מי הזיז את המקל, סבא?
"לבבות בודדים" הוא סיפורה של פרשיית רצח שהסעירה את הוליווד בשנות הארבעים. הבמאי טוד רובינסון חוזר בסרט לסיפור של סבו, שהיה הבלש באותה פרשייה עקובה מדם. ואם אתם מבולבלים, ניב שטנדל כבר יסביר לכם הכל
מי היו "רוצחי הלבבות הבודדים"? כרונולוגית ותודעתית, הם מתמקמים היטב במשבצת זוג הרוצחים הסדרתיים הפופולריים, בין בוני וקלייד למיקי ומלורי. מדובר במרת'ה בק (סלמה הייק) וריי פרננדז (ג'ארד לטו), זוג נוכלים שהונו ורצחו אלמנות מלחמה עשירות (ומכאן גם כינויים, המתייחס למודעות ההיכרויות בעיתונות). הם נפגשים, כמה מקסים, כשהוא מנסה להונות אותה, והיא מצילה את עורו, וכך הם מוצאים עצמם יחדיו בדרך לעקוץ את אלמנות אמריקה. ממש מזימה ממבט ראשון.
זוהי הגרסה השלישית לסיפורם של הנאהבים והרצחניים. הגרסה הראשונה של לאונרד קאסל מ-1970, "the Honeymoon Killers", הפכה במהירה ליצירת פולחן. ב-1996 הציג ארתורו ריפשטיין המקסיקני את הגרסה שלו לאירועים ב"Deep Crimson". רב השוני על הדמיון בין הגרסאות הקודמות לבין סרטו של טוד רובינסון, אבל שני הבדלים בולטים במיוחד: לאחד קוראים אלמר סי. רובינסון, לשני – סלמה הייק.
אלמר רובינסון הוא הבלש שרדף אחרי הרוצחים, ואם חשבתם שהדמיון בין שמותיהם של הבלש הכביר ליוצר הצעיר הוא מקרי – טעיתם. אלמר, המכונה באסטר, היה סבו האמיתי של הבמאי-תסריטאי טוד רובינסון, והסרט אף מוקדש לו. למעשה, חלקים נרחבים מהסרט ממש מוקדשים לו.
הבמאי רובינסון מלווה מקרוב את צמד הבלשים באסטר המיוסר (ג'ון טרבולטה) וצ'ארלס עב הבשר (ג'יימס גנדולפיני), ומקפיד לשמור על איזון כמעט מושלם בין השוטרים לגנבים. זה בוודאי לא טריק חדש, וגם לא בהכרח רע, רק שבמקרה הזה הוא פשוט שגוי. קורותיהם הססגוניות של זוג הנאהבים הרצחניים מרתקות לאין ערוך מדכדוכם המשמים של רודפיהם. זו השוואה פשוטה: מצד אחד, זוג נוכלים שרוצחים, בורחים, שודדים, סוחטים, מלטפים ומשקרים; מצד שני, בלש שתקן וסגפן, עטוף ברחמים עצמיים, שלא מצליח להתגבר על מות אשתו ולהתמודד עם בנו המתבגר. על זה אומרים בשכונה: לא כוחות.
רובינסון הוא דווקא במאי לא רע. הוא מביים את הסרט במקצועיות, ולא מתבייש להציג כמה סצנות אלימות בנועזות מפתיעה: צמד הרוצחים מתנה אהבים כשלמרגלותיהם מוטלת אחת האקסיות, גוססת ומפרכסת; קשיש נורה באכזריות לנגד עיניה ההמומות של ילדה קטנה; וסצנת הוצאה להורג שקשה להישאר אדיש אליה, כשהיא יורדת לרמת הקצף הניגר מהפה, הדם מהעורקים והשתן מהתחתונים.
לכן, חבל שאף אחד (עורך התסריט, למשל) לא אמר לרובינסון לא לערב רגשות בעבודה. ואם כבר מדברים על עורך תסריט – אחד כזה היה גם מציל את התסריט של רובינסון משלל הפחים הקלישאתיים שהוא מקפיד להיכשל בהם. רובינסון לא מציג אף חידוש על הקונבנציות המוכרות של הז'אנר, והופך את הדמויות שלו, ובייחוד את סבו-גיבורו, לקריקטורות. גם הקאסט המרשים שאסף לא מצליח להתעלות מעליהן. טרבולטה נראה חצי כבוי, גם כשלא צריך, ומתקשה לתעל את המצוקה הנפשית של באסטר לאובססיה ללכידת הרוצחים. גנדולפיני מבוזבז להפליא על כמה שורות לא ממש מבריקות, ווייס-אובר כתוב רע, והרבה דונאטס.
לטו
הייק (וכאן הגענו להבדל השני לעומת הגרסאות הקודמות) עושה עבודה אמינה למדי עם דמותה המעורערת של מרת'ה - סקסית, מפחידה, ומטורפת על כל הראש. בגרסאות הקודמות הוצגה מרת'ה בק כפי שהיתה באמת – פסיכופטית במשקל כבד. כל כך כבד, עד שהוצאתה להורג נדחתה עד שכסא החשמל יותאם מחדש למידותיה. ממדיה של בק הקנו לדמותה הקולנועית ממד נוסף של מפלצתיות גרוטסקית בוטה, אך גם מידה של אמפתיה בהיקשרותה האובססיבית למאהב המקסים שלה. הבחירה בהייק מפוסלת הגזרה לוקחת את הרוצחת המטורפת למחוזות הפילם נואר, אל הפאם פאטאל המיתולוגית, אייקון שהייק מעצבת בקפידה, והופכת את מרת'ה לקוטב הרוע המובהק של הסרט – הנצלנית, הפתיינית, הכוחנית. אבל תגידו מה שתגידו – אם כבר להתפתות, שזה יהיה על ידי סלמה הייק.
עודף מעשרים מילה: מותחן שגרתי עם כמה ניצוצות אלימות מוצלחים, שסובל מהיותו גם מצבת זיכרון להאדרת פועלו של סבא רובינסון.
נא להמתין לטעינת התגובות
