לעזוב בחיוך
"החיוך האטרוסקי" של חוסה לואיס סמפדרו הוא סיפור עדין על זקן איטלקי שלומד לקראת ימיו האחרונים כמה דברים חדשים על החיים. אמציה שינפלד ממליץ לכם להתגבר על ההתחלה הלא פשוטה של הספר, ולגלות משהו גם על עצמכם
אך דווקא ההתחלה רחוקה הייתה מלהיות מבטיחה. "החיוך האטרוסקי" אינו ספר הממכר למן העמוד הראשון. תורמים לכך, לא מעט, הפרקים הראשונים של הספר. משהו שם נראה מאורגן מדי או אפילו תכליתי מדי. הפרקים קצרים ומוקפדים, התיאורים זהירים, והמשתתפים מעט חיוורים. לכאורה עוד סיפור על אדם זקן ופרימיטיבי, שהיה לפנים אדם חזק ודומיננטי, ואשר לעת זקנה, ובצל המוות המאיים עליו, זוכה לגלות, לראשונה, רוך ואהבה מהם.
ואולם אורך רוח ומעט סבלנות, משתלמים. ככל שהיצירה מתקדמת היא מושכת בדרכה העדינה והשלווה לחיקה. אט אט הולך ונפרש עולם קטן, מלא רגש ורוך. הדמויות הולכות ומתעגלות ומקבלות צורה אנושית מורכבת ורבת ממדים.
הגיבור, דון סלווטורה הזקן, הוא איטלקי מכפר קטן בקלבריה שבדרום המדינה. לכאורה, על פניו, סלווטורה הוא סמל ומופת לגבריות המסורתית. הגבר החזק והמחוספס, הר געש שוצף וגועש, לחם בצעירותו בשורות הפרטיזנים כנגד הנאצים ועשה בהם שמות. לאורך חייו התפרנס הכפרי החזק מאדמה וממרעה. ואולם כיום, לעת זקנה, תולעת איומה בדמות גידול סרטני מפלסת את דרכה בעקביות בגופו. אל נוכח המחלה הסופנית עובר סלווטורה להתגורר עם בנו, ראנטו, ורעייתו, אנדראה, בעיר הגדולה מילאנו. סלווטורה מלא תסכול וכעס כלפי בנו וכלתו, כלפי העיר הגדולה ואורחות החיים בה. הוא מתעב את האוכל חסר הטעם והריח, את היין המלאכותי, את הפיח והעשן, את המילאנז'ים חסרי האופי, ואינו יכול להבין את הרכרוכיות שבה נוהג, לטעמו, בנו ברעייתו. המעבר לבית בנו וכלתו, אפוא, נראה לו כסיום עגום למדי למסכת חייו המלאים.
אלא שבביתו החדש צפוי סלווטורה לגלות קרן עצומה של אור, בדמות בשר מבשרו, עצם מעצמותיו: נכדו הפעוט, הקרוי, לא פחות לא יותר, ברונטינו, ממש כשם שהוא עצמו, סלווטורה, כונה כאשר נלחם בשורות הפרטיזינים. הזקן מתאהב ביצור הקטן במבט ראשון. הוא מזהה בינו לבין הנכד דמיון רב. הוא רואה אצלו ניצוצות של גבריות, יצריות עקשנות ומרדנות. דרך ברונטינו הקטן, זוכה סלווטורה הזקן לחוות אהבה מסוג חדש. הלה זוכה לתכלית חדשה לחייו ההולכים ומתקצרים ביעף. הוא עצמו, כמקובל אצל בני דורו בחבל מולדתו, מעולם לא טיפל בילדים שלו. עתה מבקש הוא, למען נכדו הקטן, ללמוד לראשונה לעשות דברים אלה, דברים "של אשה": "בלילות הוא יתאמן ברכיסה ופרימה של הכפתורים שהכשילו את ידיו. למרות שהן ידיים של גבר – אוי למי שמטיל בזה ספק! – למען ברונטינו הוא יהפוך אותן גם לידיים של אשה".
אם בראשיתה של הקריאה חיפשתי אחר עקבות מיצירתו הענוגה של הסופר הצרפתי, אנטול פרנס, אשר מתאר בחיבה רבה ועם קורטוב של הומור, את דמותו של סילבסטאר בונאר הקשיש, מומחה לחקר כתבי יד עתיקים, אשר רק באחרית ימיו מתחוורת לו משמעות החיים ("פשעו של סילבסטר בונאר")- הרי שטעיתי טעות מרה. ביצירתו של סמפדרו שורה הברכה במה שסמוי מן העין. בניגוד לביקורות שפורסמו בעולם אודות היצירה, דון סלווטורה הזקן, רחוק מלהיות דמות ספרותית קלאסית של איש קר ומחוספס אשר זוכה לגאולה דרך גילוי ראשון, וכמעט אחרון, של רוך ואהבה. ההיפך הוא הנכון. הגם שזוכה הזקן לגלות סוג חדש של רוך ורגש, הוא מעולם לא היה אטום רגשית, מעולם לא ענה לסטריאוטיפ הגברי הפרימיטיבי, ומעולם לא באמת הלך בתלם.
הלכה למעשה סלווטורה הוא דמות אותנטית חושנית ומשוחררת. בכך נעוצה עוצמתו. ניטשה היה מחבק אותו חיבוק גדול. ארווין ילום היה מייעד לו תפקיד באחד מספריו. כשהוא כועס – כעסו אותנטי, כשהוא מתרגש – התרגשותו אמיתית, כשהוא מרגיש – הוא מרגיש בכל נימיו. סלווטורה הוא זה שקרא תיגר וחצה את הכפר יד ביד עם אהבתו הגדולה, "המופקרת" של הכפר "איזה צעדה ילד שלי! כאילו תקעו בחצוצרות! החסודות הפנו את הגב, הגברים כמו
אישיותו יוצאת הדופן של סלווטורה הזקן, היא המפתח להבנת התמודדותו הנדירה עם מותו הקרב ובא. בלא כל מרמור, ללא טיפת רחמים עצמיים, הוא דבק ברגעים הקטנים שהחיים מוסיפים לזמן לו בכל רגע ורגע. זוהי התמודדות נדירה השמורה רק לאדם מלא ושלם, שזכה לחיות את חייו, במלוא מובן המילה.
"החיוך האטרוסקי", אפוא, אינו סיפור על זקנה או על מוות, אלא סיפור על חיים מלאי עוצמה. הוא סיפור על גבר גדול וחזק, חסר כל פחד, אשר חי חיים מלאים ויצריים ובדיוק בשל כך זוכה בערוב ימיו לרגעים נוספים של חסד. "החיוך האטרוסקי" הוא גם סיפור על יחסים בין הורים לילדים, בין אב חזק ודומיננטי לבנו הכל כך שונה. זהו סיפור על אהבה בין אנשים מבוגרים, אשר חוו וראו, ויודעים להעריך את הערך המקודש של הרגע, של ההווה. "החיוך האטרוסקי" הוא סיפור גדול במסווה של סיפור קטן.
"החיוך האטרוסקי", מאת: חוסה לואיס סמפדרו, מספרדית: עינת טלמון, הוצאת כתר, 286 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
