות הפועלות על פני האדמה. מי, לעזאזל, המנהיג שלהם? הכוכב, הדומיננטי, ובשאנטית - המנטור, הגורו, נושא הקארמה? ובמילים אחרות: מי מכוון את התנועה? התשובה, כפי שכבר יכולתם לצפות, לא פשוטה.
עידן: "רואי וגלעד הם בעצם המפיקים של הלהקה. הם היו יחד ארבע שנים לפני שהלהקה קמה".
זה אומר שהם המנהיגים?
עידן: "הם המנהיגים הרוחניים".
גלעד: "וואלה? אני בקושי מנהיג טכני. תראה, זה דבר חדש בשבילנו, להיות מונהגים בידי... ההנהגה. ועדיין לא קל".
אברהם: "עכשיו עידן לקח על עצמו, ונתנו לו בשמחה, מין תפקיד של... להיות הפנים של הלהקה מול...".
עידן : "העולם הטכני".
אברהם : "וואלה".
אסי : "יש לנו גם מנהיג אנושי, אברהם".
שזה אומר?
אסי: "שאני מסתכל עליו, ומנסה להעתיק אותו".
גלעד: "אברהם מחזיק את הטירוף שלו יותר טוב מאיתנו. בגלל זה הוא השגריר. גם מול מורי קאנטה".
אברהם: "איזה איש חמוד. דיברתי איתו כשהוא היה בבית שלו, בגינאה, וביקשתי שיבדוק משהו. אז הוא אמר'לא עכשיו. אין כרגע חשמל'".
הסגנון האפריקאי מושל גם בארבעת השירים החדשים של הלהקה, שעליהם עובדים כרגע בחזרה. בניגוד מפתיע לאווירת ערב הגרעינים השורה בין השירים, הרי שמהרגע שבו מתחיל טייק, הוא נלקח ברצינות תהומית. הכול מתוכנן ויושב פיקס, כולל הספונטנית שבנהמות. התוצאה, יש לציין, מרשימה. השוטים משמרים את הגרוב החולני שלהם שמבוסס על חטיבת קצב היסטרית, עם כוח אדיר של שלושה זמרים השרים כמו גמדים על פטריות הזיה, אלא שהפעם נוסף אלמנט חדש ומפתיע: מילים מובנות. לכל נפש.
לא דבר מובן מאליו, כשמדובר בהרכב שקרא לאלבומו הקודם "מחפשים את דורות", על שם אתון שלה הודבק השם "דורות" וסימלה - מעצם הווייתה - את הקשר האמיתי לדורות הקודמים. או משהו כזה. העיקר שהמוזיקה היתה פנאן. לא, הפעם תוכלו ממש להבין למה התכוונו המשוררים, ולא במקרה. "למדנו עם הזמן שדווקא השיחה הפשוטה, הקשר הפשוט, יכולים להביא שינוי", מסביר אברהם טל. "כולם פה אבות, מרגישים את התכלס, וזה מבין ליותר רצון להבין את המילים. שזה לא יהיה רק משל רוחני מופשט. כבר אין הרבה זמן. צריך להתחיל לדבר".
ואולי זה קשור לעובדה שזרם השאנטי-באנטי שהייתם מזוהים איתו הולך ודועך? יכול להיות שאתם מנסים להתרחק מכל מיני רעיונות רוחניים הזויים?
אסי: "זה לא העניין. מה שקרה עם השאנטי היה שישראלים נחשפו לרעיונות מהמזרח, שזה יפה. אבל ישראלים הם גם מגזימנים מטבעם, וזה יצר את הגל הזה".
גלעד: "שהיתה בו הרבה חארטה". אסי : "נכון. וכשזה יגיע למקום מאוזן זה יהיה אמיתי. לא צריך גם להגזים לכיוון ההפוך. ניו אייג' מעניין אותי, זה הופך אותי ישר לשאנטי-באנטי?".
גלעד: "הקישור שלנו לשאנטי היה בעיקר בגלל שהופענו בשנטיפי מול 12 אלף איש. וכן, רובם לבשו שרוואלים. אבל גם אז לא חייכנו כל היום ואמרנו שהעולם יפה".
אסי: "ובאותה תקופה כולנו חיינו בכלל בפלורנטין... היינו בעירוניות הארדקור, לא בעולם של פיות".
גלעד: "צריך גם לזכור, שדווקא הקהל הזה, של השנטיפים, הוא זה שנשא אותנו על כפיים והכניס אותנו לתודעה. לפני שיצא האלבום הראשון שלחנו ארבעה סינגלים שבקושי שודרו. אבל אפילו בגלגל"צ כבר שמעו על מה שקורה בהופעות שלנו, ובסוף הכניסו את הסינגל החמישי, 'פנאן'".
וזה מה שדחף אתכם, הטחינה שלו בגלגל"צ?
אם מבטים יכלו להרוג הרי שחברי שוטי הנבואה מבצעים בי, בנקודה הזו, לינץ' המוני. בייחוד אסי גבעתי. "רק אנחנו דחפנו את עצמנו", הוא מכריז. "אף אחד לא שם עלינו. ניגנו בשינקין, ברחוב, נדדנו בין תחנות רדיו עם גיטרות. התחלנו את כל המהפך הזה מהרצפה. אתה יודע מה? בהתחלה, כשגלגל"צ קלטו אותנו והתחילו לשדר אותנו, זה עשה לי ממש אנטי. עכשיו באים? אנחנו סחבנו ציוד, תלינו לבד פוסטרים, נלחמנו בשיניים. אז לתת להם את הקרדיט? בדיעבד, אני מודה להם שהם לא עלו ישר על הפוטנציאל שלנו".
אברהם, מעט חיוור: "או-קיי, אבל ברור שאם נוציא עכשיו תקליט חדש והם לא ישמיעו כלום, זה יפגע בנו. זו עובדה".
אסי: "לא מסכים. אני חושב שהיום, אם נביא חומרים טובים שיביאו אנשים להופעות, זה יתגלגל מעצמו. לא צריך אותם. היום אמנים פשוט כותבים שירים לגלגל"צ. כולם נשמעים כמו סופשבוע רגוע, וזה לא נכון מבחינתנו. האלבום החדש שלנו לא מכוון לשום מקום".
אברהם, בהיר יותר מחיוורון: "ובלי לכוון, לדעתי זה יתאים לגלגל"צ".
יכול מאוד להיות, לפחות בכל הנוגע לגרוב המדליק וללחנים הקליטים. פחות ברור איך יתייחסו ביפו לטקסטים החדשים והברורים בזכות דו קיום עם שכנינו, או לנאומי השוטים בדבר מצב האומה.
גלעד: "אני הייתי חייל באינתיפאדה הראשונה, בגולני. אני זוכר איך בשביל הצחוקים היינו יורים לתוך שדה, כדי להתגרות, ואז הילדים היו מגיעים לשם, זורקים אבנים והיינו נכנסים בהם. ככה זה התלקח, ומאז זה רק הולך ומתגלגל. האנשים שיושבים בשלטון, משני הצדדים, רק מלבים את זה. איך אנשים שמתיימרים להיות מנהיגים לא מבינים את האמת של העם שלהם? ".
בלב האינתיפאדה השנייה עשיתם סיבוב הופעות מיוחד שקראתם לו "סיבוב חירום". אתם באמת מאמינים שמוזיקה יכולה לשנות משהו?
גלעד: "ברור. הלהקה הזו פועלת קודם כול ממקום של לעשות שינוי. לא כסף, לא כוכבים, לא בחורות. טוב, במילא אנחנו כבר נשואים...".
אברהם: "אלה גם הפידבקים שאנחנו מקבלים. המון אנשים כותבים ששירים שלנו עזרו להם ברגעים קשים".
עידן: "הופענו בבית ספר בסן פרנסיסקו, ואמרו לנו שיש הרבה פרו פלשתינים בקהל. בסוף ההופעה בא פרופסור מבית הספר ואמר שעקב כל ההופעה אחרי הפרו פלשתינים. בהתחלת המופע הם עמדו, ומהאמצע הם לא הפסיקו לרקוד. אז כן, זה עושה משהו".
את השירים החדשים של השוטים, נוסף לקלסיקות ישנות, תוכלו לשמוע במופע המשותף עם מורי קאנטה, שהדמיון בין להיטיו לחלק מהשירים של השוטים גובל בפלילים ממש.
ובמילותיו של גלעד: "שנים שהוא מעתיק מאיתנו".
אברהם: "אנחנו נשיר איתו את'יקה-יקה', עם שני בתים בעברית, ואת'מאמא'. הוא ישיר איתנו את 'אין אני' ואת 'אח של סאלים'. הוא כזה איש מתוק. אולי נעשה איתו אחרי ההופעה ערב, עם כל המשפחות".
גלעד: "אני כבר מתגעגע אליו!".
נא להמתין לטעינת התגובות
