סינגולר
קרן פלס מורידה טון ומפתיעה לטובה, שרי חוזרת ומביאה את החידוש הטוב של השנה והדורבנים ממשיכים לאהוב את אפרים שמיר, קצת יותר מדי
מתחילים עם פסנתר באוקטבה גבוהה. הנה באים גם הכינורות ונעלמים. הקול השביר של קרן פלס מופיע מיד אחרי. האצבעות מלטפות את הקלידים. המיתרים חוזרים ומזדנבים פנימה. מילים על בחור שכבר לא איתה; שעבר לגור בלב של בחורה אחרת. עד כאן, הכל כמעט ברור לכם, נכון.
אלא שבניגוד לכל מה שכתבתי כאן בעבר על קרן פלס, כנראה כשהיא ממש משתדלת. הטורים שלה יורדים והעדינות פורצת ממנה החוצה. כבר יצא לי לכתוב בעבר על ההפרשים שבין פלס על הבמה לבין פלס של אולפן ההקלטות. הדיסוננס הזה, שהביא אותה לפסגות
ועכשיו, רק בקטנה, נעבור רגע לעניין הטקסטואלי. "ומי רועה את זאביך במקומי, רופאה לכאביך במקומי". יש המון תחלואים במילים ארכאיות שמנסות להשתחל אל תוך שיר עכשווי. אלא שכאן מגיעה הפתעה נוספת. הזאבים שלך יכולים להיות מין דמות מופשטת ומלאת פאתוס אבל הם יכולים להיות גם סתם זאבים, כמו כלב זאב שזקוק לטיול בשדרות ח"ן. קחו דקה ותחשבו על זה. את התגובות, אני אשמח לקרוא מאוחר יותר.
האזינו כאן ל"זאת שבמקומי"
מילים ולחן: קרן פלס
חיים לרוז הקשיב לוידויים האחרונים של מדונה. אני יכול לחתום על זה. רק תקשיבו לפתיחה של הרימייק שעשה כאן ל"אמסטרדם" (במקור של 'נוער שוליים' האגדית), עם הפתיח הערבי בכיכובו של לטיף אליאס (אביה של שרי) ותנסו שלא להיזכר ב-Issac שם נשמע קולו של יצחק סינוואני בתפילת "אם ננעלו".
העניין עם קאמבקים הוא כזה: כשהם מצליחים, אלו התופעות שהכי כיף לכתוב ולפרגן להן. כשהם נכשלים, מדובר באירועים הכי עגומים שמזמנת המציאות לאמן בוגר. שרי, אני רוצה להאמין, יכולה ומסגולת להביא לנו סיפור משמח, גם אם במשך עשרים שנה היא לא שיחררה חומרים עצמאיים שהגיעו לרף התודעה.
העיבוד של לרוז לשיר המעולה שכתבה חנה גולדברג והלחין עובד אפרת, כבר מתנגן בתחנות הרדיו. יש מצב שעם צוות כותבים מצטיין, שרי תוכל לחזור לפלייליסט גם בלי עזרה מחברים שכיכבו לצידה בימי הזוהר המוקדמים. בסופה של האזנה, אפשר לומר בוודאות ש"אמסטרדם" הוא החידוש הכי יפה של השנה האחרונה. יש כבוד.
כאן, תוכלו לנסוע עם שרי ל"אמסטרדם"
מילים: חנה גולדברג לחן: עובד אפרת
קשה לכתוב דברים לא טובים על הדורבנים. הם אף פעם לא הצליחו להיות מקוריים במיוחד, הם תמיד שמרו על קשר הדוק מדי ל"כוורת" והם תמיד נאחזו במיינסטרים, כאילו הפחד הקיומי שלהם קשור בעורכים המוזיקליים של גלגל"צ - אך למרות כל אלו נראה שהקבוצה הזו תמיד משרה מצב רוח טוב, מבלי להראות סימני מאמץ מביכים.
בניגוד לחברי "מה קשור" שהביאו את ההומור אל המרחבים המוזיקליים בקושי רב, נראה כי "הדורבנים" שומרים על איזו אמת מוזיקלית שהופכת אותם למוצר קצת פחות אקלקטי. ב"סמבה סתיו" למשל הם מגיעים למחוזות הסמבה-בוסה נובה, אך עדיין קשה להתעלם מהפיגור המקסים שנוטף מהטקסטים שלהם.
רק עניין אחד לסיום. בתור אחד שרגיש להשראות מוגזמות, נראה שחברי "הדורבנים" חייבים להפסיק להאזין לחומרים של אפרים שמיר. בתור מעריצים של היוצר החשוב הזה (שהפיק להם את האלבום הראשון), ראוי לחמישייה מהליקון להבין שכאן הגיע הזמן להיפרד. אחרת הם צפויים למצוא את עצמם מבצעים מופע משיריו באלבומם הבא. וחבל.
האזינו כאן ל"סמבה סתיו"
מילים: עידו אופק לחן: רון אלמוג
בואו נניח מראש כי אבי בניון לעולם לא יוכל להימלט מקישורו המשפחתי. מדובר בהנחה קשה. ממש כמו אצל הפיקיות, גם אצל הבניונים- הדמיון, שנובט מתוך אותו עץ משפחתי, רב על השוני. ובכל זאת, נהאזנה מודרכת לשירו החדש של אבי בניון עולה כי למרות השימוש במפיק מוזיקלי זהה (שמוליק דניאל) הסאונד של השניים נטען במוטיבים שונים.
אם היה צורך לקטלג את המוזיקה של עמיר בניון הרי שהרוח הייתה נושאת את האקורדים לכיוונים ערביים. ביצירתו מעורבבים מוטיבים מצריים, תימניים, עירקיים ועוד. אצל אחיו הצעיר, לעומת זאת, ניתן למצוא ניצנים שלוקחים לכיוונים ספרדיים והודיים יותר. במילים אחרות, בכספת של עמיר מוחבא העוד. בתא המטען של אבי מונחת גיטרה.
גם באגף הכתוב ניתן למצוא שוני מסוים בין אבי לאחיו הגדול. עמיר בניון כותב תמיד מתוך איזו דחיסות שלא מאפשרת למאזין לברוח. זה או שאתה מקשיב טוב טוב וחוטף דיכאון קליני או שאתה מכבה את המערכת. אצל אבי, נראה שפתחי האיוורור גדולים ומפותחים יותר. אפשר לנשום בין תיבה לתיבה. להחזיק ראש עד הסוף, להיפתח.
האזינו כאן ל"קצרה וארוכה"
מילים ולחן: אבי בניון
אין ברשת יותר מדי מידע על ליאור "טמפרה" אללוף. הבחור הזה, שעובד בשדה ההיפ הופ הישראלי מזה זמן, החליט שבא לו לבד והוציא סינגל ראשון ועצמאי לאוויר העולם. בואו נגיד שבהקשבה ראשונית ליצירה הילדותית של טמפרה אפשר לומר שהבחור מביא איתו לא מעט הומור ויכולת מרשימה להתבדחות על חשבונו שלו. וזה, אם להיות כנים, ראוי להערכה.
מי שלא קורא נכון את השורות של טמפרה יכול לחשוב שהוא כאן כדי לעשות עוד סיבוב שופוני, משל היה הילד החורג של סאבלימינאל שלא קיבל חוזה אצל המקובלים. אבל תכלס, בין שורה שהוא כותב על מעריצה ("היום היא בקהל, רואה אותי פתאום צורחת, בוכה, רוצה לחזור, אז תביאו לה מטפחת") לבין ניסיון הבהרה לגבי יכולות הכתיבה שלו ("לכל אלה שאמרו לי לוותר על החזון, הם ממש לא פירגנו, הם שינו את הפזמון") אפשר וראוי להבין כי יש לנו כאן קומיקאי מוצלח ביותר. זה לא המון בשביל מוזיקאי, אבל זה גם לא מעט.
האזינו כאן ל"טמפרה פה"
מילים ולחן: ליאור "טמפרה אללוף"
א. העטיפה של "ערב שבת" היא העטיפה הכי יפה לסינגל שקיבלתי מאז העטיפות של "הג'ירפות". שאפו.
ב. הטקסט שכתב יובל זדרמן, בוגר להקת פיקוד מרכז לעצמו, מעורר צמרמורת ועצבים בו זמנית. צמרמורת, כי הוא קשה מנשוא. עצבים, כי הוא לא מהודק ונופל לקלישאות.
ג. הגיטרות של זדרמן לוקחות את השיר קדימה, גם אם הן לא מביאות שום בשורה אמנותית שלא נחשפנו אליה בעבר.
ד. הלוואי שהיה לרדיו הישראלי אומץ להשמיע קצת יותר חומרים בוסריים, כמו אלה של זדרמן, רק כדי לתת לו את הדחיפה קדימה ולראות למה הוא מסוגל.
ה. מזל שנותרו כמה תחנות אלטרנטיביות עלולות לתת לו סיכוי של ממש. שיהיה בהצלחה.
האזינו כאן ל"ערב שבת"
מילים ולחן: יובל זדרמן
נא להמתין לטעינת התגובות
