דף או דפדפן
האם קיומו הפיזי של הספר המודפס באמת מאוים מהעולם האינטרנטי ? "אקס ליבריס", ספר על אהבת הקריאה, לא מוותר על האינטימיות של הקורא עם הספר שלו. אמציה שינפלד במיטה עם ספר ושוקו חם
בשמונה עשרה הרשימות הקצרות המפרנסות את הספר, מתארת פדימן, בשנינות, להט ולא מעט הומור עצמי, את סיפור אהבתם חסרת הגבולות שלה ושל בני משפחתה לספרים שבחייהם. הספרים בעולמה של פדימן ומשפחתה הינם חברים לכל דבר ועניין. וחברים, כידוע, יש מסוגים שונים. ישנם חברי ילדות, ישנם חברים לדרך, ישנם חברים למסע מסוים ועוד. בהתאם לכך מערכת היחסים המורכבת שפדימן מנהלת איתם.
פדימן לא מסננת מפני הקוראים את האובססיות והטירופים שלה ושל בני משפחתה, בכל הקשור להרגלי הקריאה "הייחודיים" שלהם: הגהה כפייתית של כל טקסט לרבות התפריטים במסעדות, התחרות המשפחתית של המילה הארוכה ביותר, טקס איחוד הספריות שלה ושל בעלה, והביזאר הטקסטואלי עוד נמשך. מקום של כבוד מפנה פדימן ל"אסכולות" השונות הנוגעות, רחמנא לצלן, לאפשרות לכתוב ולהעיר בתוך הספר עצמו, או ליצירת "אוזני חמור" תחת השימוש בסימניה. כיאה לקוראת תאוותנית המקיימת יחסי אהבה חסרי גבולות עם הספרים שבחייה, פדימן לא מהססת למלא את דפיהם בהערות משלה. מבחינתה, ספר הוא הרבה יותר מעמודים מודפסים: "חשבו על כל מה שמחמיצים האוהבים האנינים כשהם מאמינים שהדבר האחד והיחיד שמותר לעשות עם ספר הוא לקרוא בו. במה הם משתמשים מתחת לרגלי שולחן מתנדנד, כמעצור לדלת, כמשקולת וכמיישר קצוות של שטיחים?".
הלכה למעשה, הרומן המורכב של פדימן עם הספרים שבחייה יושב על רעיון מורכב הרבה יותר מסיפור אהבה פשוט של קורא ליצירות שמלוות אותו בחייו. במובן זה נדמה כי פדימן פוסעת במשעול בו צעדו הוגים שונים לפניה. נראה כי הקריאה אליבא פדימן הינה מלאכת אומנות בפני עצמה, אומנות הקריאה. בשוקדו על מלאכת הקריאה מנהל למעשה הקורא דיאלוג אישי וייחודי עם היצירה. רעיון זה מזכיר את הגותם של תיאורטיקנים שונים של הספרות (ובהם הגרמנים וולפגנג איזר והנס רוברט יאוס) אשר עסקו בניתוח הטקסט הספרותי באופן ייחודי. לדידם, מטבעו של טקסט, הוא לעורר תגובה רק כאשר קוראים אותו; בקוטב אחד עומד הטקסט עצמו, ובקוטב הנגדי הקורא, אשר קורא ביצירה. בין שני הקטבים הללו נוצרת תשתית למה שקרוי על ידי אותם תאורטיקנים "תקשורת ספרותית". היצירה הספרותית מהווה, אפוא, לפי רעיון זה סוג של תקשורת בשל כוחה להתערב בעולם שמסביבה ולהשפיע עליו.
ייתכן ודברים אלו גם מבהירים עד כמה הולם הוא השם אותו בחרה פדימן להכתיר את ספרה: "אקס ליבריס". באקט של הטבעת חותמת אישית וייחודית המאפיינת את הקורא, חותם למעשה בעליו של הספר, הקורא, על גבי היצירה, ממש כמו הסופר עצמו, כשווה בין שווים. יתר על כן, על רקע דברים אלו, אך טבעי כי הקורא רואה את עצמו חופשי לכתוב את "הספר החדש", את היצירה החדשה שזה עתה נולדה במסגרת הדיאלוג שמנהל הוא עם עצמו, במקביל לקריאת הספר, על גבי הספר עצמו. וכי יש מקום טבעי יותר מאשר על גבי הספר עצמו, בשוליים הלבנים
ובצד כל הדברים האלה, ניתן להבחין בין שורות הטקסט המשעשעות והשנונות, בחששה של פדימן מהשפעת המהפכה הטכנולוגית בדמות המחשב ומעבד התמלילים על עולמה הקסום של המילה הכתובה על גבי ספר. באחת מהרצאותיו בנושא ספרות, אמר הסופר ולדימיר נבוקוב, אשר אף שמו לא נפקד מהיצירה (אם כי, בהקשר אחר לגמרי): "בקריאת ספרים יש לתת לעמוד השדרה להוליך אותנו. מושב העונג האמנותי האמיתי מצוי בין הכתפיים. אותו רטט קטן מאחור הוא ללא שום ספק הצורה הרגשית העליונה ביותר שהשיגה האנושות לנוכח האמנות הטהורה או המדע הטהור. הבה נהלל את עמוד השדרה ואת הרטט שבגו. הבה נתגאה בכך שאנו בעלי חוליות, שכן אנחנו בעלי חוליות שלהבה קדושה בוערת בראשם. השכל אינו אלא המשך של עמוד השדרה: הפתיל עובר לאורך כל הנר. אם אין בנו היכולת ליהנות מן הצמרמורת הזאת, או במילים אחרות ליהנות מספרות, יותר טוב שנוותר על כל העניין ונסתפק רק בחוברות מצוירות, בסרטי וידאו או בהמלצת השבוע בעיתון" (מתוך "גוגול", ולדימיר נבוקוב, ספרי חמד, 1997).
קשה להאמין כי נבוקוב יכול היה לדמיין את התמורות המשמעותיות שיתחוללו בעולם בקצב מסחרר בעקבות פיתוח המחשב ומעבדי התמלילים. לדידו אויבי הקריאה היו הוידאו והחוברות המצוירות. אך ניתן לשער כי אף נבוקוב היה מזדהה עם חששה של פדימן להשרדותה המלה המודפסת. כי אותו רטט שבגו, אותה להבת קדושה, ספק גדול אם ניתן לקיימה באמצעות קריאה בספרים אלקטרוניים.
"אקס ליבריס" מאת אן פדימן הוצאת "אחוזת בית" 2006
נא להמתין לטעינת התגובות
