דרכים צדדיות
בועז ארד עוסק בווזווזים בקלישר, משרד התרבות מחלק פרסים לאמנים מצטיינים במוזיאון פתח תקווה, ושני צלמים מוציאים ספרים. רותם רוזנטל בדרכיות צדדיות, דולה פנינים מעולם האמנות
ארד (51), אמן וידאו ומורה, יכול להתגאות בכך שהוא נמנה על האנשים שהגדירו בארץ את אמנות הווידאו כפי שאנו מכירים אותה היום. רק לא מזמן התבשרנו שמוזיאון פתח תקווה בחר להעניק לו את פרס המוזיאון לשנת 2006, ששוויו 20 אלף שקל. עד שתיפתח שם תערוכה מעבודותיו, אפשר לקפוץ לגלריה קלישר, בה תוצג מה – 1 לפברואר תערוכת היחיד שלו, "ווזווז".
ארד, אשכנזי למהדרין, סיפר כבר בראיונות בעבר שמילדות הוא חווה, כמעט שלא מרצונו, חיבור עז לשד העדתי. הוא גדל בסביבה שבה רוב הילדים היו יוצאי עדות המזרח ולדבריו, חש תמיד בושה במוצא האשכנזי שלו.
אם אמניות וידאו פמיניסטיות דוגמת מרתה רוסלר (שהיתה בין הראשונות לעסוק במדיום הזה) ניצבו בשנות השבעים במטבח וחתכו לגזרים את דמות האישה של תקופתן, הרי שגם ארד לא מהסס לרגע לרסק סטריאוטיפים על ידי מניפולציות של דימוי וסאונד.
הפעם, המשחק שלו כפול. הכינוי ווזווז, שהוצמד לתערוכה, מתייחס באופן כוללני לענייני הסטריאוטיפים המקומיים. באופן מקומי ופרטני, ווזווז, כידוע, הוא כינוי גנאי שאימצו יוצאי עדות המזרח בהתייחסם ליהודי אירופה.
הווזווז נחשב לדחוי, למי שמוקע מהחברה. כך גם, אם נודה על האמת, יהודי אירופה חטפו רגל קרושה בראש פעם אחר פעם. למרות שאלה נחשבו מחוברים לתרבות המערבית, "השואה הוכיחה שבעת הצורך, לידע זה אין כל ערך", נרשם בהודעה לעיתונות. התערוכה, אם כך, עוסקת בזהות שלילית שהחברה מדביקה לאחר ובשבירה שלה.
בתערוכה יוצגו גם עבודות שכבר נחשפו לקהל הרחב בעבר: "גפילטע פיש", בה ארד תיעד את אימו מכינה את אושיית הזהות האשכנזית בארץ; עבודת הקריוקי "עד מתי", בה הוא שר את שירו הידוע של זוהר ארגוב עם בובת פיתום שעוצבה בדמותו, ועוד. במרכז התערוכה יעמוד מיצב ושמו "החדר של צייד הנאצים". אתם מוזמנים לשפוט בעצמכם.
"ווזווז", 1.2, המרכז לאמנות עכשווית, הגלריה על שם רחל וישראל פולק, קלישר 5, תל אביב. טל': 5106111 – 03
השבוע נפתחה במוזיאון פתח תקווה תערוכת הזוכים לשנת 2006 בפרסי משרד המדע, התרבות והספורט לאמנות ולעיצוב. כהרגלה של תערוכה זו, היא מספקת מעין סיסמוגרף למתרחש בזירה המקומית. התערוכה מרכזת את עבודותיהם של 32 אמנים, בני דורות שונים, שעוסקים בכל גווני המדיה.
לדברי אוצרות התערוכה, דרורית גור אריה (המנהלת והאוצרת הראשית של המוזיאון) וסיגל ברקאי, משתקפת בתערוכה תמונת מצב של מרקם החיים בכנען – מחרדה קיומית והנוף המקומי על אינספור משבריו ועד להתמודדות של הזהות המקומית עם הגלובליזציה.
"עם זאת", הן מציינות, "בולטת הנטייה לעסוק בתכנים פוסט - ציוניים, שמדגישים את התפוררות והתפרקות החומר והרוח בחברה הישראלית. ניכרת התבוננות במצב הפרט והחברה מתוך עמדה של אירוניה עצמית, מתובלת בהומור שחור ובייאוש קיומי".
איך אתן תופשות את האמנות המקומית, נכון להיום?
"למרות הקשיים הטכניים והכלכליים, האמנות הישראלית מאופיינת בהעזה, ביצירתיות ובהומור עצמי, ובאיכויות בלתי מתפשרות. ישראל גם מצליחה לייצא באופן עקבי אמנות איכותית לחו"ל, ובשנים האחרונות היו מספר הצלחות בולטות של אמנים ישראלים בסצנה הבינלאומית. יחד עם זאת, אין ספק שהתהליך נמצא רק בראשית דרכו".
ההיצע בתערוכה אכן מצליח להפגיש הצלחות בינלאומיות עם התחלות מקומיות. בפרס השר זכתה גם סיגלית לנדאו, שמזמן זכתה למעמד שמשתווה אולי לזה של ריטה בארץ. גם אמנית הווידאו יעל ברתנא, שצועדת
אגב, גדעון גכטמן זכה בפרס מפעל חיים. ליצירתו מוקדש נפח נרחב יותר בתערוכה והוא מציג שם שלוש עבודות, ביניהן עבודה חדשה, העוסקת בהתמודדות עם איום טילי הקסאם.
קשה לומר שרוב השמות ברשימה מפתיעים. נאמר זאת כך: מופיעים בה שמות שהיו צריכים לזכות בתמיכה ממשלתית שכזו כבר מזמן. אמנים כמו יעקב מישורי, למשל, או רן סלוין וצמד אמניות הווידאו אלונה פרידברג ולימור אורנשטיין. מאידך, למה לנו כי נלין. עדיף מאוחר וגו', לא?
תערוכת הזוכים לשנת 2006 בפרסי משרד המדע, התרבות והספורט לאמנות ולעיצוב. עד סוף חודש מרץ, מוזיאון פתח תקווה, ארלוזורוב 30 פתח תקווה, טל': 03-9286300
רק לפני שבועיים השיקה הצלמת ורדי כהנא תערוכה וספר צילומים חדש ששמו "פורטרט ישראלי". כהנא, צלמת מגזינית ותיקה ורבת פעלים, מצלמת בשנים האחרונות במוסף "7 ימים" ומול העדשה שלה עברו לא מעט שועים מקומיים.
התמונה הראשונה שלה באתר הרשמי, למשל, היא של הזוג רבין. אחרי הכל, מדובר בצלמת שהציבה את נורית ואביב גפן בתנוחת הפייטה, א – לה מריה וישו, תיעדה את העיתונאית המנוחה גילי פתיר לאורך שנות התמודדותה עם מחלת הסרטן והספיקה לתעד את אהוד ברק, בעמדה נינוחה, שבוע לפני ששרון הביס אותו בבחירות.
מכיוון אחר לגמרי של הסקאלה, מצטרף השבוע גם הצלם עדי ברנדה למוציאי הספרים. ברנדה צבר מומנטום קליל בתודעה הציבורית עם סדרות צילומים שונות, ביניהן סדרה שמתעדת חיילות אנונימיות בואכה בסיס הקריה. בשנים האחרונות, הוא עסוק גם בצילומי פולורואיד, שמתעדים בעיקר את הסובבים אותו – תיעוד של פיסות חיים מקומיות, אם תרצו.
אז נכון, לא מתפתחת כאן היסטריה ציבורית סביב הנושא הזה, וסביר כי השניים לא יזכו במהרה לכבוד לו זוכה הצלם דיוויד לה שאפלכשהוא מוציא ספר צילומים חדש (שבו, אגב, קורטני לאב פרגנה את תנוחת הפייטה). אם נודה על האמת, ספרי הצילום הכמעט היחידים שמגיעים לתודעה הקולקטיבית שלנו הם בדרך כלל של הצלם התיעודי אלכס ליבק. אבל זו התפתחות נאותה, יש לציין. תחום הצילום בארץ לא זוכה למספיק תהודה. אולי דווקא דרך שחרור ספרי צילומים יתחילו לזוז כאן דברים. אולי.
ורדי כהנא, פורטרט ישראלי
עדי ברנדה, Waiting for the night
בגלריה טובה אוסמן רצה בימים אלה תערוכתו של פריד אבו שקרה, אוצר הגלריה לאמנות באום אל פאחם, ושמה "מסמן – מסומן". אין הרבה אוצרים ערבים בארץ, שלא לדבר על אמנים פעילים שמצליחים לצאת מגבולות המגזר. כדאי לבדוק.
מסמן – מסומן, גלריה טובה אוסמן, בן יהודה 100, תל אביב. טל': 03-5227687
ציוריה הנרטיביים של ענת בצר מגיעים לגלריה ג'ולי מ. ביום שישי הקרוב. אם אווירה ניק קייבית עושה לכם נעים, סביר שגם התערוכה "אנקת גבהים" תדגדג לכם את בלוטות הטעם.
אנקת גבהים, גלריה ג'ולי מ., יום ו', 26.01, 12:00
נא להמתין לטעינת התגובות
