מלך השכונה
הצגות התיאטרון בארץ לא שוות יציאה מהבית, החיילים לא באמת מתעניינים במדינה, וההנחיה ב"אקזיט" ? נו, לא תמיד צריך להיות שלמים עם כל מה שעושים. איתי תורג'מן, שחקן עסוק וכוכב בהתהוות, פותח את הפה, ומבטיח שבקרוב מאוד ימצא עלמה חדשה להתאהב בה. איך הוא יודע? כי הוא בתקופת הייחום עכשיו, מה זאת אומרת
"כשהגעתי לראשונה בגיל 18 מגן יבנה לתל אביב עם ליאור (דיין, חברו הטוב - א"י), כל כך פחדתי שהיא תשתלט עליי ותהפוך אותי לאדם אחר, שהסתגרתי בבית. הייתי כמו עקרת בית מסורה: ניקיתי ובישלתי כל היום, בלי חברים, בלי דרינקים. לא התמודדתי עם העיר הגדולה, עיר הפיתויים והשחיתות. המקום הכי מגניב שטיילתי בו במשך שנתיים היה 'הג'חנון של אמא' (מסעדת ג'חנון ברחוב אלנבי - א"י). הרגשתי נורא לבד. ושמע, אין לי גב כלכלי מהבית. יש לי רק את עצמי".
באווירת 'אני נגד העולם'?
"לגמרי. עד היום אני מרגיש ככה. לא יודע איך זה אצל אחרים, אבל אני תמיד מרגיש לבד".
ואולי דווקא תחושת הבדידות הזו, ההרגשה שאין לו על מי לסמוך פרט לעצמו, היא שהתניעה את האמביציה שלו, וגרמה לו לטפח קריירה כה מוצלחת ומבטיחה. על אף העובדה שלא למד משחק, תורג'מן נחשב לשחקן מוערך בברנז'ה. מאז התגלה בגיל 16 על ידי המלהקת אורית אזולאי שבחרה בו לתפקיד שוקו בן ה-13 - בסדרה "פלורנטין", התגלגל תורג'מן לקמפיין של חברת "פלאפון" ולתפקידי משנה קטנים בסדרות "צימרים" ו"כן או לא" בערוץ 1. בהמשך שיחק בתפקידים מרכזיים בתיאטרון ( "אישה, בעל, בית" ו"מילאנו" של שמואל הספרי ב"הקאמרי" ) ובקולנוע ("אביבה אהובתי" של שמי זרחין, "מדורת השבט" של יוסף סידר ובקרוב יככב בסרטו הבא של סידר "בופור". " אין לי אומץ להגיד -'תסתכלו עליי', אבל אני חושב שאני יכול להעביר רגשות, לספר סיפור טוב", הוא מצטנע.
הוא נולד וגדל בגן יבנה למשפחה מסורתית, שלישי מבין ארבעה ילדים, ילד היפראקטיבי שמתחנן לתשומת לב. נושא זה מעסיק אותו כיום במיוחד, הודות לתפקידו החדש בהצגה "סיבת המוות"
ומיכאלי מחזירה פרגון: "איתי הוא שחקן אמיתי ואיכותי. הוא אוהב להגיד שהוא לא למד משחק, אבל הוא למד בתיכון במגמת תיאטרון ויש לו ניסיון בעבודה על מחזות. מי אני שאלין, גם אני למדתי משחק רק שנה".
"היה לי מאוד קל להתחבר לתפקיד", אומר תורג' מן. "גם אני אדם שמחפש את האמת, שרוצה לפוצץ את השקט והשלווה המדומה. אני מאמין בכנות, בתכל'ס, בלהגיד הכול בפנים. וגם אני לא הייתי קל כנער. עשיתי להורים שלי את המוות, אבל הם אף פעם לא התרגשו מזה, לא הכניסו אותי למסגרות טיפוליות".
אולי לא היית עד כדי כך מופרע.
"הייתי ילד בלתי נסבל. היו לי המון בעיות קשב וריכוז והיפר אקטיביות, אבל צריך לבדוק אלטרנטיבות טיפוליות אחרות, ולא לנסות לעטוף ילדים חריגים בתרפיסטים כל הזמן. אני מודה להורים שלי שלא אבחנו אותי כחריג ונתנו לי לחיות בסבבה שלי, למרות שיש בזה גם משהו לא טוב, כי כמו שלא עשו עניין מזה שהתחשק לי לרוץ בגשם, למשל, גם לא שמו לב לזה שאולי יש כאן ילד מוכשר שאפשר לפתח את הכישרונות שלו".
לפחות בבית היית ממושמע?
"הייתי מקניט את ההורים, שואל הרבה'למה?'. למה אתם מקדשים בשבת? למה אתם צמים? הם אנשים מסורתיים שלא שואלים שאלות. השנה זו היתה הפעם הראשונה שלא צמתי ביום כיפור. בעיניי ההחלטה הזאת היתה רגע של אומץ, של הבנה שאין טעם לעשות דברים שמבחינתך הם ריקים מתוכן וחסרי משמעות".
ובמשחק מצאת את המשמעות?
"אנשים שיש להם יכולות משחק והם לא שחקנים, הם נורא קורבנות בעיניי. אם אין לך במה מסודרת למשוך תשומת לב, אז אתה עושה את זה בחיים. כילד הייתי מכניס את עצמי לסיטואציות רגשיות שלא קשורות בכלל למציאות, כמו לשבת יום שלם ולבכות על כלום ולראות מה זה עושה לאנשים סביבי, או לראות' מלך השכונה' (סיטקום אמריקני - א"י) ולהסתובב בדאווין של מלך השכונה. הייתי קיצוני".
כחלק מתהליך בחינת אישיותו, בחר תורג'מן להתמקם על כיסא המנחה בעונה האחרונה של תוכנית הנוער "אקזיט", ששודרה ב-HOT3 והסתיימה לאחרונה. "לא היתה לי כוונה להטיף לנוער או להיות מעצב דעת קהל", מבהיר תורג' מן."' אקזיט' היתה בחירה שעשיתי במטרה להתמודד עם עצמי, להיות במשבצת הצעירה והדעתנית. גם לא כל דבר שאני עושה צריך לאפיין אותי במאה אחוז. אני עושה כל מיני דברים שאני לא שלם איתם, אבל אי אפשר לעבוד כל הזמן רק בז'אנרים שהם כאילו איכותיים, זה שטויות. שחקן טוב צריך לעבוד, ומצד שני, מי שעושה רק טלנובלות, הכישרון שלו נפגע. כל הסצינות שם הן רק טקסט ללא סאבטקסט ומה לעשות, בתנאים כאלה אתה הופך לשחקן פחות טוב".
גם התיאטרון הרפרטוארי שאתה עובד בו סובל מרדידות.
"זה נכון שהתיאטרון בישראל לא מנצל את הפוטנציאל שטמון בו. רוב התיאטראות בארץ כאילו מקרינים סרט, מה תיאטרון בזה? גם אם החומר אקטואלי ומרגש אותך, עדיין החוויה יכולה להיות יותר משמעותית.'אישה, בעל, בית' הוא דוגמה טובה למחזה מבריק עם שחקנים מצוינים, אבל בלי שום חוויה תיאטרלית חזקה. זה תיאטרון? למה לצאת מהבית, מהשמיכה, בשביל דבר כזה? ובכל זאת, אין ספק שלי כשחקן יש חוויה אחרת בעבודה של חודשיים על מחזה, עם חזרות וכל השאר. התהליך הוא אדיר, שונה מאוד מלשנן טקסטים ולהגיע לצילומים של יום אחד על הסט. בכל מקרה, אם המניע הוא רק עסקי, אתה מחלל את היצירה".
בחודשים הקרובים תעלה לאוויר גם סדרת הטלוויזיה החדשה של יעל פוליאקוב על חיי משפחתה, "להרגיש בבית" שמה, בה יגלם תורג'מן את ערן, החייל הצעיר במשפחה ובנם של ישראל (פולי) פוליאקוב ושוש עטרי. תורג'מן עצמו השתחרר מצה"ל לאחר חודש בלבד, על סעיף אי התאמה. "חייל זה לא דמות, זה מצב בחיים", הוא עונה כשאני שואל איך הצליח להתחבר לדמות. "כל החלום הציוני והאידיאל הלאומי הזה נשמעים רומנטיים ונכונים מרחוק, אבל בפועל כל הנושא הזה התרסק לי בשנייה. אני חושב שאם הייתי נופל לידיים טובות באיזו סיירת, הייתי יכול להיות קצין. אני לא יודע עד כמה חיילים שמשרתים בצבא מתעניינים במדינה. הם לא יודו שהם מפחדים לצאת מהצבא וללכת אחרי האמת שלהם ולעשות מה שהם רוצים. תמיד יש את אלה שיגידו לך -'מה תעשה אם לא נשמור עליך כאן?'. על הכיפאק, אבל זה לא באמת נכון. "אם מחפשים הגדרות, אז אני לא משתמט. לא שיקרתי או עקפתי מישהו. התגייסתי. אם מושג החברות היה באמת מקודש והיה לי עסק עם חבורה אינטליגנטית ומקצועית, הייתי נסחף עם העדר והופך לחייל מצטיין. אבל הייתי טירון בניצנים, עם תרגילי חספוס בשקל וכל מיני דאווינים של'נהפוך אותך לגבר'. תודה , אני גבר גם בלי זה. אחרי הרבה שיחות, הצבא החליט שאני לא מתאים".
על איזה סעיף השתחררת?
"על סעיף אפס".
הנאיביות שבה תורג'מן מתהלך בעולם היא מלאת קסם. מלבד החזות הצעירה והנערית שלו, הוא משתדל לשמור בקנאות על רוח נעורים מרדנית ומלהיבה, למרות שהוא מעיד על עצמו שבאותה המהירות שבה הוא מתלהב ומתחמם, הוא גם מתקרר. זו גם הסיבה לכך שהוא מתאהב בקלות, אבל אוהב? זה כבר סיפור אחר.
"אני לא יודע מה זאת אהבה אבל אני כן יודע מה זאת התאהבות", הוא מנסה להסביר. " מתוך התשוקה שלי להתאהב, מתוך ההתמכרות שלי למצב הזה, אני מחפש להתאהב, ומציף את עצמי ברומנטיקה ובהתרגשויות מאולצות, שכאילו יש כאן אהבה. במקום לחכות שזה יקרה מעצמו. מישהי בת 30 פלוס שקשה לה להתאהב והיא כולה ממוגנת כמו ראש הממשלה באמצע המלחמה, אמרה לי שהיא מאחלת לי להתאהב ולהיפגע כל החיים, מאשר לא להצליח להתאהב בכלל. אבל באמת, אני תמיד שואל את עצמי למה התעצבנתי על הנשים שהתאהבתי בהן, למה רציתי להפסיק לאהוב אותן. כולן מתוקות, מקסימות ומעניינות, אבל הביטחון שלהן והיכולת לקחת בעלות על מצב הרוח שלי, הפחידו אותי. נורא מפחיד, החרא הזה".
כרגע אתה מאוהב?
"אני אומר לך שתוך שלושה חודשים אני מתאהב. בדוק. דבר איתי בעוד חמישה חודשים, אני עם אישה כבר חודשיים".
איך אפשר לדעת דברים כאלה מראש?
"אני יודע כי אני מיוחם לאהבה. יש לי תקופות כאלה, ביולוגית, שאני מהבהב כמו חיה. ואז, מפגש עם בחורה שגם היא נמצאת בנקודה כזאת, יוביל לפיצוץ. עם החורף הזה,העננים השחורים והקור, רוב הסיכויים שזה יקרה בקרוב מאוד".
נא להמתין לטעינת התגובות
