רייס קריספס

דמיאן רייס חוזר אחרי 4 שנים עם אלבום מלנכולי ורך במידה הנכונה ואריק קלפטון מוציא סוף סוף אלבום משותף עם ג'יי ג'יי קייל. לסיום יש לבועז כהן המלצה קצרה על דיסק שהוא פשוט יופי טהור

בועז כהן | 21/11/2006 16:28

דמיאן רייס, "9" (הד ארצי)

להיט אחד ענק בפוטנציה ("Rootless Tree"), סינגל אחד שמארח את הזמרת הקסומה ליסה האניגן ("9 קריימז") ועוד שפע שירים אישים קטנים וחדשים, שמוגשים באותו אופן דמיאן רייסי מוכר: גיטרה אקוסטית, צ'לו ושירה גברית חזקה-אך-נשברת. דמיאן רייס חזר אלינו, אחרי 4 שנים.

רייס, 36, נולד ב-7 בדצמבר 1970 בדבלין שבאירלנד, וגדל באזורים הכפריים והמרוחקים של Celbridge. הוא צייר וניגן על פסנתר, קלרינט וגיטרה, הקים להקות ופירק אותן, וכתב הרבה שירים ("בעיקר מחקתי הרבה שירים"), עד שהגיע לאלבום ראשון בגיל 32, וסוף סוף הוא מוציא גם את האלבום

השני שלו.

במולדת הוא סוג של גיבור מקומי, אבל גם מחוץ לאירלנד כבר יש לו קהל אדוק, שגדל והולך. הוא יוצר אישי ייחודי, שאלבום הבכורה שלו "O” הופיע ב-2002, התברג ברשימות האלבומים הגדולים – אבל רק כשהתחילו לשלב שירים שלו בסרטי קולנוע ("זיכרון של דג זהב", ובעיקר "קרוב יותר" המצליח) – פתאום הגיעה גם ההכרה הרחבה.

בסוף 2004 האלבום "O" יצא במהדורה חדשה הכוללת דיסק בונוס עם 8 קטעים. מיד התברג האלבום בן השנתיים שוב ברשימת עשרת האלבומים הנמכרים ביותר בבריטניה, בזכות שיבוצו של השיר The Blower's Daughter בסרט המצליח Closer ("קרוב יותר") של מיק ניקולס ואחרי שהאלבום זכה בפרס ה-Shortlist Award האמריקאי (המקביל ל- Mercury הבריטי) הגדילו לעשות קוראי המגזין האירי Hot press ובחרו ב"O" במקום השני ברשימת "האלבומים האיריים הטובים בכל הזמנים", אחרי The Joshua Tree של U2. די מדהים, למען האמת.

הסגנון שלו שונה משל יוצרים אישיים חשובים בני זמננו. אין בו את המורבידיות של מארק אברט מהאילז אבל גם לא את ההומור האירוני והמוזרות היפהפיה של בדלי דרואון בוי. דמיאן רייס הולך במסלול הניק דרייקי, עם פופ-פולק מלא הרמוניות, גיטרות וכלי מיתר. רייס לא רק כתב הלחין, שר והפיק את כל שירי "9" הוא אפילו עיצב בעצמו את העטיפה ובנה את אתר האינטרנט שלו.

ונסכם: יש כאלה שזה רך ומלנכולי מדי בשבילם, אבל גם הם ייאלצו להודות שרייס פשוט יודע לכתוב מלודיות מנצחות.

מלודיות מנצחות. דמיאן רייס יח''צ

אריק קלפטון וג'יי ג'יי קייל (הד ארצי)

ב-1974, זמן קצר לפני שמלאו לו 30 שנה, אריק קלפטון לקח את הגיטרה והקליט שני שירים של ג'יי ג'יי קייל כשהוא הופך את שניהם ללהיטי-מחץ: "אחרי חצות" ו"קוקאין". קלפטון היה אז אחרי גמילה מהרואין, אחרי שלהקתו "דרך והדומינוס" התפרקה ואהובתו עזבה את הבית. מצד שני, הוא עדיין היה על תקן של אליל. אלוהים של הגיטרה. כולם ידעו מי זה קלפטון, אבל מעטים הכירו את התקליטים של ג'יי ג'י קייל.

וכך אמר קלפטון, בראיון ב-1978: "אני שמח שאוהבים את הגירסה שלי ל'קוקאין', אבל שום ביצוע שלי אף פעם לא יוכל להשתוות למקור, להתחרות בו בדרך כלשהי או להאיר אותו באופן שלא היה בו. ג'יי ג'יי קייל השפיע עלי באופן עמוק וזו הדרך שלי להביע את ההערכה העצומה שלי למוזיקה שלו".
ג'יי ג'יי קייל היה אז בן 40. הוא נולד באוקלהומה ב-1938 ובנה לעצמו שם כמוזיקאי-שמוזיקאים-אוהבים. לא רק קלפטון סגד לו. גם ניל יאנג, מרק קנופלר ובריאן פרי סיפרו פעמים רבות על השפעת התקליטים שלו עליהם.

ועכשיו, שלושים שנה אחרי המפגש בין השירים לבין קלפטון המבצע, הם נפגשו פיזית ליצירת אלבום משותף. עכשיו 2006, JJ קייל בן 68 וקלפטון בן 61, לשניהם יש קריירות מוערכות ומפוארות, הם נראים פחות כמו מורה ותלמיד ויותר כפרטנרים לדרך משותפת. דרך המיתרים. דרך הבלוז-רוק-פולק-קאנטרי.

"זה לא בלוז, זה לא פולק, זה לא קאנטרי, זה לא רוק", ענה ג'יי ג'יי לשאלת המראיין בבי.בי.סי בשבוע הבא. אז מה זה בכל זאת? תהה השדרן. "אני לא יודע להגיד לך. התפקיד שלי הוא לנגן. התפקיד שלך הוא להגדיר".

ובכל זאת, "הדרך לאסקונדידו" מהווה תמהיל בין ז'אנרים, שהקו המחבר ביניהם הוא הגיטרה. זו של קייל, זו של קלפטון, יחד. שני קולות. הפקה חמה, אמריקאית, מהוקצעת, אבל לא מלוטשת מדי. בצילומים המשותפים נראים קלפטון וקייל בבגדי ג'ינס, על מכונית מסחרית פתוחה, ארגז בירות, מגפיים. גברים בעבודה. גברים במסע. כמו התקליט האחרון (והנהדר) של קייל מהשנה שעברה, "לטולסה ובחזרה", גם זו מוזיקת דרכים טעונת געגועים לימים אחרים. האלבום כולל 11 שירים חדשים של קייל, פלוס שיר חדש שכתב קלפטון, ועוד שיר שכתב נער הזהב, ג'ון מאייר (Hard to Thrill) וגם חידוש לשיר הבלוז Sporting Life Blues. כשהקרשנדו הגדול, הגרנד פינאלה, בשיר מספר 14 האחרון Ride The River – שיר שמעורר אופטימיות גם ביום ראשון בבוקר, אחרי עוד טלפון מייאש מהבנק ולפני שבוע עבודה ארוך שזה עתה עומד להתחיל.

זהו לא אלבום גדול, יש בו פחות מדי הרפתקנות ומעט מדי קטעי סולו גיטרה וירטואוזים - אבל מפגשים בין שני יוצרים ענקיים לא תמיד עומדים בהר הציפיות שאנחנו נוטים לבנות בדמיוננו, וצריך להתייחס לזה באופן הנכון. מדובר באלבום מלא באהבת חיים, אור וחיוניות, עם שפע של שירים שמנסים לומר משהו על גברים שכבר ראו משהו בחיים, והם נוסעים באמריקה של היום ושרים על אמריקה של פעם.

ונסכם: כשאלבום כזה מגיע משני תותחים שכבר חגגו יום הולדת שישים, אפשר להתרווח, לחלוץ את הפקק מעוד בקבוק בירה, לעצום עיניים ולחלום על הדרכים המתפתלות בין טולסה לאקונדידו.

פרטנרים לדרך משותפת. אריק קלפטון וג'יי ג'יי קייל יח''צ

The Swell Season – גלן הנסארד ומרקטה אירגלובה (יבוא: התו השמיני)

זה יהיה קצר וממוקד. אם מישהו שואל אתכם איך תגדירו "יופי מכאיב", פשוט תקנו לו את האלבום הזה.

גלן הנסארד, פעם מנהיג להקת "דה פריימז" האירית, לוקח מוזיקאי צ'כי בשם מרקטה אירגלובה ויוצא איתו למסע בלונה פארק של הרגשות שלא ניתנים להגדרה. ובכל זאת: בין סיגור רוס לבין שם האלבום נלקח מספר באותו שם מאת הסופר הצ'כי ג'וזף שבורצקי שהיה מוזיקאי שנכלא במחנה ריכוז בצ'כוסלובקיה וכתב על אהבת המוזיקה ואהבת אשה בתוך קיום מטורף ושביר של עולם שיצא מדעתו. הנסארד מנגן בגיטרות ופעמונים, ריגלובה בפסנתר וקולות, יש רביעיית מיתרים שתורמת את הצבעים המזרח אירופיים, המושלגים, העגמומיים.

ונסכם: מסוג האלבומים שנשארים איתך לשנים ארוכות. המלצה חמה לימים הקרים (וגם לאלה שיבואו אחר כך).