סטיות של פינגווינים
"תזיזו ת'רגליים" הוא לא סתם עוד סרט על פינגווינים, מדובר בפסגה קולנועית מבדרת ומרגשת. ניב שטנדל, שכבר ראה די הרבה חיות מרקדות בתקופה האחרונה, מצטרף ללא היסוס למהפכת השחור-לבן
אינני זוכר מתי סרט אנימציה נקשר בשמו של במאי, ולא בשמו של כוכב, מפיק או אולפנים. די בכך כדי להצביע על הכיוון החדש והמרענן שבחרו אולפני וורנר לקחת. בידיים של מילר, במאי מוכשר ובעל חזון שהרזומה שלו מתפרש מטרילוגיית "מקס הזועם" המיתולוגית לדאבל פיצ'ר החזירי "בייב", תהיו בטוחים שצפויה לכם הרפתקה לא רגילה.
"תזיזו ת'רגליים" הוא בעצם שני סרטים. החלק הראשון הוא סרט הרפתקאות נהדר שהופך חומרים שגרתיים להחלקת תענוגות על הקרח. החלק השני הוא מניפסט קולנועי נטול פומפוזיות, עם מסר בהיר, טון קודר וסיום אופטימי. גיבור החלק הראשון הוא מאמבל, פינגווין מקסים ואומלל. גיבורי החלק השני הם אנחנו, בני האדם.
"תזיזו ת'רגליים" כובש כבר מהפתיחה, כשהוא מאחד לדואט נהדר פינגווין תואם אלביס (ולכן קוראים לו ממפיס) ופינגווינית דמוית מרילין מונרו (ולכן קוראים לה נורמה ג'ין). היא שרה את "קיס" של פרינס, הוא עונה ב"heartbreak hotel", והדרך מפה ועד להזדווגות קצרה. ככה הפינגווינים מוצאים זה את זו – בשירה. כמה פואטי.
זהו רק אות הפתיחה של המיוזיקל המשעשע שצפוי לנו. הפינגווינים האלו יודעים לשיר, בעיקר אולדיז, ובכל סגנון שתרצו: מפופ ועד היפ הופ, מסטיבי וונדר ועד "קווין". אבל העניין אינו באלו שיודעים לשיר, אלא בזה שלא: מאמבל, פרי אהבתם של ממפיס ונורמה ג'ין, שהתגלגל כל כך רחוק מהקן. יש לו סטיות של פינגווינים - הוא יודע לרקוד, אבל במושבת הפינגווינים זה גזר דין רווקות, ובמהירה מוצא עצמו מאמבל מנודה מהשבט.
האם זהו כתב האשמה של מילר נגד חברת ה"כוכב נולד" שלנו, שאולי גם בה לא רחוק היום בו ילד שלא ידע לעשות קאברים לשלמה ארצי ימצא עצמו מנודה? כנראה שלא. בכל זאת, לנו יש גם "נולד לרקוד", כך שמאמבל היה יכול להרגיש אצלנו בבית. עד כה עסקינן, לפחות בכל הקשור בתסריט, בסיפור מוסר השכל מוכר של "היה עצמך" ו"קבל את השונה".
על השגרתיות הזו מחפה מילר בתנופה קולנועית שאיננו רגילים לה בז'אנר. זה כולל אנימציה יפהפיה ומדויקת, תנועות מצלמה של קולנוע "אמיתי", וסצנות אקשן מסעירות בכל קנה מידה. קשה לי להאמין שילדים קטנים יעמדו בעוז במנוסה חסרת הסיכויים של מאמבל מפני ארי הים האיום, או בגלישת המוות שלו בתוך מפולת הקרחונים. לעזאזל, אפילו אני כבר מלמלתי קדיש על הקטנצ'יק.
את הערך המוסף מספקים רובין ויליאמס ולהקתו, בתפקיד חבורת פינגוויני-אדלי לטיניים. האמיגוס מתפקדים כמפגש מבדר בין טימון ופומבה ל"סיפור הפרברים". הם מאמצים את מאמבל לחיקם, מתאהבים בריקוד הסטפס שלו, ומפגישים אותו עם גורו-האהבה האלוהי לאבלייס – שוב ויליאמס, הפעם בפאזה הבארי-ווייטית שלו.
המפגש
ויש גם מסר אקולוגי, זואולוגי ומוסרי חד וחלק. הוא קצת תמים, ואפילו קצת ילדותי, אבל הוא כובש. מילר הקדיש את הסרט לסטיב ארווין המנוח, "איש הקרוקודילים" ואביר הגנת הטבע, ומסר אותו לילדי כל העולם, לדור הבא של מגני הסביבה וחורצי הגורלות. זה נאיבי לחלוטין, אבל זה גם מקסים. כמו סרט אנימציה מוצלח, לא?
עודף מעשרים מילה: לא עוד אנימציה, עוד חיות מדברות, עוד פינגווינים. קולנוע מצוין, פסקול מבדר, ומערכה אחרונה שחורגת מהנדוש. הדרך הכי מוצלחת לסגור את השנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
