לא השיג את הגבול
אנתוני מינגלה מציע ב"הסגת גבול" את הרעיון שמעשה רע יכול לגרום לתוצאות חיוביות. ניב שטנדל דווקא היה מוכן להשתכנע, אבל זה קצת קשה כשאת הגבול לתוך נפש הדמויות הבמאי בעצמו לא חצה
הסגת הגבול היא כפולה. בראשונה, האדריכל הצעיר וויל (ג'וד לואו) ושותפו סנדי (מרטין פרימן) מקימים את המשרד החדש שלהם בשכונת קינגס קרוס, מהמוזנחות שבשכונות לונדון (כן, קינגס קרוס זו לא רק תחנת רכבת). הקמת מעוז כזה של בורגנות היי-טקיסטית מלוקקת בלב שיכון אפור של מהגרים קשי יום וזונות קשות לילה היא הסגת גבול כביכול. וויל רואה בכך הצהרה סמלית – הוא מבקש לעמוד בחזית המהפכה שתשנה את פניה של השכונה ותהפוך אותה למרכז עסקים ומגורים מודרני - אבל ניתן לראות בכך גם יומרנות או שחצנות מנקרת עיניים. מה שנתפס בעיני האחד כאקט אידיאליסטי, מתפרש אצל האחר כפטרונות שבאה לדחוק אותו ממקומו.
זה מה שמוביל להסגת הגבול השניה (אליה מתייחס שמו המקורי של הסרט, "Breaking and entering"), כאשר מירו, נער בוסני אתלטי במיוחד, פורץ למשרד שוב ושוב, בשליחות פטרוני הפשע המקומיים, ומעביר את וויל על דעתו. וויל מחליט לארוב לפורץ המקפץ, וכך הוא מתוודע לאמו אמירה (ז'ולייט בינוש). הפגישה עמה מסבכת עוד יותר את חייו המסובכים בלאו הכי. ברומן המפתיע הוא מוצא מפלט חם מן הקרירות השורה בביתו, שם הוא נחבט ככדור טניס חסר ערך בין חברתו היפהפיה ליב (רובין רייט פן), לבין בתה המעורערת נפשית. אבל כשהמאהבת שלך היא גם אמו של האיש שפרץ לחייך, זה לא יכול להיגמר בשלום.
מינגלה מציע ב"הסגת גבול" את הרעיון ההומניסטי שמעשה רע יכול לטמון בחובו תוצאות חיוביות. מעשה הפשע של מירו מוציא את המעורבים לדרך
העיצוב הקר והמנוכר של "הסגת גבול" משקף היטב את מצבם הנפשי של הגיבורים: וויל, שאינו מצליח לקחת חלק בחיבוק הצמוד של בת זוגו ובתה-בתו; ליב, שהיא קרחון שבדי-למחצה של רגשות אצורים ועמומים; ואמירה, פליטה שנמלטה מקרבות האש בבוסניה לקרבות ההישרדות היומיומיים בלונדון (שלא זוכים לביטוי של ממש, אגב). אבל לעיצוב המיומן של מינגלה (בעזרת הצילום של בנואה דלהום הצרפתי, שצילם את "ההצעה") יש גם מחיר, והניכור, כאמור, הופך גם למנת חלקם של הצופים.
הנושא העיקרי השני בו מבקש מינגלה לגעת, נושא שעשוי לעורר עניין גם בקרב הקהל המקומי, עוסק בחברת המהגרים. העלילה מובילה את וויל למפגש בלתי אמצעי עם המהגרים החיים בשולי החברה הלונדונית, בעוד שותפו מנהל רומן עם מנקה שחורת עור (רומן שכמעט ואינו מוצג בסרט). אך טיפולו של הסרט בבעיית המהגרים הנדכאים נותר שטחי ומרוחק, מבלי לרדת לשורשי הבעיה. מינגלה שוב מערב אמירה טריוויאלית בחזון מתקתק, ולא מצליח לחדש דבר. התסריט שכתב מינגלה, שמשוטט כאובד עצות בין הנושאים השונים ומתקשה להסביר את התנהלותם התמוהה של גיבוריו, בוודאי שאינו מסייע להזדהות.
בין "מעז יצא מתוק" לסוגית המהגרים זונח מינגלה את מה שנראה על פניו כנושא המרכזי בסרט, והוא מצוקת הגבר. וויל המבולבל משוטט בחוסר הבנה מוחלט בין שתי נשים חזקות שההגדרה הראשונה שלהן, לפני "בת זוג" או "מאהבת", הוא "אם". שתיהן כרוכות מרצון בילדיהן בקשר עוצמתי שוויל אינו מסוגל לרדת לפשרו, לא כל שכן למצוא עצמו בתוכו. אבל התמרון של מינגלה בין התמה המוסרית לזו החברתית לא מאפשר לרגעים האנושיים הללו, של מבוכה גברית אוניברסאלית, להגיע לכדי מיצוי, ולגיבורו המבולבל להגיע לכדי פורקן. כך, עד לסיום הסרט, קשה להבין את התנהלותה המוזרה וההפכפכה של ליב, או לנחש מה באמת מתרחש בליבו של וויל פנימה. גבול נפש גיבוריו הוא בדיוק הגבול שמינגלה לא מצליח להסיג.
עודף מעשרים מילה: סרט מבולבל, קר ומנוכר, כמו גיבוריו. גם שלושים השניות של רומי אבולעפיה לא יעזרו לו לגעת בלבכם.
נא להמתין לטעינת התגובות
