סינגולר
רונה קינן מוכיחה שאפשר ליצור קלאסיקות בגיל צעיר, איגי וקסמן מחזירה קצת סומק ללחיים וזהבה בן כבר לא חוששת מפוטושופ
לרונה קינן שמורים כבר עכשיו, עוד בטרם יציאת אלבומה השני, כמה רגעים קלאסיים במוזיקה הישראלית. יש מי שיטענו שמשפט כזה די גדול על יוצרת בת 26 ובכל זאת: מי שכתבה משפט כמו "אם יהיה לנו רגע לעצור בפינת רחוב/ לחבק ולעזוב/ כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות/ לאהוב פחות", ראויה לכל מחמאה אפשרית.
זה העניין עם קינן: יכול להיות שיש זמרות עם קולות יפים משלה אך אין קולות יפים כשלה. וכשאני אומר קול אני מתכוון הן לקול הפנימי והן לקול החיצוני. יש מעט מאוד יוצרים ישראלים שעונים לקטגוריית הסינגר סונגרייטרים, המצליחים לשמור על רמה קומוניקטיבית עם הקהל שלהם מחד, ומאידך להחזיק בתו איכות תקני. קינן, עושה זאת ונשארת הכי מכובדת שאפשר.
"עיניים
בעוד כמה שנים, כשאסופת האלבומים של רונה קינן תאפשר חקירה מעמיקה, מישהו יצטרך לבדוק מה קרה לכל אותם אנשים שניסו ליצור כאן מוזיקה מקורית ולא הצליחו. מנגד, תוצב אותה בחורה שהלכה עם האמת שלה עד הסוף, רק בכדי להוכיח שאיכות היא כבר (די מזמן) לא מילה גסה.
האזינו כאן ל"עיניים זרות"
מילים ולחן: רונה קינן
האלבום האחרון של איגי וקסמן, שיצא בשנה שעברה, קיבל לא מעט ביקורות טובות. הבחורה, שנחשבה בעבר למלכה הבלתי מעורערת של שנקין סטריט (בימי הזוהר שלו) עברה תהליך הזוי במקצת כשאיישה את נישת הדודה כשהגישה בערוץ הראשון תוכנית של שירה בציבור. האלבום שהוציאה הכניס אותה ללופ אחר והחזיר את מעט הסומק ללחייה הלבנות.
יש משהו מעט אניגמטי בדמות של וקסמן, והסינגל הנוכחי מצליח להבהיר זאת. מצד אחד, ברור שלבחורה יש השכלה מוזיקלית ענפה. אם לשפוט על פי דף המיי ספייס שלה, נראה שחברים כמו ניק קייב, דבי הארי, הקלאש ועוד כל מיני, בכל זאת אומרים משהו על טעמה המשובח. מן הצד השני, נדמה שוקסמן מעולם לא הצליחה להתרומם אל מעל כל אותם טייטלים שפוזרו כאן למעלה. אחרי הכל, פיגורת רוק אמיתית לא הייתה הולכת להיות הבובה של ערוץ 2 בחודש האופנה הביזיוני.
כל זה קצת חבל, כי כשמקשיבים ל"מסתובבים" ניכר שלוקסמן יש אנרגיות טובות. היא נשמעת קצת כמו שירלי מנסון מגארבג', רק שאיכשהו הגראנג' פופ שלה לא באמת מפוצץ באנרגיות כמו אצל דמות המקור. יש מצב שההפקה המוזיקלית של וקסמן עם עופר קורן ושיקו פלדמן קצת ייבשו כאן את הזיעה, בטרם פרצה החוצה אבל מי יודע, תמיד אפשר לקוות שברי סחרוף יתפנה לכבוד האלבום הבא.
האזינו כאן ל"מסתובבים"
מילים: איגי וקסמן לחן: שיקו פלדמן
בראיון שנתנה לעיתון "העיר" בסוף השבוע האחרון התלוננה זהבה בן כי לא פעם משווים אותה לשרית חדד. ההקבלה מעצבנת אותה. והאמת: מעצבנת גם אותי. איך אפשר להשוות את הבכי והנהי הישר והכובש של בן לחפלה המשומנת של חדד. מי שמשווה בין השתיים עושה זאת, ככל הנראה, מהסיבה הבאה: בן איבדה את ייחודה כזמרת נשמה לטובת אי אלו שטיקים שיווקיים. כך למשל אפשר היה למצוא אותה צועדת בשבילים מיינסטרימיים, שלא בהכרח החמיאו לה כשהיא זנחה את האמת הפנימית שלה, לטובת כניסה לרשימת המצעדים והמכירות.
אין הרבה לעשות בכדי למנוע פזילה שכזו אל מרכז הטבלה. הבעיה מתחילה, כשהמיתוג הופך לעניין העיקרי והמוזיקה לפרט שולי. ועכשיו, זהVה החליטה לעשות שינוי קיצוני. לא שנזקקנו כאן לרונית רפאל, אבל ניכר שגם בן כבר לא מפחדת להשתמש בפוטושופ. להפך.
"ללכת עם האור" מציג את הבובה זהבה כשהיא עטופה באור נוגה. כמעט כמו בעטיפות של הראל סקעת, קרן פלס ואיה כורם, לא ניתן למצוא פגם אחד לרפואה. הבאסה המרכזית היא שדווקא המוזיקה, שיכלה לקבל תפנית מקבילה, נשארה מעט מקובעת. נכון, הסאונד השתפר במעט ונשמע קצת יותר עדכני אבל מוזיקלית אין כאן שום חידוש. יעקב למאי שהפיק מוזיקלית ויוסי גיספן שהלחינו עשו את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב שזה מזרחית לייט עם תוספות פלייליסט. עם קצת ויתר כבוד למקורות של בן, זה יכל להיות מעניין בהרבה.
האזינו כאן ל"ללכת עם האור"
מילים: יוסי גיספן לחן: מיכאל ועקנין
איכשהו קרה שלא כתבתי עד עכשיו על ג'ינה סנאפ. הלהקה הצעירה הזו מסתובבת במועדונים הקטנים של תל אביב וערוץ 24 כבר כמה שנים טובות (חמש ליתר דיוק), והספיקה לקבל גם כמה פידבקים מצוינים מהתקשורת. החבורה הזו כוללת את אביב כהן השני (שמשמש כיום כמתופף של תמר אייזנמן), רותם פלורנטין (מ-16 פולי המעולים), ושי סעדיה.
לפי מיטב הבנתי וממעט האינפורמציה שמפוזרת עליהם באינטרנט, ב"ג'ינה" אוהבים אקלקטיקה. הם יכולים להביא אותה ברצועת מטאל ואז להפתיע אותך בפאנק וגראיי. במקרה הנוכחי, נוצרים קווי דמיון משמעותיים לחומרים של "הדג נחש" בדגש על אווירה Fאנקית ומשמחת.
אם יש משהו בוסרי בחומרים של "ג'ינה" הרי שהם מגיעים דרך הטקסטים שנורא רוצים להיות חכמים, אבל יוצאים קצת מתחכמים. חוץ מזה, באמת שאין תלונות. זה כיף, זה הכי צעיר, וזה הרבה יותר טוב מכל מה שיציעו למכור לכם בשוק של ההיפ הופיסטים המשומנים.
האזינו כאן ל"מי יגיד משהו"
מילים ולחן: אביב כהן השני
קחו כמה פרטי טריוויה על בני בשן: הוא היה המחמם של אביב גפן קצת לפני שהפך לסופרסטאר. הוא הוציא אלבום לפני כשנתיים בשם "בואו", והוא הועף מגל"צ בשל דיבור בן שעה על אברי מין של גברים שחורים. כל זאת ועוד, באדם אחד שנמצא זה שנים בשולי השוליים של תעשיית המוזיקה המקומית.
בעבר, הקים בשן את להקת "תופעת לוואי", שם ניגן עם איתמר רוטשילד שהולך איתו עד היום. המוזיקה שלו, כפי שהיא משתקפת מ"שמע ישראל", היא הפארסה הכי מוצלחת שתוכלו לשמוע על הסקאלה. היא מזכירה קצת את הג'רפות באלבומם האחרון ואפילו הקול נשמע כמו הדהוד מסוים לגלעד כהנא.
דבר נוסף שיש לומר לזכותו של בשן, הוא השימוש במקורות, הפיכתם לרלוונטיים ושמירה על כבודם. לעומת ה"שמע ישראל" של שרית חדד, נראה שהגירסא הנוכחית מבהיקה מרוב מקוריות ותחכום. לא שזו השוואה כל כך מחמיאה, אבל בכל זאת. יש כבוד.
האזינו כאן ל"שמע ישראל"
מילים ולחן: בני בשן
מה יותר קשה, להצחיק או לרגש? פלצנים יגידו שזה בעצם אותו דבר ואני, נודניק שכמוני, אאלץ להסכים. אופיר לובל, בוגר "שלישיית פרוזאק", חלם לעשות מוזיקה די מזמן. בשנה שעברה הוא הוציא את אלבום הבכורה שלו שהתאפיין בקו רוקיסטי, ועכשיו הוא משחרר את "בתוך העצבות" שמהווה סיפתח לאלבום שני.
ברשימת האנשים שעבדו עם לובל על השיר החדש, נמצאים ג'נגו על הבס, עידו אגמון על הגיטרות ויובל שפריר על התופים. יחד הם יצרו רצועת רוק ישראלית, בדיוק כמו שרוק ישראלי נשמע כאן מאז תחילת שנות התשעים. רמזים ל"איפה הילד", נגיעות ירמי קפלניות, טפטופים של "תרכובת אסקוט" ועוד מאותו הסוג. לא נעים לי להשמיץ כי אני גדלתי על כל אותם חומרים מוזיקליים, אבל בימים בהם העיר מלאה בכל כך הרבה הרכבים אלטרנטיביים שממציאים רעשים חדשים, החומרים של לובל קצת מייבשים. אחרי הכל, את הפוטנציאל לרגש, כבר יש לו.
האזינו כאן ל"בתוך העצבות"
מילים ולחן: אופיר לובל
נא להמתין לטעינת התגובות
