לרצוח את הרוצח
ספרו החדש של רן יגיל, "הרביניסט האחרון", הוא סיפורו של טייס לשעבר שמחליט לרצוח את יגאל עמיר. דפנה שחורי התרשמה מהאומץ של יגיל להתעסק בנושא הזה ולתאר בעיניים פקוחות את המציאות שלנו
[מתוך הספר]
בצהרי שישי שעבר, יממה לפני העצרת לציון 11 שנים להירצחו של יצחק רבין, התכנסנו, כמו בכל יום שישי, כותבת שורות אלה ועוד מספר אנשי רוח, סופרים ומשוררים, בבית קפה תל אביבי. אך הפעם, לאותה התכנסות שגרתית נתלוותה סיבה חגיגית -צאת ספרו המרתק של רן יגיל 'הרביניסט האחרון' המספר את סיפורו של מאיר כהן, טייס חיל האוויר בדימוס, שמתכנן לרצוח את יגאל עמיר.
אל השולחן הספרותי הצטרף הפעם גם זמר מועדונים וחקיין בשם אלביס (דמות משעשעת ונוגעת ללב שבהשראתה כתב יגיל את סיפורו הטרגי קומי 'טוב למות בעד עצמנו') והצחיק את כל הנוכחים בשעה שפלט לחלל החדר הדחוס חיקויים מדויקים להפליא של חיות שונות- מנעירת חמור ועד לקירקור של תרנגולת. בתגובה לשיחות הערות שהתמקדו בעיקר ברוצחו של יצחק רבין, השיב אלביס בקללות נמרצות וניכר היה כי הוא משתייך לאותם רביניסטים שרופים –מאלה הבטוחים, כמו שאמר בשעתו שמעון שבס, שמאז מותו 'הלכה לנו המדינה'.
"למה צריך לדבר עליו בכלל?" צעק אלביס בין קירקור לנעירה "למה בכלל להזכיר אותו? כבר אין לכם על מה לדבר?" הצעתי לו שאולי כדאי שישאל ישירות את יגיל מה הניע אותו לכתוב ספר שלם שעוסק ברוצח המתועב הזה. למשמע דברי קפץ אלביס על מקומו, צימצם עיניו לעבר יגיל ושאל כמאיים: "אתה כתבת ספר על יגאל עמיר?"
בראיון לעיתון 'זמן תל אביב' מתוודה יגיל, עורך כתב העת 'עמדה' ואיש שמאל מובהק אשר התרכך עם השנים ואף פנה לדת, כי "כמו שלמאיר כהן, גיבור הספר, נפל האסימון מאוחר והוא מתחיל לפעול כדי להרוג את עמיר רק כמה שנים לאחר הרצח, ככה גם אני , זה קרה לי באיחור."
'הרביניסט האחרון' הוא ספרו החמישי של יגיל. קדמו לו שני קבצי סיפורים, 'ארז כמעט יפה' ו'סוף הקומדיה', וכן נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל ורומן ביוגרפי על המשורר הנשכח נח שטרן.
ציר העלילה של הספר נע בעיקר סביב תסכולו האישי של הגיבור, מאיר כהן, טייס לשעבר ש"מאז פרש משירותו בחיל האוויר ונפרד מציפורי הפלדה הגדולות, שהיה מחובר אליהן שנים ארוכות בלב ובנפש" חרב עליו עולמו. ניכר כי אותו אנטי גיבור מתכתב בגלוי עם גיבורים אקזיסטנציאליסטים בלתי נשכחים מן הספרות הישראלית והעולמית.
כך למשל, מאיר כהן, בדומה לגיבורו של אלבר קאמי מ'הזר', מדווח באופן לאקוני על מות אימו ואינו בוכה בהלוויית אחיו. או בדומה לגיבורו של יעקב שבתאי מ'סוף דבר', מהלך גיבורו של יגיל ברחובות תל אביב, כמי שפוסע על זמן שאול, פורט את זיכרונותיו עד זוב ושוטח באופן כן וישיר את תסכוליו, את מאווייו, את לבטיו, את מחשבותיו ובעיקר את מזימתו הנואשת ומרחיקת הלכת לרצוח את יגאל עמיר. ולמה לרצוח דווקא את יגאל עמיר? כי מאז הרצח ההוא "נגמרה המדינה. כשרצחו אותו נגמרה המדינה" (עמ' 5).
שוטטותו חסרת השחר של אנטי גיבור זה במחוזות שונים בעיר ומחוצה לה, משרטטת בו זמנית שלוש מפות. כך נשזרת מפת נפשו המיוסרת במפת העיר תל אביב הנשזרת במפה הפוליטית הכללית של אותה תקופה של אחרי הרצח- על כל השלכותיו.
האזרח מאיר כהן, מלח הארץ ואוהב מולדת, חש כי לאחר שאיבד הכל (את הטייס, את ראש הממשלה שלו, את אחיו בני אשר מת ממחלה קשה זמן קצר לאחר שנרצח רבין) כבר אין לו מה להפסיד יותר ולפני שהמוות יקטוף גם אותו הוא חייב לעשות מעשה עצום וגדול שיחזיר לו את גבריותו שאבדה:"אני יודע שיתפסו אותי. שיתפסו. מה אכפת לי. ממילא הלכה המדינה פייפען" (עמ' 100).
בעוד הפנסיונר המשועמם מסתובב במחוזות, העיר נרקמות מערכות יחסים משונות בינו לבין כמה מאנשי השוליים של העיר. אך סצינות החיכוך עם דמויות אלו, על אף שהן כתובות באופן גרוטסקי ומתובלות בהומור שחור,
הגיבור שמאשים את כל העולם בכאביו חש כמי שחייו נעצרו בשעה שהכול ממשיך וזורם לו:"עמדתי שם מול הגלעד לזכרו של רבין ורציתי לבכות. מסביב התנועה זרמה, החנויות היו פתוחות, אנשים חצו את הכביש על הזברה. המים זרמו במזרקות, פחי האשפה היו מלאים ניירות, ורק אצלי החיים נעצרו" (עמ' 128). וכמו 'גבר מת מהלך' ישוטט בין החיים, יבקש לגדוע מהם, לקלקל להם, ואז הוא קונה לו אקדח.
האם האקדח יחזיר לו את השליטה בחייו? יזכיר לו את הריחוף המאושר בשחקים? יחסל את מי שחיסל את המדינה שחיסלה אותו?
במהלך הספר הולך גיבורנו ומתערער לאיטו עד כי מתחוור לנו בבירור שיש לנו כאן עסק עם אדם בלתי מאוזן השומע קולות, חווה התגלויות משונות ומבצע מהלכים בלתי אפשריים-מהלכים אשר צוברים תאוצה עד שהקו הדק דקיק אשר מפריד בין מציאות לבדייה נקרע לחלוטין.
באיזה מובן מכונה מאיר כהן 'הרביניסט האחרון'? במובן של דור הולך ונעלם אשר מסמל ישראליות שנכחדה לה. אותו דור שהוא בעצם הדור של הוריו של יגיל (גדי יגיל, אילי גורליצקי, גבי ברלין או שייקה לוי) שהיה מגיע לכיכר חודשים לאחר הרצח ושר שירי ארץ ישראל. אך גם במובן של ה'רביניסט הרדיקלי'- זה שבכל מחיר מעוניין לשמר את ארץ ישראל של פעם וגם ככזה שהולך עד הסוף וסוגר עניין.
ניכר כי הספר כולו הוא פרי מחקר מדוקדק שערך יגיל. תחקיר המגיע עד לפרטים המדויקים ביותר כדוגמת בתי הכלא בהם ישב יגאל עמיר, מי היה זה שטיפל באבטחת העצרת או מי היה המאבטח של רבין בליל הרצח.
להעז ולכתוב ספר על נושא גרנדיוזי כל כך, משול בעיני למי שמעז לבוא במגע ישיר עם פצצה מתקתקת. הבחירה לגעת בנושא גדול מהחיים שהוא נחלתם של רבים, עלולה להפריע ביותר לספר 'לחיות את חייו', להיות עצמאי ולעמוד בזכות עצמו, מכיוון שהפוליטי והדוקומנטרי, בדומה ללווייתן ענק, כמו בולע הכל.
אך לזכותו של יגיל ייאמר כי גיבורו מאיר כהן, הודות לאנושיותו הרבה, הצליח לגנוב את ההצגה ואותה מלחמה אבודה בין ה'גדול מהחיים' ל 'קטן מהחיים', מסתיימת, ממש כבחוק הכלים השלובים, במאזן כוחות שווה.
'הרביניסט האחרון', מאת רן יגיל, הוצאת הקיבוץ המאוחד/סדרת 'אות הזמן', 2006, 137 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
