לגליוטינה, בנות
משהו בלוחמנות ההירואית של הנשים הצרפתיות כנראה תפס השבוע את כהן הרוק, שמקדיש את הטור שלו לפסקול המופלא של מארי אנטואנט ולמלנכוליה הנעימה של פרסואז הארדי
לבמאית-תסריטאית סופיה קופולה יש אהבה גדולה למוזיקה טובה וייחודית. הסרט המופתי "חמש נערות יפות" התהדר בפסקול פינק פלוידי באופיו של הצמד הצרפתי Air, ו"אבודים בטוקיו" נהנה מצרף מהמם חושים של להקות סקוטיות כמו מיי בלאדי ולנטיין, דה ג'יזס אנד דה מארי צ'יין ואמנים והרכבים צרפתיים ייחודיים ("פניקס", אייר וסבסטיאן טלייה).
בימים אלו יוצא סרטה החדש של קופולה, "מרי אנטואנט" (שאגב זוכה להפצה מצומצמת בלבד בישראל) ומבקרי הסרטים בוודאי יגידו את דברם על היצירה הפילמאית עצמה. עבור אוהבי המוזיקה, יש כבר פסקול לצלול לתוכו, ערבוב מעניין של שירים ויצירות מוזיקליות מתקופות ומקומות שונים.
מארי אנטואנט, בתם של הקיסרית האוסטרו-הונגרית מריה תרזה ושל הקיסר פרנץ הראשון נולדה באוסטריה ב-16 במאי 1770. אחת האגדות מספרת שכשהיתה בת 14 הציע לה נישואים מוצרט בכבודו ובעצמו, אך היא סירבה להוד גאוניותו. כשהיא בת 15 בלבד, התחתנה עם לואי ה-16, מלך צרפת בעת המהפכה הצרפתית וילדה לו ארבעה ילדים. היא זכורה בעיקר בשל המשפט: "אם אין לחם, שיאכלו עוגות", ("S'ils n'ont pas de pain, qu'ils mangent de la brioche") וסיימה את חייה בגיל 38 על הגליוטינה.
אבל לכל תקופה המרי אנטואנט שלה. ההוללות והאטימות של בני המעמד העליון למצוקתו של העם היא נצחית ועל-זמנית כמו המוזיקה עצמה. הסרט של קופולה אכן מביא את הסיפור של מרי אנטואנט אל המאה ה-21 והשילוב הרעיוני הזה, בין מלכה היסטורית לבין מבט מודרני עכשווי, יצר את הקונספט של האוסף כולו. ישן מהול בחדש – כמו תכנית רדיו ערוכה כהלכה, ובכל זאת יש כאן דגש חזק על האייטיז, עשור שלקח
"מארי אנטואנט – הפסקול" הוא דיסק כפול המונה 26 קטעים. "גן הונג קונג" של סוזי והבאנשיז, "פליינסונג" ו"All Cats Are Grey" של הקיור (שסולנה, רוברט סמית', היה תקופה מסויימת הגיטריסט של סוזי), "Kings Of The Wild Frontier" של אדם והנמלים, "Ceremony" של ניו אורדר ושני קטעים של "Bow Wow Wow" – הלהקה שהקים מלקולם מקלארן בלונדון ב-1980 ופעלה בחריצות עד 1983 - "אפרודיסיאק" ו"Fools Rush In".
ההתרפקות הזאת על הגל החדש של שנות השמונים חוברת היטב לקטעים אלקטרונים שמשלימים את האווירה הבוהקת והקרירה ( אפקס טווין) ומשתלבים עם קלאסיקות איטלקיות מפוארות, כמו הקונצרטו בסול של אנטוניו ויואלדי ו" K.213" של דומניקו סקארלטי.
החיבורים האלה בתוך פס הקול הם מופת של עריכה מוזיקלית מעולה. מאחורי כל קטע יש מחשבה והכל נארג למשמעות נלווית שקופולה מנסה ליצור לסיפורה של מארי אנטואנט. המלכה המפונקת והמנותקת היא זו שאמרה "אם אין לחם, שיאכלו עוגות", בהתייחסות לרעב של בני עמה, ובאו וואו וואו שרים I Want Candy - נוצר קישור על-זמני. גם ב-2007 (בצרפת, כמו בישראל) יש מי שאוכלים עוגות ולא מבינים איך לאחרים יש מקרר ריק.
ואם כבר אנחנו בצרפת ובענייני מלכות ותיקות, אז פרנסואז הארדי הוא שם שצריך להרעיד מיתר בלבו של כל מי שיש לו פינה חמה לשפתם של בריז'יט בארדו ומרסל פרוסט, מממלכת השאנסון והקרואסון.
פרסואז הארדי, מהזמרות הוותיקות של צרפת, נולדה ב-17 בינואר 1941. יש לה ברקורד שני אלבומי מופת נפלאים: La Question מ-1971 ו"פרנסואז" מ-1965. הארדי תמיד הצליחה תמיד לחבר השפעות ג'אז, בלוז ושירי עם צרפתיים אל תוך הפופ המלאכי שלה, והנה הדיוה פאריזאית חוגגת השבוע יום הולדת 66 והוציאה לקראת חג המולד אלבום חדש. האלבום כולו מורכב מדואטים, מעין נסיון לסכם קריירה ולאחד בין חדש לבין ישן, בין קשישים ספרדים עם קול קטיפה (חוליו איגלסיאס), ישישים צרפתים מלאי שארם (הנרי סלבדור) לבין צעירים מהדור החדש של הגאונים הצרפתים (בנז'מין ביולה). משמעות שם האלבום Parentheses הוא מִשְׁעָן, חִזּוּק. הגברים שמגיעים לשיר איתה בדואט נותנים את הצד השני, הגברי, של השיר – אבל הטעם הוא אלגנטי, מהוקצע ורך. רך כמו משי.
בביוגרפיה שנכתבה על ניק דרייק בידי בריאן המפריס מוזכרת פרנסואז הארדי כאשה-חברה שהיתה לצדו של דרייק בשנתיים האחרונות לחייו (בין 1972 ל-1974). יש כאן, באלבום היפה הזה, כמה רגעי ניק דרייק – והסך הכל מאוד רווי בחושניות נוטפת ומלטפת, למי שאוהב את הז'אנר הזה של זמרות צרפתיות עם סיגריה דקה בין האצבעות ומבט מלנכולי בעיניים. שימו אוזן במיוחד על השיר השני ("סטייל מודרני"), שהארדי שרה עם אלן דלון, אגדה בפני עצמו ולשיר החותם את האלבום, Des Lendemains Qui Chantent דואט נהדר עם בנז'מין ביולה.
נא להמתין לטעינת התגובות
