אבודה בוורסאי
סופיה קופולה מציגה בסרטה החדש את מארי אנטואנט בתור הפארטי גירל של ארמון ורסאי. את הרעיון הזה ואת הפסקול ניב שטנדל אהב, הבעיה היא לגבי כל השאר. יש גם אמירה נוקבת בסוף
"מארי אנטואנט" ממשיך את התמקדותה של קופולה בנערות מתבגרות, על סף הפיכתן ל"נשים", הניצבות אבודות אל מול העולם הנוקשה והמנוכר שממתין להן. הפעם היא ממשיכה עוד קצת הלאה: קופולה מלווה את מארי אנטואנט (קירסטן דאנסט) מילדותה, כשנמסרה בגיל 14 לידיו של יורש העצר הצרפתי, ועד לימיה האחרונים כמלכת צרפת, כשהיא כבר אישה בוגרת ובשלה שכבר טעמה את טעמם של החיים, מדובשם ומעוקצם.
מארי אנטואנט היתה עוד בחייה לסמלו הבזוי של ההדוניזם השלטוני. ההיסטוריה קיבעה אף יותר את דימויה ככזו, כאשר יחסה לה (כנראה בטעות, כפי שגורס הסרט) את האמירה האיומה "אם אין לחם – שיאכלו עוגות". אמרה או לא אמרה – מארי אנטואנט בהחלט התנהגה כך. גם בצוק העתים, כשעניי צרפת רעבו ללחם, היא מיאנה להקשיב להמון, ולא חדלה מתחביביה הנושנים: מסיבות, הימורים, קניות, ובזבוז חסר תקנה של ההון המלכותי.
סרטה של קופולה – המבוסס על "המסע" הלהיטי של אנטוניה פרייזר – מבקש לצייר מחדש, בקווים אנושיים יותר, את דמותה של המלכה הנודעת לשמצה. אי אפשר שלא לחוש חמלה כלפי הילדה בת ה-14 (למרות שדאנסט לא נראית אפילו בת 20) שנאלצת להיפרד ממולדתה אוסטריה, ממשפחתה, מחבריה ומכל מה שיקר לליבה, ולהסתגל לחיים בתרבות חדשה, סנובית ודקדנטית. מארי הצעירה מטלטלת בחוסר אונים בין אנשי הארמון, המביטים על הצעירה האוסטרית נעדרת הגינונים בזלזול; לבין אמה (מריאן פיית'פול בהופעה מפתיעה אך לא רבת רושם), המניעה אותה בלב קר ככלי משחק פוליטי; לבין מיטתו הקרה של בעלה (ג'ייסון שוורצמן המשעשע, שלא נוטש את הבעת פניו המבוהלת), שמסרב לקיים איתה יחסי מין ולהציל את כבודה הנרמס. שאם לא תקים יורש לשושלת המלוכה הצרפתית, מה צורך בה?
בחיים המלאכותיים והמשמימים שהם מנת חלקה של מארי אנטואנט – בין השכמה טקסית לארוחה טקסית למיסה טקסית – מצאה המלכה מפלט בחיים הטובים והנון-קונפורמיסטים לזמנה. קופולה מציירת אותה כילדה-אישה המבקשת ליהנות משני העולמות שאין לה: אישה שנמלטת מזוגיות מאמללת לשופינג סדרתי, וילדה שרק רוצה לעשות חיים.
על רקע ההתמקדות האוהדת בדמותה של המלכה הסוררת, סיפור ימיה האחרונים מגיע ללא אזהרה. בעוד היא מצטיירת לאורך כל הסרט כצעירה אמיצה ויומרנית המזעזעת את אמות הספים של המונרכיה הצרפתית, יש לזכור כי מארי אנטואנט היתה בצרפת לא רק מושא לעגה של האצולה המתנשאת, אלא גם שנואת העם.
קופולה מייחסת את התנהלותם השלטונית הכושלת של מארי אנטואנט ולואי ה-16 להיותם ילדים נעדרי כישורים שתפקידיהם נכפו עליהם, אך בה בעת מתעלמת מתפקידם המכריע בהאצת התסיסה החברתית שהביאה למהפכה הצרפתית ולסיום השלטון המלוכני בצרפת. בין אם יש להתנהגותה חסרת האחריות של המלכה הצדקה ובין אם לא, לא ניתן להתעלם מן ההשלכות שגררה עמה. זו נקיטת עמדה חד משמעית, שבוודאי מלמדת על ההזדהות של קופולה, נסיכה הוליוודית בעצמה, עם מארי אנטואנט.
אך קופולה ממעטת לשרטט את הדמיון הזה, לנסוך משהו מהביוגרפיה שלה בסיפור, ונותרת, כפי שעשתה גם בסרטיה הקודמים, כמתבוננת במבט מרוחק ואמפתי בגיבורותיה הענוגות והפגועות.
וכך, "מארי אנטואנט" מסרב להפוך ליצירה בעלת משקל. הסרט אינו מציע ביקורת פוליטית כנגד ניתוקו של השלטון מן העם; אינו יוצא בהתרסה כנגד תרבות הסלבריטאים הצעירה והנהנתנית שדוחה כל ערך ומקדשת את חיי השעשועים; ואינו חושף את נשמת היוצרת,
אם יש לסרט ערך מוסף, הרי שהוא קשור בסגנון הקולנועי. אין הכוונה לעיצוב המרהיב של הסרט, אלא לחתרנות הז'אנריסטית שלו. זה בא לידי ביטוי בפסקול עכשווי של שירי פופ ורוק, בשפה ה"אמריקאית" (ולא אנגלית-בריטית כמקובל, או צרפתית בהתאם למהימנות ההיסטורית), במשחק נטול התיאטרליות, ובאווירה העולצת ששורה על הסרט. "מארי אנטואנט" אינו דרמה תקופתית, אלא יצירה המתרחשת במאה ה-18 אך מריחה כמו רוח נעורים. הסגנון המשוחרר ממוסכמות ז'אנריות מאפשר לקופולה לממש את כוונתה להוליך את הצופה בשבילים של גני ורסאי, אך גם משרתת את רוח המודרניזם התזזיתית שהשיבה מארי אנטואנט בין כתלי הארמון.
לפני סיום – ולפני שמגיע "המלכה" של סטיבן פרירס, על מלכת בריטניה - כמה נקודות למחשבה: מדיניות חוץ כושלת. הסתבכות במלחמה. שחיתויות ציבוריות וסיאוב מוסרי. הסבת כתף קרה לעוני. בריחה מאחריות. אטימות. על פחות מזה עלו על הבסטיליה.
עודף מעשרים מילה: מארי אנטואנט כנערה מתבגרת מרדנית, בדרמה היסטורית-מודרנית. לא מעמיק דיו, אך מקורי ומסוגנן להפליא. אם אין "המלכה" – לכו ל"מארי אנטואנט".
נא להמתין לטעינת התגובות
