אלמנות לבנות
ילדה הודית בת שמונה הופכת בוקר אחד לאלמנה, זה סיפורו של סרטה של דיפה מהטה, "מים". ניב שטנדל על יצירה שתלמד אתכם עוד דבר או שניים שלא ידעתם על התרבות ההודית
ככה זה בהודו. ילדות נישאות בגיל צעיר לגברים קשישים, אלו נפטרים עוד בטרם זכו נשותיהן הצעירות ללמוד את הקמטים בפניהם, ומותירים אחריהן את הילדות בסטטוס של עגינות נצחית. לאלמנות בהודו של 1938 אין הרבה זכויות. הן מתאספות יחדיו באשראמים, מקבצות נדבות למחייתן, ומעבירות את הזמן עד שיגיע גנדי. החדשות הטובות הן שהוא בדרך.
כך מוצאת עצמה גיבורת הסרט "מים", צ'ויה (סאראלה), עוד טרם הספיקה להתרגל למחשבה שהיתה אישה נשואה, קצוצת שיער ולבושת סארי לבן, באשראם שיהיה ביתה, מוקפת באלמנות מזדקנות ומוכות גורל. במהירה היא מוצאת אויבת במדהומטי הלווייתנית (מנורמה) שמנהלת את האשראם ממקום רבצה, תחליף אם בשקונטלה הנבונה והדואגת (סימה ביסוואס), ואחות בקילאני היפהפיה (ליסה ריי), שמכניסה למדהומטי כסף מהצד כפילגש לברהמינים בצד השני של העיר. כשלתמונה נכנס נאריאן הנאה והאידיאליסט (ג'ון אברהם), מחסידיו החדשים של גנדי ורעיונותיו המהפכניים. נאריאן מתאהב בקילאני ממבט ראשון (טוב, מי לא?), ומבקש לשחרר אותה מכבלי המסורת והמדהומטי. קל זה לא יהיה.
"מים" הוא חלקה השלישי של סדרת היסודות של דיפה מהטה, אחרי "אש" ו"אדמה" עטורי השבחים. מה שעברה כדי לצלם את "מים" בוודאי עזר לה להבין את תחושות המצוקה של האלמנות לבנות הסארי. ההפקה סולקה מוראנאסי אחרי חודשיים תחת איומים והפגנות אלימות של פונדמנטליסטים, וחודשה בסרי לנקה רק כעבור ארבע שנים, הרחק מעינם הזעופה של השלטונות ההודים. מהטה, שהפכה קורבן לרדיפות בעקבות הסרט, הצליחה ליצוק את הכוחות שגייסה לעצמה בגיבורותיה, נשים שכמותה מעזות לקרוא תיגר על המסורת ההודית ולהשמיע את קולן בחברה השמרנית.
הסיפור מתרחש בתקופה בה פעמוני המהפכה של מהטמה גנדי נשמעים ברחובות הודו. מהטה הופכת את מנזר האלמנות למיקרוקוסמוס של החברה ההודית, מקום בו שולטים הלכי מחשבה שמרנים הרומסים את זכויותיהם של מיעוטים, מבצר סגור מפגעי המודרניזציה, אך לא חף מגילויי שחיתות וצביעות.
למתחם הזה פורצת צ'ויה ומערערת את יסודותיו. היא קושרת בין קילאני לנאריאן ודוחפת את הרומן ביניהם עד לקצה. היא מעזה להתקומם כנגד שלטונה גס הרוח של מדהומטי. היא גורמת לשקונטלה לפקפק באמונתה ולבחון מחדש את דרכה. היא מגניבה לאלמנה קשישה את הממתק שעליו היא מפנטזת, תענוג אסור אחרון. כמו גנדי לאומה ההודית, צ'ויה פוקחת את עיניהן של האלמנות לעידן חדש, של פתיחות רעיונית, סובלנות, ואפילו קורטוב פמיניזם.
מהטה משתמשת במים, כמובן, כמוטיב החוזר לאורך הסרט (בעזרת מצלמתו האדיבה של גייל נוטגנס, "הזר"). כך למשל, מימיו הקדושים של הגנגס, המשמשים להיטהרות, אך גם מפרידים (ואולי מחברים) בין מעון האלמנות לבתי הברהמינים – שני מוקדים ביניהם נעה קילאני, בין סגפנות מאמללת למהוגנות מזויפת. דימוי אחר של המים מופיע בגשמי
מהטה סוחטת הופעות טובות מכל גיבוריה. סאראלה, בהופעת בכורה, מצחיקה וכובשת כצ'ויה. היא נוכחת כמעט בכל סצנה, עוברת בתזזית ילדותית בכל מקום, מקימה מהומות ומפירה את שלוות האשראם כמו צופר אזעקה. ריי, שכבר שיתפה פעולה עם מהטה ב"הוליווד בוליווד", ניחנה ביופי מהפנט המהווה קונטרסט מושלם לפגיעותה של קילאני. לא מפתיע שבהוליווד כבר שמו עליה עין. אברהם, מולה, נוטה להגזמה מלודרמטית לעיתים, אך אמין וחדור להט מרבית הזמן כנאריאן.
ביסוואס, שפרצה ב-94' ב"bandit queen" ומאז הפכה לאחת מבכירות שחקניות הודו, מצליחה לבטא בפניה את כל מה שמתחולל בנפשה של שקונטלה. מנורמה היא גילומו המפלצתי והדוחה של האנאכרוניזם השולט באשראם ובהודו, בעודה סרוחה כקיסרית רומית הדוניסטית על מיטתה, נובחת פקודות, מעסה את בשרה העבה במדרך רגליה של צ'ולה, מפטפטת עם הסרסור הצווחני גולאבי, ומנסה בכוחה ההולך ותש להיאבק ברוחות החדשות שמביאה איתה צ'ויה ולהשיב את הסדר הישן על כנו.
עודף מעשרים מילה: מעניין ועשוי היטב. יצירה שמלמדת על הודו המסורתית וגם על זו המודרנית. הודו – לא (רק) מה שחשבתם.
נא להמתין לטעינת התגובות
