בשביל כבוד צריך לעבוד
"המלכה" מביס את מארי אנטואנט בכל מה שקשור לאמירה חברתית ופוליטית. ניב שטנדל אהב את חלון ההצצה שסטיבן פרירס פתח אל חדרי החדרים של ארמון בקינגהאם. בימי השפל של מוסד הנשיאות שלנו, "המלכה" הופך לסופר רלוונטי
קשה להקל ראש באומץ שנדרש מסטיבן פרירס כדי לצאת במתקפה כה גלויה וארסית על מוסד המלוכה הבריטי המקודש. פרירס, אמנם, מתאר בסרטו את אותם הימים בהם בריטניה כולה הרהרה בקול רם באפשרות לזרוק את בני משפחת המלוכה לתמזה אחת ולתמיד, אך דווקא בשל כך בולטת נועזותו לתהות על כך שוב ולהעיר כלבים מרבצם, כשנדמה שהנושא כבר נשכח מלב כל, ומשפחת המלוכה והאומה הבריטית עשו שולם-שולם לעולם.
"המלכה" מתרכז בעיקר בשבוע קריטי אחד בתולדות ארמון בקינגהאם, שבוע טראומטי שאיים לטלטל את בריטניה כולה. בליל ה-31 באוגוסט 1997 נהרגה בתאונת דרכים הנסיכה דיאנה, הבת המועדפת של הבריטים והבת המנודה של משפחת המלוכה. הקונטרסט החריף בין הדרך בה ראה העם הבריטי את נסיכת הלבבות לבין בני המלוכה, שהעדיפו פשוט שלא לראות אותה, הובילה לקרע שנדמה היה שלא יהיה ניתן לאיחוי.
משפחת המלוכה הגיבה בשתיקה רועמת, שהתפרשה אצל הציבור כאטימות קרת לב. עיקר דאגתה היתה נתונה לצמד היתומים, ולכן המשפחה התרחקה מהמהומה הציבורית בלונדון והסתגרה הרחק באחו האנגלי. זה רק עורר עוד יותר את חמתם של ההמונים שצבאו עם זרי פרחים על שערי ארמון בקינגהאם, ואת התקשורת הבריטית צמאת הדם. מאז עלתה אליזבת השניה לשלטון, בגיל 26, לא היה נתון מוסד המלוכה להסתערות שלוחת רסן שכזו.
אין ספק ש"המלכה" עושה חסד רב עם בלייר: הוא אינו מציג אותו כפוליטיקאי מחוכם שמיטיב לחוש את כיוון הרוח ולרוץ
התסריט של פיטר מורגן מציב במרכז את הקונפליקט החריף בין המלוכה לבין הממשלה, קונפליקט שפרשת מותה של דיאנה חידדה עד כדי מפץ פוליטי פוטנציאלי (לפחות לכאורה). בשני קצוות המקל אוחזים שני הקודקודים – בלייר מצד הנבחרים, והמלכה אליזבת מצד היורשים. בריטניה, אומה עתיקה המהלכת בין מסורת למודרניזם, תלויה ביחסים בין קברניטיה, כפי שמציג פרירס בפגישותיהם בפתיחת ובסיום הסרט. ירצו – יעמדו זה כנגד זו בחוסר רצון מופגן. ירצו – יהלכו שלובי זרועות בגני בקינגהאם.
בלייר הוא אמנם הזוכה הגדול של הסרט, אבל הגיבורה הראשית היא כמובן "המלכה". פרירס חודר לחדרי החדרים של ארמון המלוכה, ומצייר את דיוקנה של אליזבת כמלכה דומיננטית ומעורבת, שתפקידה רחוק מלהיות סמלי וריק מתוכן. השפעות התנהלותה על הרחוב הבריטי כה דרמטיות, עד שבמחי החלטה שולית אחת (כמו לא להניף דגל בארמון כשהיא לא נמצאת בו, על פי כללי הטקס וחרף האבל הלאומי על דיאנה) היא עשויה לקומם עליה את העם כולו.
אליזבת (בגילומה המרשים, הקורן עוצמה שקטה, של הלן מירן), ממרום 45 שנות מלוכה באותה תקופה, מגלה שהיא אינה מייצגת נאמנה עוד את רחשי ליבו של העם, גם אם היא עודנה משמרת את הרוח הבריטית. אותה רוח בריטית של איפוק וצניעות היא הסיבה הרשמית להתנהלותה המנוכרת בפרשת מות דיאנה (הסיבה האמיתית, כפי שפרירס לא מפספס הזדמנות להראות, היא האיבה ששוררת במסדרונות כלפי הנסיכה הסלבריטאית). אבל בשעתה הקשה היא גם מגלה את גדלות הנפש לחזור בה מהחלטותיה, להתעלם מעצותיהם השמרניות של בעלה הנרגן פיליפ (ג'יימס קרומוול) ואמה, המלכה האם (סילביה סימס), לשקם את האמון בינה לבין העם (גם אם היא צריכה לשקר בשביל זה), ולהציל את מוסד המלוכה.
מוגש כחומר למחשבה גם לאחד, כבוד הנשיא, משה קצב.
עודף מעשרים מילה: דרמה מרתקת על התנגשות הכוחות בין העולם המודרני לממסד הישן, ועל מנהיגה שגורל הממסד ניצב על כתפיה. יש מה ללמוד.
נא להמתין לטעינת התגובות
