התנייה פבלובית
התשובות של פבל וולברג קצרות, ונראה שהוא לא מתרגש מהעובדה שהוא עומד לייצג את ישראל בביאנלה בוונציה, שנחשבת לחשובה בעולם. אולי זה מה שקורה כשאתה צלם עיתונות הרבה מאוד זמן
את ישראל ייצגו בשנים האחרונות בוונציה האמנים הפלסטיים שנחשבים "לטובים" ביותר שגדלו כאן, בין השאר - יהודית סספורטס, גיא בן נר, מיכל רובנר, אורי צייג, פנחס כהן גן ועוד. אז אמנם וולברג כבר מזמן נמנה עם הצלמים המוערכים במחוזותינו, אך אל תטעו, המושג "אמנות גבוהה" לא קיים בלקסיקון שלו. וולברג הוא צלם עיתונות, נישה שנחשבת נחותה ומוכה ביחס לצלמים שעושים "אמנות". אבל פבל פה בשביל לעבוד, ונראה שכל הדיון הזה על אמנות או לא, אינו ממש מעניינו. אם כבר תמונות זה עסק שמושך עיניים, אז למה לא, בעצם? "אני מאמין שאם אני כבר מתעסק בזה, בתמונות ובמה שרואים, אז כן, אני אציג".
הביאנלה בוונציה היא הישג אדיר לאמן ישראלי, אולי פסגת הקריירה. התחלת לגבש רעיונות לתערוכה?
"לא, עוד לא התחלתי אפילו לחשוב על זה. בגדול אני פשוט אציג את מה שאני עושה. אני לא מתכוון לעשות שום דבר במיוחד. אני מצלם חדשות בצורה שגרתית ובוחר. אני לא רואה בזה משהו משמעותי מבחינת העבודה היומיומית שלי. אני עושה מה שאני עושה".
אתה לא נשמע מתלהב.
"זה כבוד גדול, כן, אבל אני אף פעם לא מתלהב. אני יודע שזה נחשב אבל בשבילי יש דברים יותר חשובים. זה לא ממש מלחיץ אותי, יש עוד הרבה זמן עד יוני או יולי, לא זוכר".
מה חשוב לך?
"חשובים לי דברים קטנים, כמו מה שאני עושה היום ומה אעשה מחר. אני חי את היומיום, בלי תכניות עתידיות".
חשיפה לא חשובה לך?
"זה לא כל כך חשוב לי אבל אני אעשה את זה. אני לא מחפש את הדברים האלה, אבל אם זה קורה אז סבבה".
וולברג, 41, נחשב לאחד הצלמים היותר מוכשרים בכל הנוגע לצילום עיתונות תיעודי. בחיי היומיום הוא מתפקד כצלם של סוכנות הידיעות EPA ובשאר הזמן, הוא משתתף בתערוכות יוקרתיות בארץ ובעולם וגם אם בלי להתכוון לזה, באמתחתו כבר מספר פרסים נכספים.
את הצילום שזיכה אותו בפרס "תמונת השנה", צילם וולברג ב- 4 באוגוסט בקרית שמונה לאחר פגיעה
אתה יכול לבחור תמונה אחת שהתחברת אליה במיוחד?
"לא, לבחור אחת, יהיה לי מאוד קשה. אני אוהב את כולם. אבל אני תמיד מאמין שאפשר להשתפר."
יש צלם שאתה מעריך במיוחד או שואב ממנו השראה?
"אני מעריך הרבה אנשים, במאים צלמים אבל אני לא רוצה לנקוב בשמות. את ההשראה שלי אני שואב מהחיים עצמם."
למה אתה חושב שהפכת לצלם כל כך מוערך ומבוקש ולא רק בתחום העיתונות אלא גם באמנות?
"לכל צלם יש חומר משל עצמו ואיזושהי נקודת מבט שלו ביחס למשהו הזה שאנחנו מצלמים, זו מציאות שקיימת, זה לא תלוש, זה לא מומצא. השאלה היא מה אתה עושה עם החומרים שלך".
אתה מרגיש נידוי מסויים על ידי האמנות הגבוהה בגלל עצם היותך צלם עיתונות?
"אני לא מאמין שיש אמנות גבוהה. יש אמנות וזהו. מה שעובד - עובד בכל מקרה, זה לא עקרוני אם זה אקטואליה או כל דבר אחר. אני במקרה קשור לאקטואליה".
מה הדבר שהכי חשוב לך להבליט בצילומים שלך?
"אני תמיד מנסה ללכת על הכיוון שהכי מעניין אותי באופן אישי. יש הרבה דברים שחשוב להוציא. רגשות זה אחד הדברים".
באיזה אופן אתה עושה את זה?
"אין אמצעים, אני פועל לפי הרגש".
איך היית מאפיין את העבודות שלך?
אני לא יודע, קשה לי לענות על זה. לעיתונות יש דרישות מסוימות, חלק מהן נכונות וחלק מהן בשביל רייטינג שזה לא הכי נכון, לפחות עבורי. פרובוקציה זה עניין שלילי, אני לא מאמין שזה מה שצלמי עיתונות מחפשים, אולי זה מה שהעורכים מחפשים. ממני דורשים לעשות את העבודה נכון, לצלם דברים ברורים ושקודם כל יהיה צילום עיתונות. אחר כך לי יש את האפשרות לחשוב על זה עוד פעם ולהסתכל שוב על התמונה. אל תשכחי שמבחינת העיתונות - תמונה חיה 24 שעות. לפעמים אני מסתכל על תמונות חצי שנה אחרי שצילמתי אותן ומבין שהן עדיין חזקות. אני תמיד מתייחס לזה בתור חומר קיים, משהו שאשתמש בו בעתיד.
אתה מנסה לנקוט עמדה מסוימת או להביע דעה דרך הצילום שלך?
"אני מביע דעה, כן, אבל בואי נגיד שהיא לא קיצונית ובטח לא פוליטית. אם אני מצלם ילד מסכן, לא משנה לי אם הוא לבנוני, ישראלי או אמריקאי. הוא מסכן אז הוא מסכן, את מסכימה איתי לא?"
נא להמתין לטעינת התגובות
