אין חדש תחת השמש
"הדברים שמאחורי השמש" הוא סרט מאכזב, בעיקר בגלל שהוא פוסע בקלות היישר אל זרועות המיינסטרים. ניב שטנדל יחכה בסבלנות לסרט הבא של יובל שפרמן
תראה בסוף יום שמש במרום
אם רק תראה
אתה עכשיו תחת כוכב
שבא, בלי כלום, ביום גשום,
סתוי כזה.
כן, תהיה מה שתהיה.
("דברים מאחורי השמש", ניק דרייק)
יובל שפרמן קיבל מתנה גדולה. אחרי שסרט הסטודנטים שלו, "שגרה", קצר שבחים בעולם (כולל מקום ראשון בפסטיבל סרטים קצרים בניו יורק), קיבל שפרמן את ההזדמנות לסרט באורך מלא. ומה עושה יוצר צעיר ומוכשר שמקבל הזדמנות לא רגילה שכזו? פוסע היישר לתוך המיינסטרים, עם דרמה משפחתית. עוד דרמה משפחתית. משום שחרף מעלותיו הרבות והיותו מיוחד בדרכו, "הדברים שמאחורי השמש" הוא סרט שכמוהו כבר ראינו כאן, והרבה.
ואם אני נשמע לכם מאוכזב – אתם לא טועים. משום שסרט מיינסטרים היה נסלח אם שפרמן היה במאי מוגבל או חסר יכולות. אך לא כך הוא. כישרונו בולט, ואפילו חוסר ניסיונו לא זועק לשמיים (לפחות לא במה שקשור לעבודה קולנועית. קצת פחות בפן התסריטאי). אפשר רק לקוות שכעת, לאחר שהשתלב באוטוסטראדה הראשית של הקולנוע הישראלי, יעז שפרמן לחפש גם דרכים צדדיות ומעניינות יותר.
בינתיים, נתרווח לאחור ונהנה מעוד משפחה לא מתפקדת עם סודות בארון וצרות מתחת לשטיח. האב (אסי דיין), זומבי מנותק מהמציאות, נזכר לסעוד את אביו בערוב ימיו. האם (סנדרה שדה), ציירת על סף הגשמת חלום, מתחשבנת עם משפחתה על כן הציור. הבן עמית (זוהר שטראוס) מעביר את זמנו כשליח פיצה, כי אין סיבה לנדוד אם אין מקום טוב יותר באופק. הבת נעמה (טלי שרון) חוזרת מחופשת הסמסטר לתוך החלל האטום הזה ובוחנת מחדש את העדפותיה המיניות. ובת הזקונים, דידוש (טס השילוני), מנסה להבין מה כולם מסתירים ממנה, ולמה אף אחד לא מדבר על כלום בבית הזה. בבית כל כך טעון רגשות שאין להם איך להתפרק, פלא שהיא יצאה כל כך צינית?
ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר – שוב אינכם טועים. כבר ראינו את ההורים המנותקים, את האם והבן שמעשנים ביחד, את צעיר הבנים שמבקש לטלטל את הארון המשפחתי ולשפוך מתוכו את כל הסודות. שלא לדבר על הילד שמתלבט באשר לזהותו המינית, ונעזר במסעו בכובש מיטות מזדמן.
לא הרבה קורה ב"הדברים שמאחורי השמש". למרות שיש כאן שעון שרץ קדימה וקוצב את הזמן - ביום חמישי בערב תבוא לסיומה תוכנית הריאליטי שמרתקת את המדינה – אין כאן מתח, אין טלטלות דרמטיות, והדמויות לא חוות מהפכים גדולים. שלא לדבר על הסוד המעורפל, שכנראה מסתתר טוב טוב מאחורי השמש.
הסרט לא חף מרגעים קלישאתיים, מיותרים, מופרכים או סתם לא טובים, שמגע בוסרי ניכר בהם. כזה, למשל, הוא הקשר חסר הפשר שנרקם בהרף עין בין דידוש למנקה הבניין הזקן, או השיחה המביכה שמנהל האב יצחק מביה"ח עם בתו הצעירה, שיחה שאמורה להוות קתרזיס לשניהם, אך מרגישה יותר כמו שיח חרשים מאולץ.
הניסיונות הללו לרגש באמצעים שלא נבנו עד הסוף פוגמים בעוצמתו המצטברת של הסרט, שמשרטט ביד מהימנה את דיוקנה של המשפחה המפוררת. שפרמן יוצר מקבץ מתמשך ואפקטיבי של רגעים משפחתיים חמימים ואינטימיים, שיוצרים את התחושה של אינדיבידואלים שמחפשים חיבוק מגונן של אהבה, של משפחה שמנסה להתחבר,
מעל לכולם זורחת עבודת השחקנים, שעליה ראוי שפרמן הצעיר לשבחים – לבמאי צעיר וחסר ניסיון ודאי לא קל לחלק הוראות לשחקן ובמאי עתיר זכויות כמו דיין או לשחקנית תיאטרון נחשבת כמו שדה. דיין ושדה אמנם נותנים הופעות מצוינות, אבל את עיקר הרושם מותירים הצאצאים: שטראוס, כוכב עולה שכבר מטביע את חותמו בתיאטרון ("טייפ", "מישהו שישמור עלי"), הוא פצצת כריזמה משוחררת וכובשת; שרון, שממשיכה להסתבך עם המשפחות הקולנועיות הלא נכונות (ראו אותה ב"למראית עין" וב"שלוש אמהות"), מפגינה את אותו משחק מאופק ומדויק שלא נזקק לדיאלוגים; והשילוני הצעירה טובה בתפקיד שהוא כנראה מכמיר הלב מכולם – כי מה יותר עצוב מילד שאין לו חיוך?
עודף מעשרים מילה: דרמה משפחתית נבונה ומשוחקת היטב. נכון, כבר הייתם בסרט הזה. עכשיו חכו לסרט הבא (של יובל שפרמן).
נא להמתין לטעינת התגובות
