תהיי יפה ואל תשתקי
בניגוד לרוב כוכבי הקולנוע, שמעדיפים להיות יפים, מוכשרים ולהרוויח מיליונים, ז'ולייט בינוש לא מפחדת להביע עמדות פוליטיות נחרצות, לנזוף בצרפת וגם בישראל ולנסוע לבקר באיראן. וכמובן, גם להמשיך להיות יפה ולהרוויח מיליונים
בג'ינס קרוע, שיער מחומצן לסרט חדש וסיגריה תמידית, בינוש נראית כמו נערה פריזאית מבולבלת בת 19 שהבריזה משיעור לתולדות האמנות בסורבון, ולא כמו שחקנית זוכת אוסקר בת 43, אם לשני ילדים משני אבות שונים, שמעולם לא נישאה, והוכתרה כשחקנית הצרפתייה שמרוויחה הכי הרבה מיליונים לסרט. "נשים צרפתיות פורחות רק אחרי גיל 40! ", היא שמחה להבהיר לכל מתעניין.
בינוש היא מכוכבות הקולנוע הצרפתי שהצליחו לפרוץ בגדול את גבולות הרפובליקה ובעיתונות הצרפתית מכנים אותה "לה בינוש". כבר בגיל 23 זכתה בתשומת לב בינלאומית עם "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום". היא זכתה בסזאר, המקבילה הצרפתית לאוסקר האמריקני, על "כחול" של קז'ישטוף קישלובסקי. שמונה פעמים היתה מועמדת לסזאר כשחקנית הטובה ביותר. ארבע פעמים היתה מועמדת לאוסקר האירופי, ושלוש פעמים גם זכתה. ב-1997 היא קיבלה את האוסקר לשחקנית המשנה על תפקידה ב"הפצוע האנגלי", שפתח לה את הקריירה הבינלאומית. כולם חשבו באותה שנה שלורן באקול תיקח את האוסקר. כשבינוש עלתה על הבמה היא אמרה בפשטות: "לא הכנתי שום נאום. הייתי בטוחה שלורן תיקח".
ב-1993 הוזמנה בינוש על ידי הנשיא פרנסואה מיטראן לארוחת ערב בארמון האליזה. "חלמתי לילה אחד שאני מנשק אותה, ועכשיו אני מקווה שהיא תהיה המאהבת שלי", הסביר מיטראן בטוב טעם. בינוש דחתה את ההזמנה בנימוס. שבע שנים אחרי הזמין אותה נשיא אחר, ביל קלינטון, לסעוד איתו בבית הלבן. בינוש שוב סירבה, וקלינטון הגיע לניו יורק רק כדי לפגוש אותה.
ואני, כאמור, נסעתי 19 שעות כדי לפגוש אותה לכבוד צאת סרטה החדש, "הסגת גבול", בישראל . בינוש מגלמת בסרט את אמירה, פליטה מבוסניה שחיפשה חיים טובים יותר בלונדון, וחיה עם בנה מירו (רפי גברון) בשכונת קינגס קרוס בצפון העיר. וויל הארכיטקט (ג' וד לאו) סובל ממכת פריצות קשה ומחליט ללכוד את הפורץ, מירו, בכוחות עצמו. ובינתיים, בין וויל לבין אמירה מתפתח רומן. הבמאי אנטוני מינגלה ( " קולד מאונטיין", " הפצוע האנגלי", " הכישרון של מר ריפלי" ) סיפר שהרעיון לסרט נולד לאחר שהמשרד שלו בצפון לונדון נפרץ 13 פעמים.
עד כה גרסו הביקורות באירופה שהסרט רגיש ואינטליגנטי, וחלקו שבחים למשחק ולמבטא של בינוש. ואל תשכחו לשים לב לרומי אבולעפיה, שבאה לריאיון אצל מינגלה למשרת הפקה, אבל קיבלה תפקיד קטן.
הריאיון הזה תפס את בינוש מהורהרת, חופרת תמידית בעצמה. אולי כחלק מההתעניינות שלה בשנים האחרונות בלימודים רוחניים. "תמיד התעניינתי ברוחניות", היא מאשרת, "אבל לא רציתי להיתפס לדתיות. בטאואיזם יש מחשבות יפות ובפילוסופיה של הסופיזם גם. אני מקבלת את זה מהטקסטים האלה. זה מזון בשבילי".
כשמסתכלים על קריירת המשחק שלך קשה שלא לשים לב למוטיב הניצולים וההישרדות שחוזר בהם.
"כולנו ניצולים. אלה החיים האמיתיים ".
איך את מצילה את עצמך?
"אני עדיין עובדת. עדיין מקווה לקחת סיכונים בחיים ובסרטים. זו עדיין שאלה גדולה איך אנחנו שורדים. זה פשוט נס, לא?".
כשאת משחקת תפקיד של שורדת, יש איזו הישרדות מחייך שלך שאת מגייסת לתפקיד?
"בסרטים אני עדיין נפעמת מהזכות שיש לי לקחת סיכונים עם במאים שונים. כשלמדתי משחק רציתי לעבוד עם במאים זרים ולכן למדתי אנגלית, כדי לא להיות רק שחקנית צרפתייה. לשחק מהגרת בוסנית היה אתגר אמיתי. אנחנו צריכים להיות איכשהו אוניברסליים כדי להגיע אל האחרים".
"בסרט'רנדה וו' היה סוג של סיכון גדול. 20 מעלות מתחת לאפס והיה לי רק מעיל גשם ובסוף הסרט נדהמתי שאני עדיין על הרגליים, ובעצם לא הייתי. שבועיים הייתי חולה והיה לי
יש בך תהיות למה השנים והחיים לא חספסו אותך קצת יותר?
"כן, אני עדיין לומדת איך להיות רגישה פחות. משחק זה הדרך הכי יפה ללמוד על אנושיות. אתה משתמש בעצמך, ברגישות שלך, בגוף שלך, בתקוות שלך ובצרכים שלך כדי להגיע למקומות שלא ידעת שתוכל להגיע אליהם. כשאתה מצלם 40 פעם בכי ואז צחוק אתה יוצר לעצמך את המציאות שלך. למדתי שהגוף לא מבדיל בין מה שאנחנו יוצרים לבין מה שבאמת קורה. זה תהליך למידה ללא סוף. בימוי זה דבר נפלא, אבל משחק זה דבר שאתה עובר דרכו".
אין קשיי הסתגלות כשעובדים בכל פעם עם במאי זר אחר?
"זה מצחיק, כי כשאני עובדת עם במאים מכל מיני מקומות בעולם אני לא מרגישה את הפער. אני לא אוהבת את המילה 'מבוימת', כי אני לא מרגישה שזו המילה הנכונה לתיאור היחסים בין במאי לשחקן. זו יותר הדרכה שמאפשרת לך לחפש ולצאת החוצה כשחקן. זה אתגר אבל חופשי מאוד".
ואז איך זה עובד? את מנסה להתאים את עצמך לבמאים שאת עובדת איתם?
"אני צריכה להתאים את עצמי אליהם כמו שהם צריכים להתאים את עצמם אליי. זה שיתוף פעולה מלא. תמיד יש רגע שבו השחקן יודע על הדמות יותר מאשר הבמאי, גם אם הוא כתב את התסריט. זה חייב להיות ככה".
לפני כחצי שנה נסעה בינוש לביקור באיראן, להיפגש עם הבמאי עבאס קיארוסתמי. "היה נפלא! ", היא מתפוצצת מצחוק.
תמליצי לי לבלות שם את חופשת הקיץ שלי?
"האמת? כן. אל תאמין למה שכתוב בעיתונים! רציתי להיפגש עם עבאס כי נפגשנו כמה פעמים ואני אוהבת מאוד את הסרטים שלו. עיתונאית צרפתייה הזכירה לי אתמול שכשהיא ראיינה אותי בטקס האוסקר בלוס אנג'לס היא שאלה עם מי הייתי רוצה לעבוד ועניתי שאיתו. זה היה לפני עשר שנים. פעם גם נתתי לו פרס באונסקו וידעתי שבתור אישה אסור לי לגעת בגבר איראני".
הוא לא אדם דתי.
"נכון, אבל כשקתרין דנב נישקה אותו בפסטיבל קאן זה היה סיפור גדול כשהוא חזר לאיראן. אז באונסקו פשוט זרקתי עליו את הפרחים והוא מאוד הופתע. נפגשנו והחלפנו אי מיילים, ואמרתי לו שאני אשמח לדעת יותר על איראן, אז הוא אמר 'בואי', ובסוף מצאתי את הזמן ובאתי לטהרן. במטוס היה עיתונאי איראני, ולפני שהמראנו הוא עשה כמה טלפונים וכשנחתנו בטהרן חיכו לנו צלמים. למחרת נכתב בעמוד הראשון בעיתונים שאני עושה סרט עם עבאס וזה פשוט לא היה נכון. המון עיתונאים התקשרו אליו ורצו לדעת מה הפרויקט שאנחנו עובדים עליו ונאלצנו להקדיש הרבה זמן כדי להסביר שאין כזה פרויקט".
"נסענו לבקר באיספהאן ופגשתי שם הרבה אמנים, במאים, עורכים ושחקנים. עבאס אוהב לספר סיפורים. פעם אחת הוא סיפר לי סיפור, ואז שאל אותי אם אני מאמינה לו שזה קרה באמת. אמרתי לו שכן, ואז הוא גילה לי שזה לא סיפור אמיתי, אבל זה הסיפור שאנחנו הולכים לצלם באביב. בבקשה אל תספר לאף אחד". והיא שוב מתפוצצת מצחוק.
איך התרשמת ממצב הקולנוע והאמנות באיראן?
"נראה שהמצב טוב יותר מאשר לפני עשר שנים, אבל עדיין קשה להיות שם. אם אתה מצלם נשים באיראן אסור להן להוריד את הרעלה, אבל החברה לא סגורה כמו שאנחנו חושבים. יש להם את החוקים שלהם, והנשים צריכות לעטות רעלה ולהחביא את הגוף, אבל בתוך הבתים הן כמו הנשים האיטלקיות שיש להן את כל הכוח והעוצמה".
בינוש היא תומכת מוצהרת בעמדה הפלשתינית. לפני כשנתיים עוררה סערה כשהגיעה לתוכנית של תיירי ארדיסון "כולם מדברים על זה" והתעמתה עם הפילוסוף היהודי אלאן פינקלקראוט, בעל העמדות הפרו ישראליות.
בתשובה לשאלת המנחה מה דעתה על תמיכתו של פינקלקראוט בישראל ענתה בינוש: "אני לא מבינה איך עם שעשו לו כל כך הרבה רוע יכול לעשות את זה בחזרה לעם אחר". פינקלקראוט לא נשאר חייב: "זה פשוט המשפט הכי טיפשי ששמעתי בחיים שלי. זה מה שקורה כשנותנים לשחקניות לדבר על פוליטיקה". בינוש החלה לבכות ופינקלקראוט הוציא ממחטה מהכיס ושאל: "את רוצה לעשות לי רגשות אשם עכשיו?".
נסעת בשנים האחרונות לאלג'יריה כדי להתנצל בפני העם האלג'יראי על עוולות הצרפתים. תחושות אשמה זה משהו שמנחה אותך?
"אם יש בך קצת מודעות כאזרח המערב, אתה יודע שהעם הצרפתי עשה דברים נוראיים ודברים נפלאים במהלך ההיסטוריה. צריך להיות מודעים לעבר כדי להיות בעלי מצפון, בתור אמנים ובתור בני אדם. השתתפתי בסרט שבו עסקו באשמה שלנו, והייתי צריכה לבדוק מהי האשמה שלי".
תחושת האשמה שלך כצרפתייה מול האלג'יראים היא תחושה אישית?
"לחלוטין. צרפת התנהגה בצורה כל כך גרועה במהלך מלחמת אלג'יר, וגם לפני זה, וצריך לספר את זה לדורות הבאים".
האם את מאמינה בכוחה של האמנות בימינו להשפיע על המציאות הפוליטית?
"היא יכולה להשפיע. יש הרבה אנשים שהולכים לראות סרטים. הרצון שלי לעשות את הסרט של מיכאל האנקה ( "מחבואים" - א"ה) נבע מרצון אישי לבדוק איך אנחנו מחביאים את העבר שלנו מכיוון שזה לא נוח להרגיש אשם ולהתמודד עם זה במציאות. לו רק הדמות שגילם אוטיי היתה אומרת: 'סלחו לי, עשיתי דברים נוראיים', אבל הוא לא מכיר בזה, כאילו הוא ילד בן שש".
מצפון ורגשות אשם הם שחיברו אותך גם לדמות הפליטה הבוסנית בסרט החדש?
"זה הצד של המהגר. את הסרט הזה אני מקדישה לסבתא שלי שהיתה פולנייה ובמהלך מלחמת העולם השנייה נאלצה לעזוב את פולין ואז היתה אסירה של הגרמנים ואחר כך של הרוסים, ואז הגיעה לפריז כי סבא שלי היה צרפתי. חלק מהמשפחה שלי מת גם במחנות הריכוז. הם היו אינטלקטואלים והחביאו יהודים במלחמה. להיות פולני היה גרוע מספיק בזמנו. נסעתי לפולין פעם אחת, עם קישלובסקי, כי רציתי. אני בת של ניצולים.
"אפילו אבא שלי במהלך מלחמת אלג'יר כתב גרפיטי על הפון דז אר (גשר האמנויות מעל נהר הסיין בפריז - א"ה): ' כאן רצחנו אלג'יראים!', במקום שבו נרצחו 200 אלג'יראים. סיפרתי את הסיפור הזה להאנקה והוא הכניס אותו לסרט. במובן מסוים ההורים שלי היו ברזיסטנס של מלחמת אלג'יר. ואני חושבת שאני צריכה להיות מודעת לאשמה. זה לא דבר שלילי לדעת את ההיסטוריה שלך".
נוסף לעבודה, ללימודים ולשני ילדיה, בינוש היא גם אמא מאמצת של חמישה ילדים קמבודים. האמהות היא גם אחד הנושאים העיקריים ב"הסגת גבול" וכמובן בדמותה של אמירה. "מה שמפתיע אותי הכי הרבה באמהות הוא שהילדים שלי מלמדים אותי הרבה יותר ממה שאני מלמדת אותם", אומרת בינוש. "אני חושבת שילדים דוחפים אותך כל כך, בחולשות שלך, בשבריריות שלך. הם ממש מגלים אותך. יש לי בן שמתחיל את גיל ההתבגרות והוא אומר לי כל הזמן:'לכי מכאן. יש לי את החיים שלי עכשיו'. ללמוד ללכת אחורה זה הדבר הכי מסובך וללמוד להרפות זה הדבר הכי מפחיד, כי אתה רוצה להגן עליהם תמיד אבל זה לא עובד ככה. החיים עוסקים הרבה בהפרדה ובללמוד לבטוח. אני לומדת. אני לומדת בכל יום".
הבן שלך גם עושה פארקור, הקפיצות בין הבניינים בלונדון, כמו שהבן שלך בסרט עושה?
"הבן שלי יותר בעניין של לרכוב על אופניים. ביום ראשון שעבר הוא פצע את הבוהן שלו ואהבתי את העובדה שהוא למד להתגבר על הכאב הפיזי. הוא נוסע לבית הספר לבד, על האופניים, ואני צריכה לסמוך על זה שיהיה בסדר, אף שזה מפחיד מאוד בגלל המכוניות. אבל חייבים לתת לו להשתחרר".
נא להמתין לטעינת התגובות
