זורמים עם זה

"חיים בזרם" לא החליט אם הוא יותר בריטי או יותר אמריקאי, אבל למרות העלילה הלא ברורה הוא מהנה ומבדר. ניב שטנדל על הברית האנגלו-אמריקאית שרושמת הצלחה, לפחות בקולנוע

ניב שטנדל | 10/12/2006 9:18

עשרים הדקות הראשונות של "חיים בזרם" כוללות כל כך הרבה שינויי טון, עד שלוקח זמן להתרגל. הסרט נפתח כשרודי, עכבר שעשועים נהנתן, נשאר לבד בבית כשבעליו יוצאים לחופשה. טוב, כנראה צפוי לנו סרט בו נגלה מה עושות חיות הבית כשאנחנו מסובבים את הגב, ורודי ינצל את החופשה כדי להסתבך בצרות ולסדר הכל לפני שההורים חוזרים. "שכחו אותי בבית" עם טוויסט של "בלגן בחווה".
אבל לא – הנה מופיע, היישר מהביבים, סיד, עכברוש גס רוח שבא לקלקל את החגיגה. אורח בלתי קרוא, מאבק על טריטוריה ביתית, ותובנה של עזרה הדדית בסיום - "צעצוע של סיפור", לא? לא הספקתם לשאול "מי הזיז את הגבינה שלי?", וכבר רודי המופתע מוצא עצמו נשטף באסלה, משל היה אליס במחילת הארנב, בדרך לרשת את ממלכת הזוהמה של סיד, שנשאר מאחור ליהנות ממנעמי הבורגנות הלונדונית. "בן המלך והעני"? לא. סיד לא מעניין אותנו. אנחנו עם רודי, שמגלה כי מתחת לפני השטח חיה ומכרסמת ממלכת עכברים שוקקת חיים.

יצור מבוית ומפונק שמושלך לגורלו בעולם הטורפני של חיות הבר. "ג'ונגל סיטי"? מתחמם. רודי המלוקק מתוודע לריטה הקשוחה, שחונכת אותו בתעלות האפלות של החיים. היפהפה והיחפנית החליפו את "היפהפיה והיחפן"? כמעט. יותר משרודי מנסה להסתגל, הוא מבקש להימלט מרודפיו ולחזור הביתה בשלום. "הקוסם מארץ עוץ"? רק עד שרודי יבין שהוא בכלל המושיע שנפל משמיים (או מצינור הביוב). זהו, הגענו לזה - סרט הרפתקאות עם הזר שמגיע להציל את היום. הבנתם? זה בכלל מערבון ספגטי מצויר נוסח סרג'יו ליאונה.

טוב, לא ממש. אבל הדרך המזוגזגת שבה נפתח הסרט, היא כעקבות בולטים המעידים על הניסיון הבריטי לפצח את השוק האמריקאי: ניסיון להתייצב בלב השוק הזה, אך מבלי להשאיר את הנימוסים האנגלים בבית.

ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות

"חיים בזרם" ("flushed away" במקור - לא היה ראוי יותר לקרוא לו "חלף עם המים"?) הוא הניסיון הראשון של אולפני "אארדמן", מלכי אנימציית הסטופ-מושן ("מרד התרנגולים", "וואלאס וגרומיט"), להיעזר בפלאי האנימציה הממוחשבת, באדיבות "דרימוורקס". התוצאה מנסה להפיק את הטוב משני העולמות – החינניות המקסימה והשנינות המעודנת של "אארדמן", עם הטכניקה המלוטשת ורוח הסער של "דרימוורקס".

האפשרויות הבלתי מוגבלות כמעט של האנימציה הממוחשבת אפשרו ל"אארדמן" להרחיב את החזון הצנוע שלהם (אם אפשר לקרוא ליצירות הסטופ מושן המרשימות שלהם "צנועות") לממדים של סרט אקשן, עם סצנות של מרדפים בתעלות הביוב ומים שוצפים כמבול תנ"כי. בדמויות נותר משהו מן הפשטות הנעימה לעין, אך במפגש בין הכוחנות האמריקאית לנועם ההליכות הבריטי נרשם יתרון קל ליאנקיז. גם כך, "חיים בזרם" הוא סרט מהנה ומבדר, וגם אם הוא חסר משהו מהתום המתוק של סרטי "אארדמן", הוא מצליח לשמר איזה חן משעשע ולא-אמריקאי בעליל.

"חיים בזרם" מציע לוקיישן חדש ליוצרי אנימציה להפגין את כושר ההמצאה שלהם (אחרי שרוב הגימיקים בים, בג'ונגל או בגינה הביתית כבר

מוצו). בין השאר תגלו איך העכברושים בנו את לונדון של מטה במדויק, כולל הביג בן, משאריות שנשטפו לביבים, ומהי המקבילה המקומית לאופנוע ים (מיקסר ידני). בכלל, העכברושים האלו, גאוני מחזור שכמותם, יכולים להיות גאוות הארגונים הירוקים. את מה שהם עושים ממה שאתם זורקים, גם אלף בתיה עוזיאליות לא היו יכולות לעשות.

כמובן שבסרט מככבת גלריית טיפוסים משעשעים, ומדבבים נחשבים בגרונם: יו ג'קמן משתעשע על חשבון תפקיד הג'יימס-בונד שחמק מידיו בדמותו המלוקקת של רודי; קייט ווינסלט חצופה ואסרטיבית כריטה; איאן מק'קלן נופך תיאטרליות מוקצנת ומענגת בקרפד הארכי-נבל; וביל נייהי ואנדי סרקיס (הלא הוא גולום) משלימים זה את זה כצמד בריוניו חסרי התועלת. ויש גם כמה עשרות חלזונות שמלווים את העלילה בשירה ובאפקטים קוליים. אבל את הרגעים המצחיקים ביותר מציג שחקן החיזוק הזר: מצרפת מדלג לביבי לונדון דודנו של קרפד, לה-פרוג. ז'אן רנו, למרבה השמחה, לא חושש להתלוצץ על חשבון מולדתו, ולה פרוג שלו בז לבריטים, דוחה מרדף דחוף בחמש שעות בגלל ארוחת הערב, ומסביר ש"אני נהנה מכאבו של כל אחד, חוץ משלי. אני צרפתי".

עודף מעשרים מילה: האנימציה אמריקאית, הדמויות בריטיות. האקשן אמריקאי, החינניות בריטית. ההנאה אוניברסאלית. הישג לא רע לברית האנגלו-אמריקאית.