עיניים עצומות לרווחה
"מדעי החלום", החדש של מישל גונדרי הוא לא "שמש נצחית בראש צלול", אבל שווה צפייה בכל זאת. ניב שטנדל מזמין אתכם לקפוץ לביקור בעולם של אנשים שיש להם אומץ לחלום
כשאנו מתוודעים לראשונה לגיבור "מדעי החלום" ("science of sleep" במקור), סטפן (גאאל גארסיה ברנאל), הוא בדיוק עומד להסביר לצופים בתוכנית הטלוויזיה המתרחשת בראשו כיצד לייצר חלומות על פי מתכון בדוק (זה כולל בין השאר רשמים ממהלך היום, קצת זיכרונות רחוקים, ולא לשכוח הרבה אהבה). אחרי שהחלום מוכן, אפשר לחזור למציאות.
במציאות, סטפן שב ממקסיקו לפאריס, ומיד מתמקם בג'וב החדש שאמו (מיו מיו) שריינה לו מבעוד מועד: מעצב גרפי. אלא שסטפן, שהדמיון הפורה שלו היה יכול לסדר לטים ברטון מספיק עבודה עד סוף ימיו, לא מוצא לאן יוליך את יצירתיותו בחברה הקטנה שמתמחה ביצור שיטתי של לוחות שנה חסרי השראה. כשהוא מציע לוח שנה בקונספט של אסונות מפורסמים, מעבידיו מרימים גבה. טוב, אולי בצדק.
הנחמה מגיעה בדמותה של שכנה חדשה, שנושאת למרבה ההפתעה את השם סטפני (שרלוט גינזבורג). סטפן מתאהב בסטפני, אך זו לא ממהרת להשיב לו אהבה. למעשה, סטפני קצת נרתעת מהתנהלותו הילדותית/מקסימה/מטופשת של השכן ממול, שהולך ושוקע בעולם הפנטסטי שברא לעצמו, העולם בו הוא שולט בחוקים, מנחה, מצלם, מביים, משלח זעמו בבוס המעצבן וכובש את הגיבורה הנשית. למה שיתעורר?
בעצם, זה רומן בין ילדים המשוחק על ידי מבוגרים. מרבית הסרט מוקדש למחול החיזור המהוסס והחינני שמנהלים סטפן וסטפני, שמזכיר יותר מכל התנהלות "רומנטית" בין ילד לילדה. סטפן מבויש, מפלרטט במגושמות, מעתיר מתנות מלאות כוונות טובות, מסתבך בשקרים לבנים, זורק בדיחות חמודות על אברי מין, ובעיקר עסוק בעולמו ההזוי. סטפני, מצדה, כמו כל ילדה המודעת למעמדה במשחק הזה, משחקת את הקשה להשגה, אך נופלת לאטה בקסמו המוזר של סטפן. עם קצת מזל, זה יגמר ב"אמת או חובה". עם הרבה מזל - "שבע דקות בגן עדן".
גונדרי מביים את "מדעי החלום" כמו חלום. חלומות מתוקים ופרועים רודפים סיטואציות ריאליסטיות, שהן בעצמן סוריאליסטיות, וחוזר חלילה, עד שהגבול מטושטש דיו כדי שסטפני תוכל להיענות לדרכו המוזרה של סטפן לכבוש את ליבה. כדי לציין את מחוז החלומות, לפחות בחלק מהזמן, משתמש גונדרי בתפאורות קרטון צבעוניות, באנימציית סטופ-מושן פשוטה וחסרת יומרות, ובליין רחב של צעצועים שכנראה שוחררו מ"טויס אר אס" על סעיף אי-התאמה. ובתוך כל הערפל החולמני הזה מתנהלים הסרט וגיבורו בעיניים עצומות לרווחה.
למען ההגינות צריך לציין ש"מדעי החלום" אינו "שמש נצחית בראש צלול". על אף הדמיון התמאטי, סרטו החדש של גונדרי חף מכל רבדים פילוסופיים-קיומיים שעטפו את יצירתו המופלאה הקודמת. גונדרי בתקופה הפוסט-צ'ארלי-קאופמנית (קאופמן כתב גם את "המין האנושי") מוותר כמעט לחלוטין על דיון אינטלקטואלי, ומשאיר את הבמה לדמיון
ברנאל, הכוכב המקסיקני הלוהט של הרגע ("ואת אמא שלך גם", "חינוך רע", ואוטוטו תראו אותו גם ב"בבל"), מקסים ושובה לב כסטפן הילדותי, שמתנהל בביטחון רב בחלומותיו ומתהלך כסהרורי בעולם האמיתי. גינזבורג ("21 גרם") - הבת של סרז' - מתוקה, מפתה בתמימותה, ופריזאית עד סיב הצמר האחרון בסוודר.
את ההצגה גונבות לרגעים הצלעות הרחוקות של הרומן, "החברים של": אמה דה קון ("אמא שלי") חוצפנית ותוססת כזואי, החברה הנועזת שמבינה בבנים ודוחפת את הילדה-הגיבורה לעשות צעד קדימה; ואלן שאבה ("לאשתי יש מאהבת") סוחט את מירב הצחוקים כגי, החבר החרמן וגס הרוח של הילד-הגיבור, שנותן עצות אקטיביסטיות למכביר (במקרה שלו מדובר בתנוחות סקס קינקיות) אבל נשאר בסוף לבד. אין ספק שהם נועדו זה לזו.
עודף מעשרים מילה: סהרורי, הזוי ומענג למדי, משאיר אותך בסיום בלי חיבוטי נפש או רושם עז. רק עם חיוך טיפשי. כמו חלום טוב, לא?
נא להמתין לטעינת התגובות
