חדשות מהעולם התחתון

שני סיפורים קצרים שכתב בוקי גרינברג מתוך "חדשות מהעולם התחתון", פרוייקט תיעודי העוקב אחרי שלושים שנות עבודתו של גרינברג, ומלווה בטקסטים של 65 יוצרים המגיבים ליצירותיו. הוצאת כנרת זמורה-ביתן

בוקי גרינברג | 4/1/2007 17:43

כשהייתי ילד שלטו במוזיקה הישראלית הלהקות הצבאיות ויוצאי להקות צבאיות, ומחו"ל הגיבורים שלי היו הביטלס, קליף ריצ'רד ואלביס. שמעתי אותם בדרך-כלל בטרנזיסטור קטן במטבח. כשנהייתי נער, המוזיקה שהתחלתי לשמוע הלכה הרבה יותר שמאלה. גלי הרוק נישאו באוויר, והם הלכו ונהיו כבדים ומכוסחים יותר ויותר.

בגיל ההוא לא דיברנו במונחים של חתרנות, אבל עובדה היא שבזמנו עולם מוזיקת הרוק היה סדין אדום להרבה הורים ודתיים. הקפיצה המשמעותית בהקשר הזה היתה בתיכון, כשחזרתי ללמוד בתל-אביב, בצייטלין, לשביעית-שמינית. אתה נער, והמוזיקה נהיית הרבה יותר משמעותית בחיים שלך. אתה מתחיל לפתח טעם מוזיקלי, ואיתו את זהותך. דיפ-פרפל ולד-זפלין ופינק-פלויד היו המאסטרים של התקופה. הגיעו וודסטוק ואז המי, The Who, נהיו ה-להקה שלי. כבר אז קסם לי הקטע של שבירת הכלים על הבמה, מרדנות רומנטית של נער מתבגר. עד היום, אגב, אני מחזיק מ"Tommy", אופרת הרוק שהם כתבו, כיצירת המופת של כל הזמנים. באותה תקופה התחילו לדבר במונחים של סטריאו, והתחלתי ללחוץ על אבא שלי לקנות מערכת. בהתחלה לחץ מתון שהפך להיות לחץ פיזי, כי רציתי מערכת סטריאו שאוכל לשמוע בה את המוזיקות שלי כמו שצריך, לא בפטיפון דמיקולו. הייתי בגיל שבין שבע-עשרה וחצי לשמונה-עשרה, אמצע שמינית. כבר עברתי טסט אבל עדיין לא קיבלתי רישיון, ועד שימלאו לי שמונה-עשרה הותר לי לנהוג רק עם בעל רישיון יושב לצדי.

אז במשך כל אותה תקופה לחצתי בכל הזדמנות על קניית מערכת סטריאו. ביקשתי כמתנת יומולדת, ביקשתי בפסח תמורת האפיקומן שגנבתי וכו', אבל אבא שלי אמר, על גופתי, אני לא קונה, אין מצב. ההורים שלי שייכו את המונח סטריאו למוזיקה רועשת, לווליום גבוה, וסירבו להבין שסטריאו זה גם איכות של סאונד. ייתכן שזה היה הסבר תירוצי מצדי, שכמובן לא עזר, כי הבעיה האמיתית של ההורים שלי היתה שכל העולם הזה של מוזיקת הרוק היה לגביהם עבודה זרה.

בשנים האלו היתה לאבא שלי מכונית פיאט 125 אדומה. מכונית מנהלים בינונית, אוטומטית. אני לא זוכר בדיוק את היעד, אבל היינו צריכים לנסוע לאיזשהו מקום, כל המשפחה, ואני הייתי הנהג. סבא שלי ישב לידי ואמא ואבא שלי ישבו מאחורה. די בתחילת הנסיעה הפעלתי את הרדיו במכונית, ובערך כשהגענו לכיכר המדינה הושמע שם השיר "יש לי יומולדת" של אחרית-הימים. בשיר הזה יש סולו גיטרה שהייתי מת עליו, והגברתי את הווליום. אבא שלי ביקש שאוריד את הווליום ואני אמרתי, אני לא מוריד. אמר לי, תוריד, אמרתי, אני לא מוריד, והתחיל להתפתח ויכוח מטורף בתוך האוטו, צעקות וצרחות, ואני בכוונה עוד הגברתי את הווליום עד שהוא ניסה להשתמש בכוח וממש התנפל עלי פיזית, מאחורה. בדיוק הגענו לצומת של ויצמן-פנקס, בית-החייל. באמצע הצומת עצרתי את האוטו, הוצאתי את המפתחות והשארתי את ההורים שלי וסבא שלי בתוך האוטו, באמצע הצומת. ברחתי.

רצתי במהירות הביתה. אני לא יודע איך הם יצאו מזה. אי-אפשר לגרור, אי-אפשר לדחוף, כי ההגה הרי נעול. מה הם יכולים לעשות? בטח עזרו להם, לא יודע. או.קיי. רצתי הביתה כל עוד רוחי בי. בידי היה צרור המפתחות. נכנסתי לבית ופתחתי בסדרת פעולות. קודם כל נעלתי את הדלת והשארתי את המפתח תקוע בפנים. סגרתי את כל התריסים ואת כל החלונות מכל הכיוונים, ניגשתי לפסנתר שבסלון, גררתי אותו לכיוון דלת הכניסה והצמדתי אותו לדלת. אחר-כך ניגשתי למטבח ומשם סחבתי את המקרר והוספתי אותו לחסימה. אם היו עוד רווחים, סגרתי עליהם בצורה כזו שאי-אפשר יהיה להזיז אפילו מילימטר.

עשיתי שם בלוקדה שאין, אי-אפשר בשום אופן וצורה לפרוץ אותה. כיביתי את האורות וחיכיתי בשקט מוחלט. כעבור כחצי שעה - דפיקות בדלת. "בוקי," קוראים לי. מנסים לפתוח את הדלת ולא מצליחים. "בוקי, תפתח לנו את הדלת." אין קול ואין עונה.

"בוקי, אתה שם?" אין תגובה. אני שומע מאחורי הדלת דיון שלם בהשתתפות ערה של השכנים מהבניין, שבאו לבדוק על מה ההמולה. "הוא בבית, הוא לא בבית, לא יכול להיות, מה קורה פה, אולי תקראו למשטרה, אולי למכבי אש." חדר המדרגות רחש פעילות. לא ידעו מה לעשות, אולי קרה לו משהו, והתקשרו למכבי האש.

הגיעו מכבי האש, ניסו לפרוץ אֹֹת הדלת ולא הצליחו. ניסו לחדור דרך הגג עם סנפלינג ולא הצליחו. הדירה היתה סגורה הרמטית. ההורים שלי וסבא שלי, שהיה בן-אדם מבוגר ומכובד, היו מסכנים. בושה שלא תיאמן. ואז, ברגע מסוים, הוצאתי פתאום פתק מתחת לדלת. בפתק היה כתוב שאהיה מוכן לפתוח את הדלת אך ורק אם אבא שלי יתחייב לקנות מערכת סטריאו. אז דבר ראשון שמעתי קולות שמחים. "יש אות חיים, הוא בפנים, הוא כנראה בסדר." הם קוראים את הפתק ופותחים בסדרת התייעצויות. נכנסים לשכנים שממול, יושבים אצלם ומנהלים ויכוח עז, כי אבא שלי מודיע שהוא לא מוכן להיכנע לסחיטה והוא לא קונה. אני מצמיד את האוזן לדלת ושומע את הכל. "תקנה לו, אל תקנה לו, תגיד לו שתקנה לו, אל תגיד לו שתקנה לו" וכאלה. ובסוף סבא שלי התערב לטובתי, ואבא שלי נכנע והסכים, ונוסף על כך הכרחתי אותו לחתום על הפתק.

בהתחלה הוא סירב לחתום, אלא שלא היתה לו ברירה, אחרת הם לא היו נכנסים הביתה. ביקשתי מהם להמתין, כי לא רציתי להסגיר את סודות הפעולה שלי. החזרתי את המקרר למטבח, את הפסנתר לסלון, פתחתי את החלונות והתריסים ורק אז את הדלת, כאילו לא קרה כלום. בסופו של דבר אבא שלי קנה מערכת דואל איכותית, לא סתם סטריאופונית אלא קואדרופונית, סולידית במראה שלה עד כדי שיכלה לשמש אביזר ריהוטי בסלון פולני. למען האמת בקושי נעשה בה שימוש, כי זמן קצר לאחר מכן התגייסתי לצבא ולא היה מי שיפעיל אותה. למרות זאת, המאבק כשלעצמו היה שווה את זה...

בוקי גרינברג בוקי גרינברג

את ענבר הכרתי

את ענבר הכרתי בקורס המתקדם מיסודו של הפורום של לנדמרק-אדיוקיישן, סדנת מודעות פופולרית ורבת משתתפים הנמשכת שלושה ימים רצופים, מבוקר עד שעת ערב מאוחרת. נוסף להפקת רווחים תודעתיים והתנהגותיים, הסדנאות הללו הן גם מפגש פנויים-פנויות מהמעלה הראשונה, שדה פעולה מעולה לציידים ולציידות בעלי כוונות זיווגיות. באמצעות טכניקות שונות “נפתחים" משתתפי הסדנה לזולתם ולסביבתם, וכך, כשלבך "פתוח", הדרך להתקשרות קלה יותר, זורמת יותר.
בדיוק באותה תקופה נפרדתי ממי שהיתה אשתי, מיכל, ופתחתי בסדרת חיזורים - חלודה למדי, יש לציין - בחיפוש אחר בת זוג חדשה. סטוצים פה וסטוצים שם, אבל את ה-אחת הראויה לא מצאתי. כציניקן ידוע, שללתי תחילה את האפשרות ללכת לסדנה מהסוג המוזכר, אבל בצר לי החלטתי לנסות. איך שהגעתי להתכנסות הראשונית, בבית-הצנחן ברמת-גן, החלו עיני לבלוש אחר בחורות יפות, מתאימות לדרישותי. שתיים צדו את עיני. אחת יפהפייה בשיער שחור ועיניים כחולות שהזכירה לי את אליזבט טיילור, והאחרת בעלת שיער ארוך ומתולתל ויופי קיבוצניקי משהו. במהלך השיעורים וההפסקות ניסיתי להתקרב לשתיהן, אך ברוב ביישנותי לא עשיתי צעד ממשי.

בוקי גרינברג בוקי גרינברג

באחת ההפעלות שעברנו נדרש כל אחד מהנוכחים לעלות לדוכן ולהכריז ברבים את שמו, עיסוקו והמטרות שהציב לעצמו בחיים. המועמדת הראשונה התגלתה כפוסטמה מוחלטת. "נעל" זו מחמאה. ואילו המועמדת השנייה, עדינה, יפה ומעט מופנמת, עלתה על הבמה כשחיוך מהוסס וביישני על פניה, והציגה את עצמה בקול נמוך: "ענבר תבור, עורכת סרטים. והאפשרות שלי היא אהבה וזוגיות." בינגו! מתאימה לי! מאותו רגע התחלתי לתכנן את מהלכי בעניינה. באחת ההפסקות הצטרפתי לשולחן האוכל שבו ישבה, ותהיתי על קנקנה. היא מצאה חן בעיני, אבל לא החלפנו מלה, כי היא שמה עין דווקא על מישהו אחר, גבוה וחתיך ממני בהרבה. בסשן האחרון של אותו ערב, בערך בשעה 23.00 בלילה, הוטלה עלינו משימה אישית לביצוע עד למחרת ב-09.00 בבוקר.

המשימה היא לעשות משהו בלתי צפוי, מעשה שמנוגד כליל להיגיון שלנו. באותה שנייה עלתה במוחי הברקה. איך שהתחלנו להתפזר קראתי לענבר הצדה והצעתי לה לבוא לישון אצלי בלילה! ענבר היתה המומה מעצם הפנייה, ולא ידעה בהתחלה איך לאכול אותה. היה לה ברור שמדובר במעשה נועז, נגד אופיה וטבעה, אך זו היתה למעשה מטרת הקורס - להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי. כשגילינו שהמרחק הפיזי בין הבתים שלנו קצרצר, התקצרה גם ההתלבטות, וענבר החליטה ללכת על זה! היא ביקשה לקפוץ קודם הביתה להתרחץ, ושאבוא לאסוף אותה. וכך, בערך ב-24.30 בלילה הגעתי עם אופני לביתה שברחוב סירקין, והרכבתי אותה לביתי שברחוב נתן החכם, הנמצא באותה שכונה. באותו לילה כמעט לא ישנו, והגענו מסמורטטים לסדנה שלמחרת. מכאן התגלגלו הדברים באון ואוף למשך כמה חודשים. לה היה קשה לוותר על החלום של בעל טייס, ואני המשכתי להשתעשע עם בחורות אחרות. ובכל אופן, זה קרה. הקשר הלך והתהדק והאהבה התפתחה בהדרגתיות. ענבר טוענת שמה שקנה אותה היה ארוחת ערב שבישלתי וכללה סלמון ברוטב טריאקי, כרישה בשמנת ואורז מוצהב בזעפרן. מכאן נהיינו זוג-זוג ועברנו לגור יחד ונולדו לנו שני ילדים מקסימים וכך זה נמשך עד עצם היום הזה