נוט טו לייט
לא קל להודות, אבל הלייט נייט החדש של ליאור שליין הוא הצלחה מרשימה של האיש, התלתלים, ושל ערוץ 10. רק היום, רבותי, עדיה אמרי אור אוכלת את הכובע ונהנית מכל רגע
בראשית ימיו בפאנל של "משחק מכור", ולמרות שכבר הוכיח עצמו אצל יאיר לפיד, בהיתי בראש המתולתל ולא הבנתי את פשר הליהוק. שליין סיפר בדיחות שהצחיקו אז רק את עצמו ואת איש הבקרה שלוחץ על כפתור הצחוק המלאכותי בטיימינג הנכון. זה היה, ככל הנראה, הכובע הראשון שאכלתי, שכן לאחר מספר זעום של תוכניות הוא כבר כבש את הקהל באולפן ובבית וזכה למחווה הנשגבת ביותר לה מסוגלים אזרחי ישראל: חיקויים באינספור פינות קפה והפסקות סיגריה של מקומות עבודה שונים.
ככלל, לעזאזל עם ערוץ 10. מדהים איך הם לא מתייאשים. כבר בעידן שידורי הניסיון העלו שם את רמי ורד, האיש שבמקרה הטוב כולם כבר שכחו לו את העניין ובמקרה הרע כולם כבר שכחו אותו, למשבצת השידור של 23:00 ונראו כמו שידורי הניסיון להצחיק. הוא לא צלח, כמובן, אבל אל חשש. שנים אחר כך נזרק גם אסף הראל לגוב האריות עם תוכנית לייט נייט שרובה פרובוקציות ונונסאנס, וזו, נכשלה אף היא והורדה מהמסך בצדק, גם אם נכון לומר שהקדימה את זמנה.
אז אחרי הייפּ סביר בהחלט ורצף פרומואים חביב ולא מעיק מדי, עולה שליין שוב לאוויר על בימה בלתי אפשרית, והפעם הוא עושה את העבודה כמו שצריך. אומנם לא חזינו בטיפת חדשנות, שכן נראה שהוא שינן את המניירות של ג'וני קרסון, ג'ון סטיוארט, קונאן אובריאן וג'יי לנו - מרמת תנודת הראש ועד רמת מיקום העציץ לשמאל המגיש, אבל אין בכך כל רע. בהרבה מאוד מקרים, נוסחה מנצחת עדיף להעתיק ורק אז, אולי, לחדש.
וגם אם נראה ששישים דקות זה יותר מדי, שלעיתים קרובות הפינות לא מצחיקות והחיבור בינו לבין גרייניק עוד צורם ומאולץ, עדיין מדובר בלייט נייט משובח של ממש. מונולוג הפתיחה עבד נהדר וחילץ גיחוכים ופרצי צחוק לא מאולצים. החיבור עם המרואיינים זרם ושליין, שהיה בעברו עיתונאי "מעריב", הוכיח שגם במקרה הזה הוא יודע את העבודה. והיי, אם עשר הדקות שבילה מול הציבור בחברתה של ענת וקסמן - שהאנרגיה שלה מזכירה מכונה לירי כדורי טניס - עברו נהדר ולא הוציאו איש מדעתו, הרי שמדובר בעלייה לדרגת אומן.
"הלילה עם ליאור שליין" עשויה להיות מכה בכנף של yes, שהייתה עד כה היחידה שסיפקה לצופיה גישה נרחבת למאסטרים של פורמט ה-tonight. היא נשכנית במידה, שנונה ומשעשעת, ובסופו של יום, הפעם לא כביטוי, מומלץ להוריד רק אחריה את הקלעים על המסך.
הלילה עם ליאור שליין. ראשון עד חמישי, 23:00, ערוץ 10
עוד נחזור אליו ב-7 לינואר, לבדוק מה נהיה. ליאור שליין. צילום: יוסי צבקר יוסי צבקר
לרדת בקטן
ואם כבר רצף של הודאות, אז כבר: עוד בימים בהם הייתי חסרת מודעות צפייה ואנינות טעם טלוויזיונית, לפני 13 שנה נניח, שכללו צפייה ב"פספוסים" מבחירה, נזיד העדשים שלי היה חיות וילדים. כלומר, תנו לי בעלי חיים או זאטוטים חכמים ומרגשים על המרקע ואני שלכם.
אז כשערוץ ניקולודיאון מצליח לעשות זאת בתבונה ומרים הפקה עם 12 ילדים מופלאים, בוגרים ומודעים שרוצים לרזות ומשגרים משפטים כמו "אני רוצה לרדת במשקל, אבל יודע שהוא לא מעיד דבר על האישיות שלי" או "לכל אחד יש את הבעיה שלו. במקרה הבעיה שלנו נחשבת עכשיו לנושא חם" – אני מצדיעה. ובכלל, כשילדים אחרים מודים בכך ש"לא כל-כך רוצים להיות חברים שלי", אני בכלל מתרסקת בוכייה ורגשנית על הרצפה.
וכן, יש בזה משהו מעוות, וזה בהחלט מעלה געגוע לזמנים שבהם הורים חינכו את ילדיהם שדיאטה, אם רוצים, עושים בבית ולא בטלוויזיה,
כאן לא תראו משמנים רוטטים של ילדים רכים, קלוז אפּ על פטמות זכר מפותחות וסצנות בכי מבוימות. “קטן עלי" של ערוץ ניקולודיאון היא תוכנית מוקפדת, מתוחכמת בהרבה מאחותה הגדולה "לרדת בגדול" ובעיקר רגישה: טקס השקילה נעשה ללא נוכחות מצלמות, התוצאות לא מפורסמות ואפילו מי מביניהם הוריד ממשקלו ומי לא עמד בפיתוי ואף עלה – לא נדע.
"קטן עליי" היא תוכנית נעימה ששמה דגש גם על תכנים, ומספקת במה לאישיותם וכורי מחצבתם השונים של הילדים. חפשו אותה בשלט, היא עוד תלמד אתכם איך לסגנן הרגלי צפייה.
"קטן עלי", יום ראשון, 18:10 ערוץ ניקולודיאון
נא להמתין לטעינת התגובות
