חצי פנסיון

קשה להאמין, אבל החופשה עם קמרון דיאז לא מוצלחת, וג'ק בלאק לא מצחיק הפעם. ניב שטנדל נשאר בבית

ניב שטנדל | 20/12/2006 16:34

ננסי מאיירס לא פראיירית. היא יודעת לעשות סרטים קלילים וחינניים, כפי שכבר הוכיחה ב"מה נשים רוצות" וב"באהבה אין חוקים". אבל הפעם נדמה שהיא נרדמה על כסא הבמאי. טוב, קשה להאשים אותה – גם אני כמעט נרדמתי על כסא הצופה. מאיירס הגיעה לעשות קומדיה רומנטית לכריסמס, מענגת ונטולת יומרות. זו לא הבעיה. אסקפיזם רומנטי לחגים זה, מה לעשות, לגיטימי אבל הבעיה היא ש"החופשה" לא כל כך מצחיק, לא ממש ממיס, ארוך עד אין קץ (131 דקות! על מה?!), ורוב הזמן די משעמם.

כשאתה מחזיק בקאסט מפואר הכולל את קמרון דיאז, קייט ווינסלט, ג'וד לאו וג'ק בלאק - אפשר לצפות לקצת יותר. הדעת נותנת, שתזרקו את הארבעה האלה בחדר לחופשה משותפת, ומשהו טוב כבר יצא מזה. אבל התסריט הלקוי מצליח איכשהו לעקר אותם. תראו את ג'ק בלאק הבלגניסט הופך כאן לטיפוס מהוגן ונעים הליכות. נשבר הלב.

הרעיון הוא גרסה מודרנית-רומנטית של "בן המלך והעני": שתי נשים, מקצוות העולם ומקצוות ההתנהגות האנושית, מחליפות בתים, ובעצם חיים, כמפלט ממצוקות היומיום, ובעצם ממשברי זוגיות. רעיון נחמד, גם אם מצלצל מוכר (אולי מ"דלתות נפתחות"?) אלא שכבר כאן מתחילות הצרות – שני סיפורים שמשקלם הסגולי לא מאזן את כפות המאזניים. הסיפור של הזוג דיאז-לאו שגרתי ונוסחתי, אבל לפחות הוא סיפור: קמרון היא הנסיכה המפונקת מהוליווד שמעולם לא הזילה דמעה, אבל סמכו על לאו שהוא כבר יפתח לה את כל הברזים, עם השארם הבריטי-חנוני שלו.

אם חשבתם שבינתיים אתם מפסידים את כל האקשן שקורה בלוס אנג'לס, זה בסדר - לא קורה כאן כלום. ווינסלט מתמקמת באחוזה של דיאז, מתיידדת עם שכן קשיש שהיה פעם תסריטאי חשוב (אלי וואלאך האהוב, "המכוער" לנצח), אדישה לחיזורים המעודנים של בלאק, וממשיכה לבכות את נשמתה על מצעי הסאטן. אפשר היה להיפטר מכל המשקל העודף הזה, ולהישאר עם קומדיה רומנטית פשוטה וקלילה עם קמרון וג'וד. אפשר היה להשקיע קצת יותר מחשבה ויצירתיות ברומן המבויש (והשגרתי פחות והמעניין יותר) בין ווינסלט ובלאק. אבל מדוע להתעקש לרקוד בשתי חתונות, כשבאחת מהן השעמום מובטח?

איך משעממת, איך ??? AP

כולם באמנות, עלאק

מכיוון שאני מעריך את מאיירס יותר מכך, ניצלתי את זמן הבהייה במסך כדי לתהות ברבדים הסמויים מן העין של הסרט. כמעט כל גיבורי "החופשה" עוסקים באמנות: עורכת טריילרים, עורך ספרים, שני עיתונאים, שני מלחינים ותסריטאי. מקרי? בוודאי שלא. הבחירה בגיבורים שהם אמנים מאפשרת למאיירס לעמוד (ולהעמיד את גיבוריה) על הפער שבין האמנות למציאות, בין הדימוי לממשי, בין החוויה העילאית שיכולה לספק האמנות, כמו פסקול של אניו מוריקונה, לחוויה המדכדכת שיודעת לספק המציאות, כמו בחור שעושה קולות של "האחד" והולך ומתחתן עם "האחרת". הגישור על הפער הזה – לסיים את החופשה כמו בטריילר מוצלח, להתאים את המנגינה המושלמת לאדם

הנכון - הוא המעשה אליו חותרים הגיבורים. מכיוון שבקומדיה רומנטית עסקינן, היו בטוחים שהסיכויים שלהם לא רעים בכלל.

כנראה שמאיירס מכוונת את הסרטים שלה בעיקר לקהל הנשי, או לגברים שמתעניינים גם באיך נשים חושבות. "מה נשים רוצות" היה בעצם סאטירה על דרך החשיבה הגברית כפי שהיא נתפסת בנלעגותה ע"י נשים. אבל בעוד זה האחרון ו"באהבה אין חוקים" הצליחו להסב הנאה גם לגברים ש"נגררו" לסרט ע"י נשותיהם, נדמה שהצלחתו הבין-מגדרית של "החופשה" תהיה מוגבלת בהרבה. אולי זה משום שהדמויות הגבריות משניות לגמרי לגיבורות הנשיות. ואולי זה פשוט משום ש"החופשה" הוא צ'יק-פליק בכל רמ"ח איבריו.

עודף מעשרים מילה: רומנטיקה וקיטש, אופטימיות וסכריניות, וג'ק בלאק כבוי. לא בשביל זה הגענו לחופשה הזו.