טיסה לאולם קודאק
פול גרינגראס הפך לסוג של מאסטר בכל מה שקשור להפיכתם של אירועים פוליטים אלימים ליצירות קולנועיות. מאז "בלאדי סאנדיי" הספיק גרינגראס לקטוף כל פרס אפשרי, ועכשיו הוא גם חזק ברשימת המתמודדים לאוסקר. השאלה הגדולה היא, האם אמריקה מוכנה לחבק את "טיסה 93"
היו אלה הימים בהם סיים גרינגראס לעבוד על סרטו המדובר "בלאדי סאנדיי" בו הביא את סיפורם של 13 אירים שקיפחו את חייהם בהפגנות לא אלימות נגד הבריטים בשנת 1972. הסרט, בעל מראה כמו-דוקומנטרי, זכה לכבוד גדול בצורת פסלון דוב הזהב בפסטיבל ברלין לשנת 2002 ובפרס BAFTA (שנחשב אחד הפרסים היוקרתים ביותר ליוצרי קולנוע בבריטניה) - מה שעדיין לא היה מספק דיו עבור הבמאי העקשן, שכנראה ידע שהוא צריך לביים את הסיפור הכי מצמרר שידענו בשנים האחרונות: מה התרחש בתוככי המטוס ההוא ב9.11.
באותו הזמן, פחות או יותר, החל לעבוד במאי נוסף על תסריט שיעסוק באותו תאריך היסטורי, מזווית מעט שונה. מדובר כמובן באוליבר סטון, שבחר לעסוק בנפילת המגדלים עצמם, על פני כל אירוע אחר שקרה באותו יום גורלי. השניים יצאו לדרך. בסופה, האחד מהם זכה ביקורות משתפכות ונחשב לאחד המועמדים הבטוחים ברשימות האוסקרים (שיתפרסמו בשבוע הבא) לשנת 2006, בעוד שהפרוייקט השני נקטל ונשחט על ידי כל מבקר ממוצע כשהוא משאיר מאחוריו סרט בינוני שהפך לכישלון קופתי.
כאן ראוי לציין כי למרות שסרטו של גרינגראס קטף כל מחמאה אפשרית באגף הביקורת, צרכני הקולנוע האמריקאיים לא פרגנו לו יותר מדי. עלות התקציב שלו עמדה על 15 מיליון דולר (יוניברסאל פירגנו כאן ביחס לכך שמדובר בסרט נטול כוכבים) ועד כה הוא הצליח לגרוף סכום של 30 מיליון בארצות הברית. לא הרבה ביחס לסרט כה מדובר העוסק בנושא כה לוהט. לעומתו, "מגדלי התאומים" של סטון עלה לאולפני "פאראמאונט" 65 מיליון דולר עם סיכום הכנסות של 70.2 מיליון דולר.
לא מעט באזז נוצר סביב סרטו של גרינגראס בטרם יצא לאקרנים השנה. צופים יצאו מבית הקולנוע למראה הטריילר וציינו כי מדובר במחזה אימים שדמה מדי למציאות. אחרים ניסו למנוע את יציאתו לאקרנים, וככלל, לרגע היה נדמה שכל העיסוק באסון התאומים- שבע שנים לאחר האירוע עצמו- הקדים את המאוחר.
כך או כך, העיסוק הציבורי בסרט לא מנע מתא המבקרים של ניו יורק וושינגטון מלזכות את יוצריו בפרס הסרט הטוב ביותר. גם תא המבקרים מסאן פרנסיסקו ולוס אנג'לס קבעו כי מדובר בבמאי הטוב של השנה. כמעט בלי לשים לב, צמח לו אנדרדוג נוסף אל תוך תוכה של התעשייה ההוליוודית ושתל בה את יצירתו רוויית הביקורת כלפי הממסד האמריקאי. גם נושא הז'אנר הייחודי המאפיין את עשייתו של גרינגראס, קולנוע עלילתי בעל תחושה דוקומנטרית (מה שלעיתים מכנים "מוקומנטרי" אך לא במקרה דנן) ראוי לאזכור משל עצמו, בעיקר לאור הצלחתם של סרטים נוספים בעלי סגנון דומה שזוכים לתהודה (למשל Death of a President).
כשגרינגראס נשאל באחד הראיונות לתקשורת האם לדעתו העיסוק באסון ההוא לא מגיע מוקדם מדי, הסביר: "כבר כשעבדתי על 'בלאדי סאנדיי' הסברתי שהדרך הכי טובה לעסוק בנושאים שקשורים באלימות פוליטית היא ללכת ולדבר עם האנשים עצמם. אני באמת חושב שזו הדרך הכי טובה בכדי להגיע לליבו של העניין. לדבר עם האנשים שהמקרים האלו שינו את חייהם. מה שמדהים בשיחות האלו שעשיתי הוא שמצאתי שם רק מעט מאוד רצון לנקמה. זה נמצא שם בכמויות קטנות אבל זה ממש שולי. אני חושב ששאלו אותי לפחות 300 פעמים במהלך השבוע האחרון אם זה לא מוקדם מדי לטפל בנושא הזה ומה שאני עונה תמיד זה שלמשפחות הקורבנות יש בדיוק את השאלה ההפוכה - 'למה חיכית כל כך הרבה זמן'".
גם מבקרי הקולנוע הבכירים בהוליווד שמו דגש על כך שיצירתו של גרינגראס לא מונעת מתוך פופוליזם זול, כפי שיכול היה לקרות לבמאי אחר עם נושא כה טעון ורגיש. רוס אנתוני, מ"ההוליווד ריפורטר" שפתח את ביקורתו במשפט "וואו. זה לא סרט. זה אירוע." המשיך וציין כי גרינגראס "יכול היה בקלות לקחת כמה כוכבים הוליוודיים ולביים סרט אובר-דרמטי. במקום זאת הוא בחר לנקוט בגישה מינימאליסטית, דייקנית ומוקפדת, על גבול התיעודית בכדי להביא את סיפורו של ה-9/11". גם בריאן לאורי מה"ווראייטי" קבע כי מדובר בסרט מעולה שמשתמש בחומרים רגישים ומצליח למתוח את הצופים למרות הסוף שידוע מראש.
כולם היו רוצים לדעת, וחלקנו גם מהמרים על כך, מיהו הבמאי הטוב ביותר או הסרט הטוב ביותר לשנת 2006. אם להיזכר בטקס הקודם שהפיל את רוב המהמרים הגדולים לשפל שבשפל (ואיזו חגיגה זו הייתה לפול האגיס כשקיבל את הפסלון המוזהב מידיו של ג'ק ניקולסון) אפשר רק לשער שפול גרינגראס יישאר מחוץ לרשימת הזוכים. עדיין, יש סיכוי שגרינגראס לא יצטרך לחכות עוד הרבה. אמריקה הרי אלופה ביצירת אירועים אלימים וגרינגראס הפך אלוף בעיבודם לבד. הכל, בסופו של דבר, הופך לעניין של זמן.
נא להמתין לטעינת התגובות
