מקסימום מוזאיקה
את ההפקה הפנומנלית של מוזאיק פרוג'קט יקנו בחו"ל אולי, האוסף של השוגאבייבז מצוין, והאלבום החדש של פיית'לס הוא יותר בגדר אנדרטה לימים פרועים יותר שאולי עברו מן העולם
גם אחרי כמה עשרות האזנות רצופות לפרוייקט מוזאיק, נראה שאין באמת הרבה מה לומר עליו. כן, הוא מושקע בטירוף. כן, כל שניה בו מלוטשת ומדוייקת, אבל לא ממש ברור למה. למעשה הוא מעוצב וארוז באופן שמביא אותך בתחילתו לשאול איך מוצר כה מוקפד בכלל מופק כאן, אבל בסופו להישאר עם התהייה כיצד קורה שמתחת למעטפת הנוצצת והעמוסה הזו, מסתתר כל כך מעט.
פרוייקט מוזאיק הוא תוצר שיתוף הפעולה בין המוזיקאים המפיקים שמוליק נויפלד, יוצר פסי קול ופרסומות, שהפיק כבר לריטה, מירי מסיקה, טיפקס, "איפה הילד" שי עמר ועוד אחרים, שחבר עם אייל ליאון קצב, שברקורד שלו יושבות עבודות עם תופעת דופלר, שירי מימון, ירמי קפלן, שרית חדד ושרון חזיז. יחד איתם משתתפים בפרוייקט
וזו בעצם השאלה; האם יהיה בכלל נכון לשפוט את פרוייקט מוזאיק כמוצר הנקלט בזוג אוזניים מקומיות, או שייעודו לאלו הזרות מחייב להקלה. אולי מנקודת מבט גרמנית או בריטית ישנה תקווה שאותו שילוב מזרח ומערב, והמולטי-אתניות שכל כך פופולרית אצלנו בשנים האחרונות, ישמע מיוחד או מסקרן. לאזניים קצת יותר שבעות, העניין כולו מרגיש קצת משומש. "מטרופולין", אבל באנגלית.
כגלויית נוף מוסיקלית מארץ הקודש, אין מה לומר שבוצעה כאן עבודה מצויינת. האלבום מצייר תמונה של ארץ רב תרבותית ומורכבת, ושאם רק נאמין, ונלמד לעשות בה מוסיקה יחדיו, הכל יסתדר מעצמו. רצועות המולטימדיה הנלוות ב-DVD רק מדגישות ומחדדות את תמונת ישראל מודל 2006 כפי שכולנו היינו רוצים להשתקף ממנה; רכה ואופטימית להבנה. אלא שכאמור, לזוג עיניים ואזניים מקומיות, הכל מרגיש קצת טריוויאלי, מוכר ומובן מאליו, ומה שנותר אחרי הקילוף הוא לא הרבה יותר מתשעה קטעים שנעים בין טריפ הופ, רוק רך, ומוסיקת-עולם-מפלסטיק, ומצטרפים יחד לפס קול פריך ונעים, שאף רצועה מתוכו לא מתבלטת במיוחד מזו שאחריה.
עידן הפרוייקטים האולפניים בפופ אמנם מבליט את היציאה של ההפקה המוסיקלית אל החזית, אבל כדאי לזכור שהמוצלחים שבהם היו דווקא אלו שהשכילו להעמיד מול המאזין פנים מספיק כריזמטיות (דנה ברגר, דין דין אביב ואפילו שושנה דמארי) שיעניקו לו נפח אישיות ברור. פרדוקסלית, העניין ממחיש דווקא את חשיבות אמן הבמה אל מול חולשת עכברי האולפן. לכל פרוייקט נדרשים עוגנים מוכרים וממותגים למטרות בידול והגשה נוחה למאזין, אבל גם אחרי אינספור צליחות של פרוייקט מוזאיק, לא ניתן להיזכר בשום הברקה או דומיננטיות של אף גורם או דמות בו, למעט עוצמת ההפקה עצמה.
למרות כל ההשקעה בו, פרוייקט מוזאיק מצליח רק בשרטוטה המחמיא של אותה גלויית תיירות נוצצת ומזמינה, זו שמטרתה וטבעה הוא להשלות באידיאל. כמוה האלבום, שמכסה במקצוענות ויופי רב על שעמום, שמותיר אותו כלא יותר מפסקול נעים ולא-מעצבן מארץ הקודש, ריק ממקוריות או חדשנות מיוחדת, ושעל אף מאמציו להיות מעניין, קליט וידידותי, הרי שאצל מאזין מקומי יוכל להשאיר לא יותר מטעם של חומוס מקופסה.
ואם בפרוייקטים עסקינן, הרי שאוסף הלהיטים החדש של השוגאבייבזבא ומראה איך דברים אמורים להעשות; שוגאבייבז היא לא בדיוק להקה (קישה ביוקאנן היא השריד האחרון להרכב המקורי) אלא יותר מותג פופ מוצלח, שאליו מצוותת חברת התקליטים ממיטב הכותבים והמפיקים (קתי דניס, וויליאם אורביט, דאלאס אוסטין, דיאן וורן בין היתר), תוך הקפדה קבועה על רעננות ואיכות המוצר. במקרה כזה התוצאות כמובן לא מאחרות לבוא; בבריטניה שיגרו הבנות למצעדים יותר להיטי טופ-טן מכל להקת בנות אחרת מאז הסופרימס, והפכו לא רק לחביבות המבקרים וקהל הפופ, ב-2003 היו ללהקת הפופ הראשונה על במת פסטיבל הרוק של גלסטונברי.
Overloaded, שמכיל בנוסף למיטב מתוך ארבעת האלבומים הראשונים של ההרכב גם שני שירים חדשים, דיסק רימיקסים, וגרסת DVD נפרדת, הוא תזכורת לכמה בודדות היו הנפילות של הבנות, מול ההספק המרשים של רגעי פופ שנטוו עבורן בדיוק מושלם. בתום שש שנות הפעילות הראשונות, אלבום האוסף לא נראה ונשמע כמו מסחטת הכסף המצויה, אלא כהזדמנות מצידן לשלוף לאוורור את אוסף מדליות הזהב שלהן לפני המשך הדרך.
פיית'לסהוציאו אלבום אולפן חדש. וואו, היו ימים שהמשפט הזה היה מצדיק אינסומניה של שבוע שבועיים לפני. אלו היו הימים שבהם אלוהים היה די.ג'יי, וסיסטר בליס היתה מלכת הריקודים, אבל הם עברו. אם נחפש מי אשם, אז אלו בטוח לא פיית'לס, כי הרי הם עושים היום כמעט בדיוק את מה שעשו אז, רק קצת יותר בשקט. על כל מקרה, אולי זה קצת עצוב, אבל מעניין זה כבר מזמן לא.
נא להמתין לטעינת התגובות
