דז'ה-כלום
ניב שטנדל חושב ב"דז'ה וו" הוא דווקא מותחן לא רע, אם מתעלמים מכל הממבו-ג'מבו של מסעות בזמן
וידאו: טריילר דז'ה-וו תרבות nrgtv
היתרון הבולט ביותר ב"דז'ה וו", חוץ מדנזל וושינגטון המשובח, שלא מתבזה גם בסרטים שקטנים על מידותיו, הוא העובדה שסוף סוף נכתב התסריט שיספק לסקוט תירוץ נרטיבי הולם למשחקי העריכה שהפכו לשמו השני. סיקוונס הפתיחה המצוין, שמהדהד את הפתיחה הבומבסטית של "מת לחיות 3", נדמה בתחילה כתמצית מושלמת של השטיקים של סקוט, אבל בהמשך ניתן להבין שמדובר בפרולוג שמקפל בתוכו את התמה המרכזית של הסרט. ההתאמה בין הסגנון התזזיתי של סקוט לתמאטיקה של התסריט, הוא מעלתו הגדולה של הסרט.
מה זה אומר ? קודם כל, שיש ל"דז'ה-וו" גרעין תסריטאי שנשמע מבטיח: טכנולוגיה מתקדמת מאפשרת ליחידה חשאית לצפות בהתרחשויות מן העבר, כאילו הם ממש נוכחים במקום, ולמעשה כאילו הם אלוהים – מחליפים זוויות תצפית, עוברים דרך קירות, ומשרים על הסביבה אווירה פטליסטית כבדה. סביב הרעיון הזה מתנהל בחלקו הראשון של הסרט מותחן שגרתי למדי, במסגרתו וושינגטון, בתפקיד האהוב עליו (הבלש המבריק והזחוח), שנעזר בפלאי הטכנולוגיה כדי לחקור פיגוע הטרור ראוותני. רק אחרי שהוא מתאהב באופן חד צדדי בשחקנית הראשית קלייר קוצ'יבר (פאולה פאטון מ"idlewild" של "אאוטקאסט"), הוא סוף סוף מזיז את התחת מהמשרד, ואנחנו מקבלים את הסיקוונס הטוב בסרט, במסגרתו יוצא דנזל למרדף מכוניות מסעיר בעקבות הזמן האבוד.
חוץ מהמרדף ומהגאדג'ט המדובר, השעה הראשונה של הסרט מתנהלת בשגרתיות, ואפילו העשייה סולידית יחסית לסקוט ולעובדה שהתסריט סיפק לו צעצוע חדש. זה לא אומר שהסרט משעמם. על טוני סקוט אפשר להגיד הרבה דברים - "משעמם" אינו אחד מהם. בעוד דנזל יושב ומסתכל במסכי הטלוויזיה, סקוט לא מפסיק לערוך ולחתוך כאחוז דיבוק. ועדיין, טוני סקוט כמו טוני סקוט – יש משהו שגרתי בטירוף שלו.
לא באמת מסתבכים עם הרעיון
למזלנו, בחצי השעה האחרונה עושה "דז'ה וו" חצי צעד קדימה, ומעז לדרוך בטריטוריה הבעייתית של החזרה בזמן, רעיון שהוא פילוסופי-תיאורטי בעיקרו ותמיד היווה מקור לסיבוכים באמנות בכלל ובקולנוע בפרט. שוב למזלנו, "דז'ה וו" לא באמת מסתבך עם הרעיון, אלא שומר על עצמו בראש ובראשונה, כמותחן. בדיוק כמו גיבורו, שמבקש לדלג על הג'יבריש המדעי ולהבין באנגלית פשוטה איך הוא יכול לנצל את הטכנולוגיה לטובת החקירה, "דז'ה וו" רוצה להראות איך הוא משתמש בטריק החדש שכתבו לו כדי להפוך את העלילה על פיה.
הרהור אחרון לגבי סופו של הסרט. לפני הקרדיטים, מקדישים היוצרים את סרטם באקט הירואי משהו, לניצולי ההוריקן קתרינה
(העלילה מתרחשת וצולמה בניו אורלינס). בתחילה, נדמה שיש בכך משהו ציני ופתטי. במחשבה שניה, מתגלה כי בדיוק כמו בסצנת הפתיחה, גם כאן טמון מפתח להבנת הסרט כולו. באמריקה בת זמננו, המוכה ולמודת הטראומות, סקוט מציע לצופיו לא סתם חיבוק פטריוטי מלא סולידריות, סטייל אוליבר סטון ב"מגדלי התאומים", אלא הרמת נס מרד, קריאת תיגר על הגורל. במחשבה שלישית, נזכרתי שזה טוני סקוט, במאי שאף פעם לא ממש ידע מה לעשות עם הכישרון שלו, ומעולם לא הצליח לזקק ממנו אמירה משמעותית, כך שיתכן מאוד כי כל ניסיון לייחס לו אחת כזו ב"דז'ה וו" הוא מופרך לחלוטין. כמה מופרך? כמעט כמו הרעיון של פענוח פשעים במכונת זמן.
עודף מעשרים מילה: מותחן לא רע עם רובד מד"בי מעניין והשטיקים הרגילים של טוני סקוט, אלו שהופכים כל סרט שלו למעין דז'ה וו.
נא להמתין לטעינת התגובות
