אחרי שאמות
כדור נוגד דיכאון הוא משהו שמומלץ לקחת לפני ריאיון עם וודי אלן. זה יעזור כשהוא יתחיל להסביר כמה העולם הזה נורא וחסר משמעות ומה יקרה לגופך המתפורר לאחר המוות. ולא שזה לא נשמע מצחיק כשזה בא ממנו. מה הפתרון שלו נגד שקיעה באווירה קודרת? לעשות סרטים, כמובן. ורצוי עם סקרלט ג'והנסון
את אחד התפקידים הראשיים בסרט, הקוסם, כתבת בשבילך.
"על הסט של הסרט הקודם שצילמתי,'נקודת מפגש', כולם הוקסמו מסקרלט ג'והנסון. היא שחקנית מוכשרת ומצחיקה מאוד ונעשינו ידידים קרובים. רציתי לפנק את עצמי פעם אחת ולהיות המצחיק שמשחק לידה, אז הכנסתי את עצמי לתסריט. אבל בדרך כלל אני מעדיף למצוא מישהו אחר שישחק את התפקיד".
המצחיק לידה. . . אבל בתפקיד אבא שלה.
"גילמתי אב בעבר. ב' מנהטן' הייתי אבא, מריל סטריפ היתה אשתי והיה לנו ילד. הייתי אב ב'תעלומת רצח במנהטן', אבל תמיד הרגשתי שאני צעיר מכדי לגלם אב, אפילו כשהייתי בן 50. תמיד רציתי לגלם את התפקיד הרומנטי הראשי בלי שיכביד עליי ילד שרגשותיו ייפגעו בגלל איזו מערכת יחסים".
אז אתה וסקרלט ביחסים טובים מאוד.
"סקרלט היתה תאונה משמחת. במקור, קייט ווינסלט היתה אמורה לשחק ב'נקודת מפגש', אבל ברגע האחרון היא לא יכלה וסקרלט היתה פנויה. היא הגיעה לסרט והקסימה את כולם. היא היתה רק בת 19, אבל נדהמתי מהבגרות שלה, מהטבעיות. אני בטוח שנעבוד יחד שוב. נהניתי מאוד לעבוד איתה. תהיה לה קריירה משגשגת".
במרכז יצירתו החדשה של אלן, עומד - כשמו של הסרט - סקופ עיתונאי, זהותו של "רוצח קלף הטארוט" אשר נמלט מהחוק בלונדון. מי שמקבל לידיו את המידע החם הזה הוא עיתונאי מנוח בשם ג'ו סטרומבל (איאן מקשיין), שתקוע בסירה אי שם בלימבו, ארץ הנשייה. מכיוון שהוא לא יכול לטפל בסיפור בעצמו - משום שהוא מת - הוא מעביר אותו לסטודנטית לתקשורת בשם סנדרה פרנסקי (ג' והנסון) במהלך מופע של הקוסם סיד ווטרמן (אלן), שלוחץ עליה לצאת בעקבות הסיפור. בסיועו של סיד, המתחזה לאביה, יוצאת סנדרה לחקור את התעלומה. בדרך היא פוגשת באציל הבריטי יפה התואר פיטר לימן (יו ג' קמן), ומסתחררת עמו בפרשת אהבים וסכנות.
מאיפה ההשראה לסיפור? אתה מאמין בלימבו, במשהו שמעבר לחיים?
"לא, אני לא מאמין שאנחנו נמצאים על סירה בתהום הנשייה. הסיפור הוא בדיוני טהור, כי השקפת החיים שלי, כפי שאת ודאי יודעת מהעבר, היא הרבה יותר קודרת. במקור, הרעיון שלי היה שעיתונאי מסור מאוד מת ומגיע לגן עדן. הוא מגלה שגן העדן מושחת מאוד", צוחק אלן, "ואז הוא חוזר לארץ ומנסה למכור את הסיפור שלו לעיתון. ניסיתי לכתוב את זה, אבל לא הצלחתי להוציא מזה תסריט שלם. ואז עלה הרעיון על העיתונאי המסור שחושף פשע ולא רוצה שהסיפור יתבזבז, אז הוא חוזר".
מה אתה באמת חושב שקורה במוות?
"אני לא רוצה לדכא אותך, אבל לדעתי מדובר בהפסקת כל התחושות, חידלון של המודעות לעד, ריקבון או שריפת הגופה, מה שאת מעדיפה, ואת פשוט תיעלמי. זה יהיה הסוף, והתופעה הידועה כג'ודי לא תהיה קיימת יותר בשום מקום".
אז מיותר לשאול אם אתה מאמין בתחיית המתים.
"אני לא מאמין בזה, אבל אפשר להבין שאדם יחווה בשלב מסוים מודעות מסוג אחר. מוות בשבילי הוא הפסקת חיים מוחלטת ובסופו של דבר כדור הארץ, היקום, כל הקוסמוס, ייעלם, לא יהיה דבר. החיים הם חוויה נטולת משמעות, כואבת ועגומה והתכסיס הוא לגלות איך ומדוע אנחנו חיים, איך לעשות בחירות מוסריות בלי להשלות את עצמך. קל לעשות בחירות מוסריות אם אתה חושב שקיים גן עדן וגיהינום או שיש אלוהים, כי אז אתה פועל מתוך שיקולים של כדאיות. אבל אם אתה עומד מול הנוראות של הקיום ועדיין מבצע החלטות מוסריות - אלה החלטות בעלות משמעות גדולה הרבה יותר".
דווקא במישור הזה, המוסרי, ספג אלן לא מעט האשמות וחבטות בשנים האחרונות. בעיקר מכיוון זוגתו
לעתים נדמה שאלן לא באמת מדוכא כל כך, שאולי הוא משתמש בחוש ההומור המורבידי המפורסם שלו כמתכון להצלחה. הנה, הוא ממשיך לחיות וליצור במרץ גם בגיל 70. " זה לא בהכרח נכון", הוא מתנער מההשערה. "אנחנו כבני אדם מתוכנתים לרצות לחיות, כך שאם מישהו מכוון אלינו אקדח, אנחנו ניבהל וננסה להגן על עצמנו. הבעיה היא שאחר כך, כשנשב וננסה להבין על מה נלחמנו כל כך, נשאל מה הטעם בעצם. כי הרי אנחנו פשוט הולכים להזדקן ולמות, אהובינו יזדקנו וימותו, באמת מה הטעם? התחושות הקודרות האלה גרמו לי להרבה מאוד פחדים במהלך חיי. זו לא רק העמדת פנים, כי איך יכולה להיות לי עמדה אחרת - אני לא מאמין באלוהים, אני לא מאמין שיש איזו משמעות לחיים, אני לא מאמין בסוף טוב ואני חושב שכולנו נגמור רע".
"נכון, יש לי השקפה קודרת מאוד על החיים, אבל איזו השקפה יכולה בכלל להיות לי כאשר אני מביט סביבי ורואה את כולם הורגים את כולם. הלבנים איומים כלפי השחורים, השחורים הורגים את הלבנים, היהודים הורגים את הפלשתינים, הפלשתינים הורגים את היהודים, גברים שונאים נשים, נשים אינן סומכות על גברים. זה עולם נורא, פשוט נורא".
וואו . אבל בכל זאת בורחות לך מדי פעם מחשבות חיוביות. הנה, אתה אוהב לעשות סרטים.
"אני לא חושב על דיכאון כשאני עובד, וזו הסיבה שאני עושה סרטים בכל שנה, כדי להסיח את דעתי. אני הולך הביתה ועובד על בעיה כלשהי. לדוגמה, סקרלט ויו אוהבים זה את זה בסרט, אז איך אני יכול לחשוב על סצנה שבה הם יהיו יחד. חולפות להן שלוש או ארבע שעות שבהן אני משקיע מחשבה. אבל אם אין לי את הבעיה הזו לפתור, אז אני מתחיל לחשוב: אני בן 71, כמה זמן אני יכול להמשיך, מה הולך לקרות לי. יום אחד אני פשוט לא אתעורר בבוקר או שאלך ברחוב ואמות מהתקף לב. תראי, ילדים שלמדתי איתם בבית ספר מתים עכשיו סביבי. לכן, מה שאני צריך זה הסחה, אני ממלא את החיים שלי בהסחות. חוץ מסרטים אני אוהב לצפות בבייסבול ואני מתאמן בקלרנית כאילו שזה חשוב, אבל זה טריוויאלי, זה כלום".
נשים יפות בסרטים שלך הן חלק מפעולות ההסחה?
"אין דבר שנעים יותר ללב מאשר פנים אהובות ובחורות יפות. בשבילי זה חלק מההנאה שבעשיית סרטים. אתה מגיע לסט בבוקר ויש שם גנגסטרים, רקדניות, בוקרים, כולם מחופשים, רוקדים, מספרים בדיחות, יש מוזיקה. הגברים יפים כמו יו ג' קמן והנשים יפהפיות כמו סקרלט או דיאן קיטון או מיה פארו או כריסטינה ריצ'י. כל זה חלק מהכיף, ובמשך שישה או שבעה חודשים אני חי בעולם מושלם שמסיח את דעתי מהעולם המכוער האמיתי".
ודאי ברור לך שבזכות הגישה המורבידית שלך הצלחת כל כך.
"התמזל מזלי והצלחתי לחיות חיים שלמים עם ההשקפות האלה, ולא יכולתי להיות מאושר יותר. השקעתי בזה המון מחשבה. לעתים קרובות אמרתי לאנשים שאם לא הייתי עושה סרטים, הייתי שליח על אופניים, כי לא הייתי מתאים אינטלקטואלית לשום דבר אחר. אין לי השכלה רשמית. כל החברים שלי הלכו לבית ספר לרפואה או למשפטים, אני לא גמרתי קולג', העיפו אותי. קראו להורים שלי ואמרו להם שאני לא טוב בזה. אני לא מוזיקאי טוב מספיק כדי להתפרנס מזה, זה טוב בתור תחביב. מה עוד הייתי יכול לעשות לפרנסתי? במשרד לא הייתי רוצה לעבוד, כי אז הייתי כבול לאנשים, או גרוע יותר, לעצמי".
לא . בשום אופן אי אפשר לשכנע את אלן לחייך מכל הלב. כשהוא כבר מחייך נדמה תמיד שזה מרחמים. על עצמו, עלינו. "אנחנו חיים בעולם שבו קיים הרבה רשע, ואתה חייב לאמץ אסטרטגיה כלשהי כדי להיות מסוגל לקבל את זה ולחיות עם זה", הוא לא מרפה. "אני מרגיש שההיסטוריה של העולם מלאה כל כך באכזריות, ברשע, בשחיתות. אני יוצר סרטים קומיים רוב הזמן, שילוב מוזר של קומיות עם נופך של קדרות. גם 'סקופ' נכנס לקטגוריה הזאת. יש בסרטים שלי הכרה בכך שעל אף שהעולם שאנחנו חיים בו נראה נחמד ומקסים, מתחתיו יש זרם של אימה".
ולכן שלושת הסרטים האחרונים שלך עסקו בפשע?
"תמיד התעניינתי בפשע וגם עסקתי בזה לא מעט. אהבתי סרטים כמו 'הנץ ממלטה' וספרים כמו 'החטא ועונשו' ו' האחים קרמזוב'".
הושפעת גם מסרטים קלילים יותר על פשע וחיים אחרי המוות, "מכסחי השדים" אולי?
"חשבתי שתשאלי על'הקוסם' של אינגמר ברגמן, שהוא סרט נהדר. לא ראיתי אף פעם את 'מכסחי השדים'. הטעם שלי בסרטים הוא כמו בספרות: אם אני נהנה, אני מרגיש שאני מבזבז את הזמן שלי. לכן אני הולך לראות סרטים אירופיים או קלאסיים ולא צופה בדרך כלל בסרטים מסחריים הוליוודיים".
כמו הדמות שעולה מכל תפקיד שהוא מגלם, גם כיוצר נוטה אלן להיות מעט תזזיתי. כמו שהוא בעצמו מעיד, התוצאה הסופית לעולם אינה תואמת לתסריט ההתחלתי. "אני משנה הרבה", הוא אומר. "בעבורי התסריט הוא רק סקיצה ארוכה, שמכילה את רוב הפרטים שמשרתים אותי לצורך תקצוב הסרט וכדי להראות משהו לשחקנים. חוץ מזה אני כותב מדי יום במהלך הצילומים ואפילו במהלך העריכה. בסוף, המוצר הסופי דומה רק במעט לתסריט".
מבקרים טוענים שאתה חוזר על עצמך.
"אני בטוח שבמידה מסוימת. לפעמים אני מכניס איזו בדיחה לסרט ופתאום נדמה לי שהשתמשתי באותה בדיחה לפני עשר שנים".
אבל לא תוציא אותה.
"לא, כי חלק מהדימוי העצמי שלי זה שאני חוזר על עצמי, ולא אכפת לי שזה כך. כשאני מתחיל סרט, אני לא מתחיל אותו עם תמונה אלא עם רעיון שצריך לספק לי מאות עמודים של דיאלוג, ושם זה בדרך כלל המקום שבו אני מתחיל לחזור על עצמי, ואני יודע את זה. אני עושה הרבה סרטים ויש לי נושאים אובססיביים מסוימים שמעניינים אותי ואני אוהב לחזור עליהם, כי כשמישהו בא לראות את אחד הסרטים שלי, הוא יודע במידה מסוימת במה הוא הולך לצפות".
אתה נעלב כשאומרים שאתה חוזר על עצמך?
"אני אף פעם לא קורא ביקורות, לא עשיתי זאת במהלך 30 השנים האחרונות רק משום שאני לא רוצה לבלבל את עצמי עם הדעות השונות שיש לכל אחד. אני מקווה שאנשים יאהבו את הסרט שלי. ואם לא, אז הם יאהבו את הסרט הבא".
איך היית רוצה שיזכרו אותך?
"לא באמת אכפת לי מה יחשבו עליי כשאמות. הם יכולים לקחת את הסרטים שלי ולזרוק אותם לביוב, הם יכולים לכתוב שלא הייתי קיים, שהייתי האדם הגרוע או הטוב ביותר בעולם, זה לא משנה לי בכלל. יש פה איזה שני גרוש בשביל הילדים שלי בתמלוגים, אבל חוץ מזה לאף אחד לא אכפת מהמורשת שלך. כשהייתי צעיר, התחלתי לתת עותקים של הסרטים שלי למוזיאון לאמנות מודרנית, ואחרי שנתתי בערך 15 סרטים, חשבתי' מה אכפת לי בעצם' והפסקתי. אני רק רוצה שישרפו את גופתי בפינת מדיסון ו-81, בלי שום אזכרות, בלי שום דבר".
נא להמתין לטעינת התגובות
