עסקי אוויר
אחרי שהופיע בתוך בובות פרווה ענקיות ועל קביים, מצליח סוף סוף בני אבני לשלב כראוי בין שני כובעיו - השחקן והטייס. "היתרון היחיד בלהיות טייס הוא כשאתה יושב מול בחורה", הוא אומר לרגל עליית הסדרה החדשה "החברים של נאור"
על מסלול המראה חשוך באחת ממדינות אפריקה הוא צעד הלוך ושוב, וסיפר על התחושות שעוטפות אותו בכל פעם שבוהים בו בהערצה רק מפני שהוא טייס. רק כאשר הטלפון הנייד שלו השיב לו בצלצול עצבני ישר באוזן, הבין אבני שהשיחה שוב התנתקה. "זה לא ילך כך", אמר בפעם הרביעית. "אני מספק לך כאן חומר מצוין, דברים שמעולם לא סיפרתי עליהם, ואתה בכלל לא על הקו".
אל תפריע לעצמך, איפה הפסקת?
"דיברנו על טייסים. שלא תבין לא נכון, כמה מחבריי הטובים ביותר הם כאלה, ויש לי הערכה אמיתית כלפיהם שלא מלווה בהרואיות - אני יודע עד כמה קשה האנשים האלה עובדים. אבל כל ההילה הזו מסביב, זה כבר ראוי לאיזה מחקר סוציולוגי, כי לאנשים שעושים את זה יומיום זה בסופו של דבר כמו כל עבודה אחרת, באים ועושים את העבודה. כנראה כשאתה לוקח חבורה של אנשים, מלביש אותם במדי דקרון ובמשקפי שמש, פתאום נוצר לך טופ-גאן אחד גדול. זה אולי נעים מאוד, אבל די דבילי".
הסיבה להתפרצות הרגשית אגב, נעוצה בעובדה שלאבני די נמאס לנסות להסביר "בפעם המי יודע כמה" איך טייס תולה את סרבל הטיסה שלו לטובת קריירת משחק, ולא מתבוסס עד צוואר בחברות סטארט-אפ. מילא זה, הוא אומר, אבל טייס הוא רק טייס. "ההבדל היחיד הוא היתרון שיש לך כשאתה יושב מול מישהי בבר, ומספר לה מה אתה עושה", הוא אומר בחיוך. אחרי שזה נאמר, השאלה שעדיין ממתינה לתשובה היא מה לעזאזל עושה אבני באפריקה. "על זה קצת קשה לי לדבר", הוא מתפתל. "משהו שקשור לעסקי התעופה". נו , מה לעשות. טייס.
באופן לא מפתיע, מערך יחסי הציבור שמלווה את הסדרה החדשה של נאור ציון "החברים של נאור" (הערב ב-21:50 בערוץ 10) דווקא זינק על הילת הטייס בשמחה. "במלחמה האחרונה הוא תמרן בין הפצצות בלבנון לצילומי הסדרה! " מיהרו לספר שם בהתרגשות. במלחמה האחרונה אגב, אבני ראה את לבנון רק בטלוויזיה, אבל למה להיות קטנוניים?
בינתיים, אבני (36) מרוצה בעיקר מהעובדה שבזמן האחרון הוא מצליח לשלב בין שני העולמות, שנראים לאנשים הסובבים אותו כלא קשורים בעליל. אחרי שבשנים האחרונות הצליח להשתחל לתפקידים ב"חוכמת הבייגל'ה", " אמאל'ה", " המכשפה ברחוב מלצ'ט", " שלוש אמהות" ו"החברים של נאור", פתאום הגיע הפרויקט באפריקה שהחזיר אותו אל העולם השני שלו, זה עם משקפי השמש.
פגישה אקראית בבר עם אחד הטייסים במיל' שאיתם שירת בעבר, זיכו אותו בבירה חינם והחיו את הצד השני בקריירה של אבני, הפעם כאזרח.
"אני לא מבין למה יש אנשים שזה לא מסתדר להם שאני גם טייס במיל' הממשיך לעסוק בתחום, וגם שחקן", הוא אומר. "החברה הישראלית מזינה את החלום לאנשים שונים, ולכן אנשים מסוגים שונים מגיעים בסופו של דבר אל החיל. יש הרבה אנשים שאחרי שהם מסיימים נעשים סופרים או מעצבים, או לא יודע מה. יש מחלקה שלמה של אנשים שלא ממשיכים להיי-טק, הם אמנם בולטים פחות, אבל הם ללא ספק שם".
למעשה , לפי הסיפורים של אבני הוא לא היה אמור להגיע בסופו של דבר אל הבמה. כשחושבים על זה, הוא גם לא ממש היה אמור להגיע אל חיל האוויר. אבני, בן לאב צייר ולאמא שמלמדת מוזיקה קלאסית מכפר בלום, הוא לא אבטיפוס לחומר שממנו קורצו טייסים. "מנגד, גם חוגי דרמה תמיד נראו לי בזבוז זמן דבילי", הוא אומר. "אני תמיד העדפתי לשחק כדורסל, זה נראה לי הרבה יותר נכון".
אבל בסופו של דבר הגיע אבני אל חיל האוויר. אחרי קרוב לארבע שנים על ירוק, הקצין מהשריון שבמהלך שירותו ניסה אינספור פעמים להגיע אל חיל האוויר, קיבל סוף סוף את ההזדמנות שלו. "זה היה חודשים ספורים לפני שהשתחררתי מהצבא", הוא משחזר. "פתאום הגעתי לחיל עם חבורה של ילדים בני 18, זה היה די משעשע. נראה לי שהתייחסתי אל הקורס בצורה קצת שונה מהם, אבל בכל זאת התייחסו אליי כאל חייל פעור".
במהלך השירות התחיל אבני לפזול אל עולם המשחק. למה? למה לא. "פגשתי כמה שחקנים, ופתאום העולם שלהם קסם לי מאוד, אנשים שלא קמים בכל בוקר עצובים והולכים לעבודה, אנשים עם שמחת חיים". ההסבר הממצה הזה דחף אותו להגיע לאודישנים בבית הספר למשחק "בית צבי", שלושה ימים בלבד לאחר השחרור בשנת 2000 ("ניצול זמן מקסימלי זה משהו שאתה לומד בחיל האוויר").
אמנם מנהל בית הספר גרי בילו לא ממש ידע איך לאכול את העוף המוזר, אך הוא בכל זאת החליט לקבל אותו. "אנשים מספרים על הטלטלה העזה שהם חווים בבית הספר למשחק, אני לא ממש הרגשתי את זה", אומר אבני. "כשאתה מסתכל על זה במבט לאחור, אתה מבין שאתה חי שלוש שנים בבועה הרמטית. אבל זו ללא ספק היתה חוויה מעניינת - קצת כמו הצבא מבחינת ההשקעה המטורפת והמחויבות, רק שאתה לא מקבל דרגות אחרי שלוש שנים".
בלי הדרגות יצא אבני לחפש עבודה בעולם האמיתי ("הם לא ממש מכינים אותך לחיי השחקן בבית הספר"), ומצא את עצמו בהפקה איכותית של "הזמיר וקיסר סין", בתפקידי אופי בתוך בובות פרווה ענקיות בהצגות ילדים, ועל קביים בתור פרסומת מהלכת בנמל התעופה.
תגיד, איך מרגישים כשמחלקים פליירים על קביים בנמל התעופה, כשברקע ממריאים ונוחתים מטוסים שאתה יכולת להטיס?
"ברור שיש רגעים שבהם אתה תוהה מה לעזאזל אתה עושה. אבל ספציפית במקרה הזה הרגשתי בסדר, כי השתמשתי בקואורדינציה שרכשתי בחיל האוויר כדי ללכת על קביים, כך שלא הרגשתי שמשהו כאן התבזבז. אבל ברצינות, אני חושב שבמקרים כאלה יכולת ההדחקה שלי עבדה שעות נוספות, וכנראה אני ממש מוצלח בזה".
ואיך מרגישים אחרי שזוכים בפריים טיים של ערוץ 10?
"אה, זה הרבה יותר פשוט. מרגישים טוב ".
נא להמתין לטעינת התגובות
