אחי, זהר ארגוב

זהר ארגוב נכנס לרשימת השידור היוקרתית והמתנשאת של גל"צ כמעט במקרה. הוא זה שחולל את המהפכה המזרחית האמיתית והפך גם לסטירה בפניו של הממסד. אבישי מתיה משרטט קווים לדמותו של הכוכב המזרחי הראשון

אבישי מתיה | 6/11/2006 13:36

באוטובוס הצהריים, בדרך לחולון, בספסל הכמעט אחורי, הוא שר בשיניים חשוקות, ממלמל לעצמו בלב מר, "ים של דמעות בשתי עיני". מזרחי. כהה עור. אהבה נכזבת. אני מביט בו ומבין הכל.

שנים ספורות לפני כן. יפו. גלי צה"ל. במגדל השן של האליטה האשכנזית מישהו הניח מטען צד. הזכרון צלול כמו אתמול. הזמן מעולם לא נגס בו. אני חייל צעיר, מתיישב על כסא, סמוך לפטיפון ענק, ומסיט את מבטי שמאלה. על ארון המתכת, מרחק נגיעה, מודבק דף נייר. על הדף שיר. מלותיו הראשונות הן "אלינור, את יפה כמו מלאך". ולזמר קוראים זהר ארגוב.

את השם זהר עורקבי אין שום סיכוי לשווק. זהר ארגוב נשמע כמו אחד משלנו. הליכוד אמנם נמצא בשלטון, אבל את התרבות מנהלת אותה חבורה שמרנית נפוחה, שפוחדת פחד מוות ממהפכה מזרחית. כמו שהם שברו לפנתרים את העצמות, הם לא ייתנו לזהר עורקבי להגיח מדוכן הקסטות. רק שלעורקבי יש קול של בלוז, כריזמה של רוקר וסיפור חיים מהמדרכות האפורות של הארלם. בהמשך העלילה עוד יבגוד במדינה, בראובני, בקיסר, במעריצים, ובעיקר בעצמו. אבל בינתיים, שמעו עובר מפה לאוזן, במועדונים המעופשים, בתחנות הדלק הליליות, ובימים השחורים של מלחמת לבנון הוא זוכה לעזרה בלתי צפויה מפקיד תקליטיה אחד באותה תחנת רדיו מתנשאת.

אבנר פרנר עובר עם חבריו על הגלויות ומסכם את הניקוד של מצעד הפזמונים העבריים השנתי תשמ"ב. בפרץ של אנרכיזם הוא מחליט לדחוף את "הפרח בגני" של זהר ארגוב במעלה המצעד ומתדלק אותו בנקודות יקרות, שמציבות אותו במקום הרביעי המכובד. פרנר לא רק מטה את תוצאות המצעד אלא מסובב בבלי דעת את גלגל ההיסטוריה. ארגוב, ילד טוב רשות השידור, שנחנט באותה שנה בחליפה לכבוד הופעתו בפסטיבל הזמר בסגנון עדות המזרח, רושם לעצמו הצלחה מסחררת. הוא הנביא. הוא הגורו. הוא הכוכב המזרחי הראשון באמת.

זהר ארגוב מוקף שוטרים, מוכנס לאולם בית המשפט. צילום: צביקה ישראלי צביקה ישראלי

מעט שירי נצח

חודשים ספורים לאחר מכן ידיח אותו חיים משה מהכס עם "אהבת חיי" ו"לינדה לינדה". אלא שמשה לא עשוי מהחומרים הנכונים. הוא כוכב פופ חלקלק, שמוכר במהרה את נשמתו לשירי ארץ ישראל תפלים. ארגוב, לעת עתה, נופל ללבן. מסתבך. מבזבז. חוזר בתשובה אצל מני פאר. מרביץ הופעות בכל חור. ומככב ב"על הדבש ועלא כיפאק", תשע בערב, כל הארץ מאזינה. ארץ ישראל השנייה, התכוונתי.

השירים של ארגוב אינם חשובים באמת. הלהיטים שלו אינם סיפור המעשה. הוא זה העניין כולו. השדים שמתרוצצים בתוכו. ההרס העצמי. המשטמה לממסד. ארגוב הוא סטירת הלחי. ארגוב הוא הכבשה השחורה. הוא אחי האובד. הוא הרוקר שתמיד חלמתי עליו. זה שיירק לכולם בפרצוף. זה שיבעט להם באשכים. זה שיקרע מעל פניהם את מסכת הצביעות. זה שיחולל, סוף סוף, את המהפכה.

המהפכן המזרחי הראשון מזמר שירי דיכאון ומזריק לעצמו חומר סוג ג'. הוא לא מתעטף בענן של דיסטורשן. הוא לא שר על קיפוח. הוא לא כותב טקסטים על מובטלים. אבל הוא, בכל זאת, באמצע שנות ה-80, המלך הבלתי מעורער. קולו של העם. שלום חנוך קורע את הפארק. שלמה ארצי

מפציץ בקיסריה. וארגוב, זהר עורקבי בשבילכם, הוא הזמר החשוב ביותר שמסתובב, עדיין, בין אולמות השמחה הצוהלים למטחנות העשן עם ריח הבנזין. עיניו החודרות, קולו המסתלסל, תנועתו החתולית, האיטית, ממכרים אליו נשים מצובעות וגברים מכריסים. הוא התקווה. הוא המקום שמותר בו לאבד את שפיות הדעת. אחרי שבגין-בגין מסתגר בביתו, ארגוב נשאר המעוז האחרון של השכונות. הוא הליכוד יותר מאשר הליכוד יהיה אי פעם.

אשכנזים עם רגשי אשמה ומזרחים עם רגשי נחיתות ישכתבו אחרי שנים את סיפור חייו. או יתזמרו אותו בצורה מושלמת. ספק אם הם מבינים אותו. לא ברור כמה הם יודעים מה התחולל במוחו. זהר עורקבי אהב לשיר. הוא ניחן בהופעת במה מחשמלת, אבל היו לו מעט מדי שירי נצח. אלמלא התאבד בתא המעצר הוא עלול היה להשפיל את עצמו בתור פרודיה על צביקה פיק, או לעשות דואט באלבום הבא של קובי אוז. הגיע לו יותר מזה. הרבה יותר מזה. והוא ביים את הסוף בדרך הנאותה. היחידה שמתקבלת על הדעת.

השעה רבע לפנות בוקר. חודשים ספורים אחרי השחרור שלי מהצבא. גם ארגוב, עכשיו, משתחרר מכל זה.