הכל מבינים
אחרי קרוב לעשור, להקת פורטרט מתאחדת. הגרוב אותו גרוב, הפאנקי אותו פאנקי והתלתלים של רון רוזנפלד עדיין קיימים, אבל האשליות פינו את מקומן לטובת רצון טהור לעשות כיף. וזהו. ככה זה, כשאת הכסף הגדול אתה מתחיל לעשות רק אחרי הפירוק
אחרי עשר שנות שתיקה, כמעט, חזרה בשבוע שעבר להקת פורטרט לפעילות במשרה מלאה. מאות אנשים התכנסו במועדון הזאפה לבכורה החגיגית, לכבוד צאת הדיסק החדש. במשך שעה וחצי החבורה השתוללה על הבמה כאילו לא עברו 15 שנה. הסולן עוד הספיק להציג את שותפיו, כמקובל, ואז, רגע לפני שכיבו את האורות ואפשר היה לסגור את הערב בשלום, התפנה רוי אדרי, אמן היפ-הופ, שהוזמן להתארח בהופעת הבכורה, להציג את הסולן. כמקובל גם. אדרי לקח את התפקיד בכיף, וביקש לפרגן לרון רוזנבאום מכל הלב, רק מה לעשות, לסולן של פורטרט קוראים רון רוזנפלד. מאות האנשים בקהל נעו על הקו העדין שבין צחקוק למבוכה, בעוד אדרי נרמז, מנסה לתקן את הפדיחה ולמזער נזקים על הבמה. רוזנפלד דווקא חייך. אף אחד לא הבטיח שקאמבק בגיל 43 הולך להיות קל.
ב-1995 הוציאה פורטרט את אלבומה האחרון, "פונקי ביזנס". אבל שיא פריחתה הגיע הרבה לפני. גם בזאפה, האירוע שבאמת הרים את הקהל, כולל את הילדים בני ה-15, היה התזכורת ל"הכל מבינה", הלהיט מ-1991, ועדיין - בלהקה מסרבים להתרגש. לא מעניין אותם להוציא אוספים ולרוץ להתחנף לקהל, גם לא לעשות רמיקסים ולהיאחז בלהיטים שכבר עבדו. את ההופעה הם מתחילים בשישה שירים חדשים, הם באו ליהנות, ומי שרוצה, מוזמן.
מפחיד? ברור. במובנים רבים זה כמעט להתחיל את כל המסע מחדש, רק שהיום הם יוצאים לדרך ממקומות קצת אחרים. "די, נו, זה הכל שטויות במיץ עגבניות", מסכם רוזנפלד את החששות הכי טבעיים בעולם, מאהבה נכזבת, מקהל שלא יזכור להם חסד נעורים. "אף אחד מאיתנו לא חולה סרטן, חלילה. אני עושה את זה קודם כל בשביל עצמי, וכל היתר חארטה. אז יבוא עיתונאי מושתן ויגיד שהמוזיקה שאנחנו עושים חרא? זין עליו! כאילו, מה? אני לא צריך להתחפש למישהו ולקרוא לעצמי'ההזוי'. אני רוצה לעשות מוזיקה, יהיו ארבעה שיאהבו ו-4,000 שלא יאהבו. בגלל זה לא לעשות? אז לא יאהבו אותך, לא קרה כלום. יש לי ילד בבית, ואישה שאני אוהב".
רוזנפלד הקים את פורטרט בסוף שנות ה-80. הוא מצא את אמיר פרי, שניגן בהרכב משלו, הם אספו חברים ויחד הביאו לחיינו מוזיקה קצת שונה. בישראל של תחילת שנות ה-90 כולם עשו רוק. פורטרט באה לעשות שמח. טמירה ירדני, שהרבה לפני ימי הכוכבים הנולדים היתה אחראית על החשובים שביוצרי ישראל - יהודית רביץ, למשל - מצאה אותם בתוכנית טלוויזיה של גבי גזית, והחליטה שזה זה. רק שחברות התקליטים היו משוכנעות קצת פחות.
בימים ההם, למי שהספיק לשכוח, ילדים עדיין לא הקליטו מוזיקה בחדרים שלהם באמצעות מחשב ומיקרופון. להיכנס לאולפן היה אירוע, וללא גיבוי של הממסד זו היתה משימה כמעט בלתי אפשרית. בסוף החליטה ירדני לממן לחבורה העליזה הקלטה של שני שירים על חשבונה. לסינגל הראשון קראו "פתי מאמין", והצלחה מסחררת לא היתה שם. "שיר מטומטם", קורא לו היום רוזנפלד, בלי יותר מדי סנטימנטים. "ניסוי וטעייה". הסינגל השני היה "הכל מבינה".
פתאום , חברות התקליטים, שעד לפני עשר דקות הגדירו את החומרים שלהם כ"קשקוש בלבוש", רצו להקליט להם אלבום. הם עדיין היו שונים, אבל לאט-לאט כבשו טריטוריה והפכו לאחת הלהקות המבוקשות בשוק. רוזנפלד שר וכתב טקסטים. פרי (שבגרסה העכשווית לקח פיקוד על התופים) עדיין חצרץ, יוסי עזר ניגן על הבס, אלי ניסן היה הגיטריסט, נושי פז תופף וערן שרון טיפל בקלידים. להופעות הם צירפו נגנים נוספים, שיהיה שמח, וככה, בשני ואנים עמוסים, התניידה הלהקה לאורכה ולרוחבה של הארץ. ימים של 20 הופעות בחודש, לפעמים שלוש ביום. בבקרים ניגנו בבתי ספר, אחרי הצהריים הקליטו לטלוויזיה, ובערבים הסתובבו בכל מועדון ובכל פסטיבל אפשרי.
ב-1993 הגיע האלבום השני, "הפורטרט האחרון", שהביא איתו, בין היתר,
פורטרט המשיכה להופיע עד 1997, אבל את ההצלחה הגדולה של תחילת הדרך כבר לא הצליחו לשחזר. אביב גפן, איפה הילד ורוקרים כמותם שלטו בביצה ללא עוררין, וחגיגת הfאנק המרקדת של פורטרט הלכה לאיבוד בין החצוצרות. "היינו עוף קצת מוזר", מסביר ניסן. "התקשורת חיפשה אז יותר מיינסטרים ורוק ישראלי, וכמו שיואב קוטנר אמר פעם, כשלנו נגמר הכוח, התחום התחיל לפרוח. היום, בדיעבד, ברור לנו שאם היתה לנו עוד טיפונת אוויר, היינו נשארים על הסוס ולא נעלמים לרגע. אבל זה היה מורכב, והיינו צריכים להתפרנס.
"לרוב האמנים בארץ יש היום הופעה קטנה והופעה גדולה. האנשים מצמצמים את עצמם להופעות אקוסטיות כדי שהם יוכלו לשרוד. פורטרט לא יכלה לעשות את זה. הסאונד והאנרגיות שלנו לא יכלו לעבוד עם שלושה נגנים, ובתקופה ההיא להמשיך לנסוע עם 11 אנשים להופעה זו היתה הפקה שרק שלמה ארצי או פוליקר יכלו להרים".
רוזנפלד : "זה נשמע פלצני, אבל כוס אומו, אם באבולוציה עסקינן, זו האמת. הקדמנו קצת את זמננו. היום מאוד מחמיא לשמוע להקות מצוינות שעושות גרוב והיפ-הופ, שהאנשים שלהן באים אלינו ואומרים שגדלו עלינו. זה כיף גדול, אבל אז לא היתה לנו הרבה בררה. הבנו שאנחנו לא עושים כסף. היו שיחות, חשבנו אולי לקצץ אנשים כדי שנוכל להמשיך להופיע, אבל זה לא היה עובד. לא התפרקנו, לקחנו שנה חופש. השנה הפכה לשנתיים, והשנתיים לשלוש ".
בסביבות גיל 30, אחרי טיול קצר על האולימפוס, החבורה פרשה מהעסק, כמעט לחלוטין. כולם נשארו פחות או יותר בתחום המוזיקלי, אבל זזו הצדה, עבדו ליד. בניגוד לשאריות להקות אחרות, אף אחד לא ניסה קריירת סולו ממשית, אפילו לא לעשר הדקות שאחרי הפרידה. הם גם לא ניסו לנגן עם הרכבים אחרים, או סתם ללוות זמרים בהופעות. "כווקאליסט", פוצח רוזנפלד בווידוי יוצא דופן, "אין לי שום מושג מה אני עושה. אני אחד הקרקרנים החזקים בארץ. מה שעשה אותנו היה הביחד שלנו, ובלי הביחד הזה לא היה עניין להמשיך".
ניסן : "קיבלנו המון הצעות להופיע כנגנים עם אמנים אחרים, אבל העדפנו שלא. הייתי מוכן להחזיק מטאטא ולנקות רחובות, ולעשות את המוזיקה שלי. לא רציתי להיטמע מאחורי זמר ולנגן שירים שלו".
הקריירה במחלקת התברואה לא יצאה לפועל, לפחות בינתיים. ניסן וחבריו עברו, כל אחד בכיוונו שלו, לאגפים אחרים בתעשייה. הם עשו כמעט הכל. מהפקות מוזיקליות, דרך מוזיקה לפרסומות ועד תקלוט בחתונות. כל אותה תקופה נשמר הקשר ההדוק ובעקבותיו גם העבודה המשותפת. ניסן ועזר פתחו אולפן הקלטות, רוזנפלד הקליט איתם פרסומות, וכולם ניגנו עם כולם בכל הזדמנות. בינתיים, חזר פרי לאהבתו המקורית, והפך לאחד הדי-ג'ייז הנחשבים בתחום. הוא הקים חברה מצליחה שמספקת מוזיקה לאירועים, וצירף אליו את ניסן (שהיום ממשיך לנהל את החברה ללא פרי). בקיצור , החבורה התחילה לעשות כסף. בניגוד ללהקות מיתולוגיות שמתאחדות כדי לעשות קופה ולחזור לנוח, הם עשו קופה כדי שיוכלו לחזור לנגן. מבאס? תלוי את מי שואלים.
עזר: "אם זה כיף לעשות פרסומות? ממש לא כיף, זה נורא, אבל זה נותן לי את הזמן ואת הכסף להמשיך להשקיע בלהקות איזוטריות שאני אוהב, לפתח רעיונות שיש לי, ולהמשיך לנגן ביחד". ניסן , ששומר באופן כללי על הגוון היותר פוליטיקלי קורקט בשיחה, מציע גישה קצת יותר רגועה: "בפרופורציות הישראליות, אין שום בושה להופיע מול 20 איש, או לעשות פרסומות. צריך למצוא את הנוסחה המנצחת, לדעת לפתח את עצמך לעוד מקומות. במציאות בארץ אתה יכול להיות שנה על האולימפוס הקטן הזה, ואחר כך כלום. אולי בהמשך תגיע שוב לאולימפוס, אבל בינתיים צריך להמשיך".
רוזנפלד : "זה כמו שתעשיית הטלנובלות משתמשת במיטב שחקני התיאטרון הכי מכובדים. אנחנו מנגבים חומוס כולם, באותה תעשייה. בלי שמות, אבל ברור לכולנו שהילדה בת ה-14, שמאוהבת כרגע במישהו, מחר תהיה מאוהבת במישהו אחר".
הכי קרוב לקריירת סולו היה פרי, שבין 2001 ל-2004 הוציא ארבעה דיסקים אינסטרומנטליים. בין לבין הוא עבד גם כעורך מוזיקלי ברדיו, אבל ההצלחה הגדולה שלו הגיעה מתקלוט, עיסוק שהחזיר אותו למגע ישיר עם קהל. הרבה קהל. "אי אפשר להשוות בין ניגון תקליטים להופעה עם הלהקה והחברים שלי", הוא מנסה להסביר, "אבל יש בזה משהו דומה. היו מביאים אותי לפתוח פסטיבלים גדולים כדי-ג'יי. אתה נמצא על הבמה, מול כל הקהל. להגיד שהלב לא נחמץ? היה קשה לראות את זה. תמיד הייתי מעדיף להיות על התופים מאשר להופיע כדי-ג'יי".
ניסן : "יש רגעים יפהפיים כדי-ג' יי. לשים טרק שאתה אוהב, לרגש את הקהל, לראות את ההתלהבות. זה די דומה לריגוש בהופעה. ניגנו באירועים של אלפים, הכנסנו גם המון השפעות מהמוזיקה שלנו, אבל בסופו של דבר, כאן אתה מנגן חומרים של אנשים אחרים. זה תחום שמושך היום הרבה מאוד מוזיקאים. אני יכול לתת רשימה מכובדת של אמנים שפונים אליי ורוצים לעבוד כתקליטנים".
פרי , אגב, ממשיך לתקלט, אבל צמצם מאוד את פעילותו במועדונים. "בשנתיים-שלוש האחרונות, אתה לא יכול להתבטא ב-90 אחוז מהמקומות הגדולים", הוא מסביר באכזבה בולטת. "אתה מתבגר, הקהל נהיה צעיר יותר, וזה זוועת אלוהים מה שקורה שם, מבחינת הקהל שמגיע, המוזיקה שהם רוצים לשמוע".
אז מה עושים?
"עושים דברים אחרים, גם כדי-ג'יי. אני מתקלט בחתונות ומאוד נהנה מזה".
הרעיון להתאחד מחדש ריחף באוויר כל הזמן. כאמור, מבחינתם, פורטרט לא התפרקה מעולם. מקסימום, ההפסקה התארכה קצת. ב-2002 הגיע האיחוד הראשון. אירוע נקודתי, שתי הופעות בבארבי, ושלום, אבל זה הספיק כדי לתדלק מחדש. "150 איש חזרו הביתה כי לא היה מקום להכניס סיכה", מתרפק רוזנפלד, בעוד פרי מתרגם לעברית: "אף אחד מאיתנו לא ישקר ויגיד שזה לא מחרמן אותו. היה כיף גדול, והתחילו להתגבש רעיונות להקליט שוב. בהתחלה חזרנו לסיפור הישן, שצריך להתפרנס וכדומה. החיים משתנים, לכולנו יש משפחות היום, יש מגבלות, ולקח לזה זמן להתבשל, אבל התחלנו לחשוב על זה".
היו ישיבות? משא ומתן? שכנועים?
ניסן: "לא. נכנסנו לאולפן לכמה חזרות כדי לראות אם יש מספיק בשר, או שאנחנו סתם חולמים על עוד תקליט".
רוזנפלד : "יושבים כמו שיכורים בפאב, מוציאים מפית ומכינים סקיצה. ואז, עם המפית המרוטשת הולכים הביתה, ומעלים את זה על לוח שרטוט".
ניסן : "בהופעה ראינו את אבא של אמיר (כן, יעקב פרי. כן, ראש השב"כ לשעבר, ולא, לא מדברים על זה יותר - א"א). אמרנו לו שאנחנו עדיין מתרגשים כמו בגיל 15, בחדר הקטן של אמיר עם התופים והגיטרה. בבסיס אנחנו עדיין אותם הילדים שרוצים לנגן יחד, ואת ההתרגשות הזאת אף אחד לא יכול לקחת לנו".
ובכל זאת, בגיל 40, לחזור אחרי הפסקה ארוכה כל כך, ועוד עם חומרים חדשים. לא עובר בראש חשש שזה ייראה פתטי, פחד שאתם מתגעגעים למשהו שכבר לא יכול לחזור?
רוזנפלד: "בוודאי, אבל זה כל הכיף. אני נורא אוהב לפחד, זה מזרים המון אדרנלין. כמו לקפוץ מהאוורסט, ולתהות אם המצנח ייפתח או לא. אבל אם כל הזמן תפחד, לא תעשה כלום".
פרי : "אם אתה מעל גיל 30 ורוצה לעשות מוזיקה, זה מתחיל להיות יותר קשה. לא רק בארץ, בכל העולם. ככה השוק חי. ההבדל הוא שאנחנו באים עכשיו ממקום של אהבה נטו, זה לא עניין כלכלי. אם יצליח, יופי. אם לא, לא. זה גם יותר קל כשאתה להקה, הביחד נותן ביטחון. עברנו תקופות קשות, אבל לזמרים שעושים קריירה לבד הרבה יותר קשה לקום, כי אין מי שירים אותם".
אז זהו, הם חוזרים. בעצם, הם כבר חזרו. תשע שנים עברו, ובגדול, זו שוב אותה פורטרט, אותן אנרגיות, אותה התלהבות, אותה קלילות, בלי שום כוונה להתנצל, או להתיימר לשנות את העולם. "כל היום החדשות דופקות בראש, אז צריך את זה גם בתוך השירים? ", מסביר עזר. "אנחנו רוצים לעשות כיף, שאנשים יזוזו, שירקדו. אי אפשר לשים שם טקסט שיגרום לך לבכות. אנחנו לא להקת מחאה פוליטית".
השבוע יצא לחנויות הדיסק החדש, "4X4" שמו . ארבעה חברים, דיסק רביעי, משהו כזה. נכון לעכשיו, הרדיו הממסדי עדיין לא עבר לדום מתוח, אבל השיר השני בדיסק (מתוך עשרה) "במקום לבכות", כבר עשה את צעדיו הראשונים אל תשומת הלב הציבורית. "יש בזה משהו נחמד, להיות קצת מוזנח על ידי הרדיו, ולהרגיש אנדרדוג. לי זה עושה את זה", מסכם עזר את חבלי הקליטה המחודשים. "בחיים לא ניצור בשביל הפלייליסט", מזדעק ניסן בהתייחס לאותו נושא ממש. "שלא יהיה ספק, אנחנו מאוד רוצים להיות שם, אני מודה, אבל לא נכתוב בשביל אף עורך מוזיקלי".
פרי : "אנחנו מתייחסים לרדיו כאל עוד מדיה. אם יהיו השמעות היסטריות, נגיד תודה ונהנה, אבל היום אנחנו לא להקה שתלויה בזה. האמת, הופתענו לטובה לראות את כל החבר'ה הצעירים בהופעה. זה מרגש, בעיקר כשלרוב הצעירים אין טיפת ביצים, טיפת אומץ, וכולם רוצים להיות משהו נורא נעים, נוסחתי".
נא להמתין לטעינת התגובות
