זוהר המזרח
היום לפני 19 שנים הלך לעולמו זהר ארגוב. האיש שהכניס את הסלסולים לקונצנזוס של החברה האשכנזית, נחשב עד היום לאחד מגדולי הזמרים שידעה ישראל. מרגול, בועז שרעבי ואביהו מדינה, נזכרים באיש שזהר למרחוק ונפל
הסיפור הטראגי של ארגוב לא מסתכם באישומים הרבים שנרשמו בתיקו הפלילי. פרשיות הסמים, האונס, ההתמכרויות, האיחורים להופעות, האישפוזים במכוני הגמילה ופרשיות האהבה הסבוכות, בכל אלו לא היה בכדי לפגוע בדימויו כאחד האמנים החשובים שידעה המוזיקה הישראלית. גם בשנת 1985, כשהוציא את "ים של דמעות", לא הצליח מצבו החמור להשפיע על הקהל, שנהר בהמוניו לקנות את האלבום שהפך ללהיט היסטרי.
ארגוב, קצת כמו אגדות רוק אמריקאיות, הצליח להגשים החלום הגדול רק בכדי להתנפץ אחר כך בכל הכוח. הוא היה הבחור שצמח מתוך העליבות והעוני של שיכון המזרח בראשון לציון וגילה בדרך הקשה שגם שם, בשמיים הבוהקים של הזוהר הים תיכוני, יש כוכבים שנשארים בודדים.
מרגלית צנעני, שהייתה בתחילת דרכה זמרת הליווי של ארגוב מתארת את העבודה איתו כחוויה בלתי נשכחת. "הוא היה פשוט מאסטרו. כוכב אולטימטיבי. לא ראיתי דבר כזה בכל ימי חיי, ואני לא אומרת את זה מתוך הזיות. אני לא מגזימה ולא מאדירה, אלא אומרת בשיא הכנות: אני, שהופעתי לא מעט בחיי, לא ראיתי בחיים שלי תגובות כאלה לזמר שעלה להופיע".
דואליות, היא אולי הדרך המדויקת ביותר לתאר את השפעתו של ארגוב על המוזיקה המזרחית והים תיכונית בישראל. מצד אחד, נראה שעונת הסלסולים נמצאת בשיאה. אמנים כמו שרית חדד, אייל גולן, עידן יניב ושותפיהם לעשייה מוכרים היום יותר מתמיד. מצד שני, אם מקשיבים לכל אותם מוזיקאים שהוזכרו בשורה מלמעלה, ניכר כי בכולם קיים פחד ממשי להתאפיין באלמנטים מזרחיים נטו, כאלו שיימתגו אותם כאמני "גטו".
כשצנעני נשאלת כיצד לדעתה ארגוב היה מסתדר בימינו היא עונה: "הוא היה גיבור של השכונות. אז זה התאים. היום קצת פחות. היום הגיבורים הרבה יותר מלוקקים. זהר היה מחוספס ולא התייפייף אף פעם. תבין, עד היום יש ניגונים שנקראים על שמו. לא היה לו את מה שנקרא היום 'קול יפה'. הוא פשוט שר מהבטן. מהזוועה שלו".
אביהו מדינה, שהלחין את " הפרח בגני" ולהיטים נוספים של ארגוב, מעז להגיד דברים נחרצים בהרבה. "יש מעט מאוד דברים אמיתיים בתקופה הנוכחית. בימים בהם הזיוף והפויילעשטיקים חוגגים, נדיר למצוא אמן ששר אמת. עם הטוב ועם הרע שבכך. היום כבר אי אפשר למצוא אמנים שלא מכוסים באיפור, צבע ותאורה. האמת היא שגם באגף הים תיכוניים, הכוכבים החדשים קצת יותר מלאכותיים".
נראה שהיום אמנים מפחדים להתקרב לשורשים מהם זהר הושפע כל כך. מה לדעתך עומד מאחורי הבחירות האלו?
"ככל שאתה מתרחק יותר מהשורשים מבחינת הזמן, הצבעים דוהים. זהר חי לפני כמעט שלושים שנה מהיום. הזמרים של היום נסמכים על מקורות חדשים יותר וזה טבעי. המיינסטרים תמיד ינצח כי זהו חתך הרוחב של הקליינטים. בסופו של דבר, הכלכלה היא זו שקובעת לנו את האופי התרבותי. אם אמנים אותנטיים היו מוכרים כאן יותר ממה שנקרא 'אמני מיינסטרים', כל השוק היה מתהפך".
ועם זאת, ולמרות כל המילים הטובות, נראה שגם מעריציו הגדולים של ארגוב לא מסוגלים להתעלם מעברו הבעייתי. האלימות שהפגין כלפי נשים, כמו גם נפילתו לסמים, לא מותירה את אוהביו אדישים. "היום, קהילת הזמרים שנגעה בו מסתכלת בפליאה עצומה ומנסה להבין איך הקטינו אותו עוד כשהיה בחייו", אומרת
"אני זוכרת שהוא היה אמור להופיע בחתונה והוא איחר באיזה שעתיים", היא נזכרת בערגה לא מבוטלת. "בעל השמחה אמר לי שברגע שהוא נכנס, הוא פשוט הורג אותו. ואז הוא נכנס לאולם וכל מה שהיה לו להגיד לו זה 'כפרה עליך' ו'כמה טוב שבאת'. רק ניסו לעזור לו לעלות לבמה כמה שיותר מהר".
אך בועז שרעבי, שהכיר את ארגוב באופן אישי ואף הופיע איתו מספר פעמים, סבור כי הסוף הטראגי יכול היה להימנע, לו ארגוב היה נעזר בסוכן אישי הוגן. בין השורות אפשר להבין ששרעבי מדבר על "האחים ראובני" מהם התנתק ארגוב בשל סיכסוך על רקע כספי. "אני באמת חושב שאם היה לו מנהל אישי שמיישר אותו, הוא היה חי ויוצר עד היום. אחרי הכל, גם אנשים שלא אהבו מוזיקה מזרחית , אהבו אותו. פעם אחת לפני איזה עשרים שנה, היינו במקרה ביחד במועדון 'אוריאינה' ביפו ובקטע לגמרי ספונטני עלינו לשיר לאיזה חבר. הוא פשוט היה מדהים. המוזיקליות שלו פשוט הפתיעה אותי".
עד כמה זהר אחראי לפריצתה של המוזיקה המזרחית מהגטו?
"תראה, היום מסתבר שיש קהלים רחבים מאוד שצורכים מוזיקה כזו, עובדה שזה עובד. לפני שלושים שנה, אם היית זמר מזרחי, היית צריך לעמוד בתור. היום, השדרנים מקבלים את זה שאנחנו עם מאוד מורכב, שמתחיל במזרח אירופה ומסתיים איפשהו באפריקה. אני בהחלט חושב שיש לו חלק במהפכה הזו. העובדות, מדברות בעד עצמן".
נא להמתין לטעינת התגובות
