שירת חייו האחרונה
רוברט אלטמן הלך לעולמו לאחר שנפרד מהחיים בסרט נוגה, “המדריך לחיים בכפר“. מן הפרידה המרטיטה ועד לקומדיות הנוקבות, דיוקנו של במאי עתיר רבדים
אין כמו “המדריך לחיים הכפר“ לפרידה מן העולם. הסרט, המגולל את שעות השידור האחרונות של תוכנית רדיו ותיקה המשודרת מהאולם הקרוי על שם סקוט פיצג'רלד בעיירה במינסוטה, מקפל בתוכו סיפור על פלישתו האיטית והלא מאיימת של המוות, שמתקבל בהבנה, אפילו בברכה. מגיש התוכנית, גריסון קיילור, שולח את התכנית אל מותה בנונשלנטיות. הוא אינו מאוים על ידי החלל שייווצר עם רדתה מן השידור. האין הוא סוג של יש לדידו. קיילור אינו רוצה רעש וצלצולים אלא תוכנית סולידית, המכבדת את עברה ואת כוכביה הכמושים, שאינה מטביעה עצמה בדמעות של רחמים עצמיים. הוא אינו מתכוון להפוך את שעת השידור האחרונה לגלעד, אם כי היא נהפכת לכזו.
נוכחות המוות בסרט ניכרת לא רק בתיעוד לכאורה של סיום ידוע מראש. המוות נוכח גם בהזדקנותם של המשתתפים בתוכנית שכאילו מצטפדים לעיני הצופה, ובמורבידיות הבוטה של צעירת המשתתפות, בתה של אחת הזמרות הקבועות המגיחה להופעה לא מתוכננת. המוות פולש לחיים הלכה למעשה כאשר אחד המשתתפים נפטר בתום הופעתו. המוות מפלרטט עם המאזינים המוסרטים ועם הצופים באולם גם דרך דמותה המסתורית של אישה עוטה מעיל לבן, פאטה מורגנה קולקטיבית. האישה, שנהרגה כמה שנים קודם לכן בעת שהתרכזה בבדיחות במקום בנהיגה, שבה כדי לפענח בדיחה לא מובנת, יבשה כמו ההומור הנורדי של צפון ארה“ב. כמו נוכחים אחרים בתוכנית, גם קיילור מארח לה לחברה ומפענח את הבדיחה האחרונה, הלא מצחיקה, שהובילה למותה (והיא במקרה או שלא על פינגווינים קפואים, כמו שני המשוחחים). נוכחותה של המתה-החיה גורמת למותו של איל הנדל“ן שרכש את התיאטרון שעומד בפני הריסה; על שטחו ייבנה מגדל חנייה, מצבה מבזה לנכס תרבות.
אפשר ש“המדריך לחיים בכפר“ היה לא רק חיבוק אחרון ופרידה של במאי ענק, אלא גם מצבה עצמית והודאה בפחד הגדול מפני ההנצחה. אולי הייתה זו דרכו של אלטמן להיפרד מקהלו, לגולל את תחושותיו המתרככות והולכות ביחס למוות, שככל שפלש יותר למציאות חייו הפך לחלק מהם, לחלק מקובל ואהוב מהם. יותר מזה: אלטמן, כמו גיבור סרטו קיילור, ויתר על מצבה נוצצת ודביקה. די לו בסרט סוחף שתוכו מעודן וברו מחוספס, סרט שמאחוריו שובל עשיר וחסר מתחרים.
רוברט אלטמן נולד לפני כמעט 82 שנה במיזורי, ארה“ב, והחל את דרכו המקצועית כבמאי של סרטי הדרכה ופרקים בסדרות טלוויזיה. עד מהרה פנה לעסוק בשוליים החברתיים והרעיוניים של אמריקה: הטירוף של הצבא, טירוף באופן כללי, הומוסקסואליות, נידחות, וגם בעניינים ברומו של עולם האופנה, עולם הקולנוע, עולם המוזיקה, ובאחרונה כאמור - עולם הרדיו.
רק אשתקד החליטו האמריקאים לגמול לבמאי הענק הזה בפסלון אוסקר נכסף על מפעל חיים. היה זה לאחר חמש פעמים של תבוסות: פארק גוספורד (2001) הפסיד באורח מביך במיוחד לנפלאות התבונה, את תמונות קצרות (1993) הכואב ניצח רשימת שינדלר הסכריני, השחקן (1992) נכנע לבלתי נסלח, נאשוויל (1975) השאיר את הזכייה לקן הקוקיה, ומ.א.ש (1970) הותיר את הבמה לסרט צבא סולידי ממנו – פאטון.
רשימת המועמדויות של אלטמן מייצגת את קו העבודה שלו: ללא מורא, ללא משוא פנים, עם אנסמבל קאסט מרשים, פסקול רב רבדים המעניק עוצמה אדירה - לפעמים כשירת מקהלה מלווה ולפעמים כהנגדה מוחלטת - לתמונות המוקרנות על המסך.
הבעיה הייתה שאלטמן הציב לפני האמריקאים מראה שעוררה בהם פלצות: מצליחנים – עמוד השדרה החברתי – שאינם
את M.A.S.H, אחד מסרטיו הראשונים, לקח אלטמן על עצמו אחרי ש-15 במאים אחרים ויתרו על התענוג. חבורת המטורפים של בית החולים של מלחמת קוריאה הפכה תחת ידיו משוליים הזויים למרכז שמטיח אמת מזוויעה ישר לפרצוף. אותה גישה אפיינה גם סרט צבא אחר של אלטמן, מוכר פחות, Streamers מ-1983. ארבעה סטריאוטיפים מתגייסים למלחמת וייטנאם: אחד מנסה להתאבד מרוב פחד (אלברט מקלין), אחד הוא ילד-טוב-קולג' (מת'יו מודין), אחד שחור "שעשה את זה" (דיוויד אלן גריר), אחד שחור גס רוח ומטורף (מייקל רייט), אחד יפיוף שנחשד כהומו (מיטשל ליכטנשטיין). הלחץ שמופעל עליו להתוודות מוליד תגובות מחרידות שמסתיימות ברצח. וייטנאם היא רק עילה לדיון בהומוסקסואליות, נושא שהקולנוע סייע להוציא מהארון בראשית שנות השמונים. בצעד חריג הוענק פרס השחקן בפסטיבל ונציה לכל ששת השחקנים העיקריים בסרט; אמריקה, כמה לא מפתיע, התעלמה.
נפשות מעורערות עמדו גם במרכזו של אחד הסרטים המורכבים והפחות מוכרים של אלטמן, "שלוש נשים" מ-1977. זהו חלום שאלטמן חלם בלילה שבו אושפזה רעייתו, ואחר כך העלה על הבד. לשלוש הנשים שבסרט מילי (שלי דובאל), פינקי (סיסי ספייסק) ו-ווילי (ג'ניס רול), אישיות חזקה מאוד ומופרעת לא פחות. בפרפרזה פרועה על שלוש אחיות, גם בנות השלישייה הזו מתעבות זו את זו ונתמכות זו על ידי זו במידה שווה.
היכולת של אלטמן לשרטט בעת ובעונה אחת כמה דמויות דומיננטיות, שחוברות לסיפור רב רבדים שסדר הזמנים בו לא לגמרי ברור, כמו גם המניע להתקדמותו, היה לתו ההיכר של הבמאי. אלטמן הפך את הדמויות העגולות לכלים, ואת התסריט ללחן עשיר שהדמויות נכנסות ויוצאות ממנו, משמשות סולניות ומקהלה יוונית בעת ובעונה אחת. את מרשם הפלא הזה הפעיל בשורה של סרטים שהתבנית שלהם דומה: עשרות דמויות מורכבות שחייהן מתנגשים אלה באלה כמו מולקולות בתיבה, תוך שהן יוצרות מחול הרמוני.
אחרי שניסה ב-1975 את כוחו בנאשוויל, עם אוסף דמויות שאחת מהן מתקיימת ללא נוכחות על המסך, המשיך אלטמן לתזמר אוסף דמויות מרשים ב"חתונה" מ-1978. הגועל נפש של הנוכחים אלה מאלה נחשף ברגעים המרגשים ביותר של החיבור ביניהם, הקליפה המושלמת מתגלה ככיסוי דקיק מעל ריקבון עמוק. ב"שחקן", ב"משהו ללבוש" וב"תמונות קצרות" הידועים יותר הביא אלטמן את השילוב בין אוסף דמויות, דיאלוגים מקוטעים וביקורת חברתית, לדרגת וירטואוזיות של ממש (טים רובינס, ששיחק בשלושתם, קיבל השראה מעבודת האנסמבל והטמיע אותה ב-Cradle will Rock שביים).
את פירוק הדיאלוגים ושבירת העלילה לשלל תת-עלילות ביצע אלטמן תוך שימוש בטכנולוגיית הקלטה שהוא ממציאה – הקלטת פסקול רב שכבתי בשמונה ערוצים, רעיון שהמשיך לאפיין אותו בסרטיו הבאים ומשמש גם במאים אחרים. את כל הניסיון שלו – בעבודת אנסמבל, בשבירת עלילה, בדיאלוג מקוטע, בהקלטות עשירות, בצילום שמזמין סיפור אחד במוקד ואחר בשוליים (שבו התנסה כבמאי תיעודי שהרבה לעבוד עם צילום מרחוק) – גייס אלטמן ל"פארק גוספורד". עשרות הדמויות שבונות את העלילה הדחוסה משמשות כמוקד וכרקע לאורך הסרט כולו. הן סולניות ומלוות, מכתיבות עלילה ומונעות על ידיה. הסרט הזה הוא ההוכחה הברורה שאם אלטמן לא היה במאי, הוא היה מתזמר.
כמו כל במאי שמחשיב את עצמו, אלטמן פלירטט עם ז'אנרים שונים, לא תמיד באותה מידה של הצלחה. "פופאי" האנושי לא המריא למחוזות העל של אחיו הגדול המצויר. "וינסנט ותיאו" לא נגע באוויר הפסגות של ציורי ואן גוך. ל"הספירה לאחור" יש ניחוח של קאלט, אבל הוא בוודאי לא סרט מד"ב גדול. אפילו בסרטים האלה ה-misfit נוכח (פופאי, וינסנט, והאסטרונאוט האאוטסיידר), יחד עם הביקורת החברתית (על החברה המחזרת אחרי בלוטו הכוחני; על החברה שאינה מכירה בגאונותו של ואן גוך ומבקרת אותו גם על חייו עם זונה; על האמריקאים, שמוכנים להרוג אסטרונאוט כדי לנצח את הרוסים במרוץ לחלל).
אלטמן, ישיש בן 81, בעט עד לרגע האחרון. ספק אם יש היום במאי פעיל מוכשר כמוהו ועם נכונות כמו שלו לפעול על הגבול, עם רגל וחצי מעל התהום. אפילו הבמאים העצמאיים, האמיצים לכאורה, כבר התרגלו ללקק את השמנת הפיננסית וליהנות ממכונת יחסי הציבור של הוליווד. אלטמן יישאר, מן הסתם, יחיד בדורו.
הרשימה התפרסמה לראשונה באתר "האוזן השלישית".
נא להמתין לטעינת התגובות
